סיפורים בהמשכים

פרק 7.

===============

חילופי משמרות.
ד"ר גליקסברג התגנב בשקט לחדר המתים.
הייתה מונחת שם גופה שהייתה קטנה מהאחרות. על בוהנה היה מוצמד פתק:
"H.R
13
3/7
5:41
O-"
H.R. הדר רייפמן. זאת היא.. זאת חייבת להיות היא.
ד"ר גליקסברג הסיר את הבד האפור שכיסה את הגופה.
*
האח של המשמרת שבין 12 ל-12 נכנס, ו'זכה' להיות הראשון לראות את ד"ר גליקסברג..
מת.

===============

המתמחה ראשית פקחה את עיניה בתשישות.
כל הלילה היא ישנה בחדר כוננות. המקום השנוא עליה בבית החולים
הזה, שהיה גם בית החולים הפרטי הטוב ביותר בארץ, שמו על שם רוטשילד, ת"א.
"חדר הכוננות", הסבירה פעם אחת לבנה הקטן בן ה-4, שתהה למה אימו לא
ישנה בבית לעיתים קרובות, "הוא חדר כזה, שבו הרופאים הקטנים ישנים
אם הרופאים הגדולים חושבים שהם יזדקקו להם במהלך הלילה, אבל
אל תדאג חמודי, אמא כבר מזמן לא רופאה קטנה."
ומה שנכון נכון. ד"ר ברק הייתה מתמחה ראשית - ולא הייתה שום
סיבה, אף לא אחת, שהרופאים הגדולים, שאלה המנתחים, יציבו
אותה - מתמחה ראשית ותיקה, בחדר הכוננות!
אלה אם כן, המתמחים הארורים האלו הבריזו מיום העבודה, בגלל
הילד הזאת.. נו. נועם.. גלמן? כן. נועם גלמן.
אז מה אם זה תיק קשה? למה הם מצפים? שהדרך להיות מנתחים
תהיה מורכבת מאבנים צהובות, שעליהן הם ידלגו עם איש הפח, האריה והדחליל?
לא.
הדרך להתמנות למנתח תהיה קשה, והשנה הזאת, היא בדיוק בשביל שהם יוכלו ללמוד.
והם עוד שוכחים, שהמינוי שלהם למנתח לא בטוח! יש ביקוש אדיר למשרה הזאת,
ולהם, יש את החוצפה לא לבוא. ועוד אחרי שהביאו בשבילנו את המקרה הזה, שהוא
מקרה קלאסי ללוקמיית ילדים מסוג C, שהוא סוג הסרטן הכי נדיר שקיים, צוואר
שבור, וכוויות קשות - כל הדרך מבאר שבע - לת"א. אחרי שד"ר מה-שמו, המנתח
הראשי גליקסברג, מת להם שם, מהתקף לב.
"חבל", חשבה לעצמה. "כזה ילד במצב כ"כ קשה, לא ראיתי. יהיה מרתק לטפל בו."
ואז, ד"ר הילה ברק, נזכרה בעל-כורחה בביתה, גל, שמתה, גם היא, מסרטן הדם..
הילה יצאה סוף סוף מבין הסדינים, לבשה את חלוקה ויצאה לביקור הרופאים.
הילה ברק וקומץ המתמחים שהגיע באותו יום לבית החולים נכנסו ברעש לחדרו החדש של נועם.
"נועם גלמן, בן 13, מכפר שמריהו, לוקה בשיתוק מלא מצווארו ומטה
עקב חוט שידרה מרוסק, עם כוויות שנעות בין דרגה 3 לדרגה 2. כרגע
על 500 גרם מורפיום. נמצא בקומה, דופק נמוך, על סף
קריסת מערכות עקב זעזוע מוח קשה."
ביפ ביפ. ביפ ביפ. ביפ ביפ. ביפ ביפ. ביפ ביפ.
המוניטור שבדק את קצב ליבו צפצף באיטיות.
"לאחר בדיקות שנארכו התגלתה בדמו גם לוקמיית
ילדים מסוג C במצב מתקדם."
הייתה דממה בחדר, לבד מקולות חלשים שבקעו ממסך הטלוויזיה שהיה תלוי על הקיר.
ביפ-ביפ-ביפ-ביפ- ביפ-ביפ-ביפ ביפ-ביפ-ביפ ביפ-ביפ-ביפ.
הדופק של נועם עלה במהירות.
ד"ר ברק לחצה במהירות על הכפתור שהיה בשלט
שבידה, מזמינה את צוות ההחייאה לבוא לחדרו של נועם.
ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ-ביפ ביפ-ביפ-ביפ ביפ-ביפ-ביפ.
הקצב עלה פי שתיים. לא היה ספק - הלב שלו יתעייף, ויקרוס.
הם הזריקו לו תרופה, שהלב ייאט, אבל הוא המשיך.
בעודם הם מתרוצצים מסביב למיטתו, לימור, המתמחה החדשה, הביטה בהם משותקת.
היא לא רצתה לבוא היום, אבל לא יכלה להישאר בבית. היא עמדה בצד ולא סייעה בתהליך.
ד"ר ברק העיפה בה במבט מזרה אימים, אבל לימור.. היא לא תעשה משהו שהיא מפחדת ממנו.
בעוד היא בוהה בילד הזה, היא ראתה שעינייו פקוחות. מופנות באופן
מפחיד למדאי לקיר החדר שמולה.
ובעצם, כשהיא חוזרת אחורה בזכרונה, היא נזכרת, שעינייו היו פתוחות
כבר הרבה זמן! מאז שאמרו בחדר, שהוא לוקה בלוקמיה!
"דוקטור ברק! הוא מגיב למידע! תראי, העיניים שלו פקוחות! הסתכלי!"
קראה באושר, לא יכולה לחכות לשווחים שתקבל.
ד"ר ברק הסירה את מסכתה בחיוך, ואמרה ללימור "יפה," חפוז וישר פנתה לבדוק את נועם.
"הילד הזאת הוא נס רפואי!" קראה לימור בחיוך רחב, צוהלת בתוך ליבה.
"בעצם.." אמרה ד"ר ברק, מנסה להתחקות אחר מבטו של נועם.
"הילד הזאת, לפי שעה.. יתום."
כל הנוכחים בחדר הסתכלו בזעזוע על כתב
טלוויזיה שדיווח על תאונת מטוס שרק חזר מברצלונה.
תמונותיהם המחויכות של אלונה וקובי גלמן הציצו מבין כל ההרוגים. 
נועם הסתכל בעצב אל לימור, עצם עיניו, והניח לדופק ליבו לצנוח שוב.

== |_________| ==

== |__________________| ==

נועם.