| 11/2007
שאיפה (נ) [מן שאף, שאף]
שאיפה (נ) [מן שאף, שאף],
1. שאיבת אוויר אל תוכו: "הרחיב נחירי אפו ושאף אל קרבו שאיפה עמוקה את
ריח החחציר הקצור" (ברקוביץ, הראשונים ק"ו). "יפה לך ולעברך שעה אחת של
טיול ושאיפת רוח צח" (טביב, דרך 47).
2. תשוקה לבלע ולקבל משהו: "חדל משאיפה אישה זונה" (סידור רס"ג שפ"ז). "זו
היא השאיפה, מצפים עת תיקר התבואה וימכרו לעניים בריבית" (רש"י עמוס ח ה).
3. חֵפֶץ מתמיד, אידיאל, ציפיה וחתירה למטרה נכספת: שאיפת הגאולה בכל הדורות. שאיפה לגדולות. אדם בעל שאיפות נעלות.
- [שאיפת-, שאיפות]
משום מה אני לא חושב שזה צירוף מקרים, שפעולת השאיפה ושם העצם המופשט
שאיפה - הן אותה מילה בשפה העברית. אני לא אטימולוג, אבל אני חושב שיש
משמעות מקבילה לשתי המילים השונות. כשבן אדם שואף אוויר, הוא רוצה את
החמצן; הוא רוצה להכניס את החמצן שמחוץ לגוף שלו פנימה, שהחמצן יהפוך לחלק
ממנו, ישלים אותו ויתן לו כוח להמשיך לחיות. ומהי השאיפה של אדם? היא רצון
עז לקחת דבר כלשהו שרחוק ממנו ולקרב אותו אליו עד למצב שהדבר שהוא שואף
אליו - יהפוך להיות חלק ממנו. צירוף מקרים? אני בספק.
לכל אחד מאיתנו יש שאיפה, אין אדם חיי בעולם הזה שלא שואף להיות משהו,
לקחת חלק באידיאל מסויים או להגשים חלום. בלי שאיפה שכזו אנחנו מתהלכים
בחיים ללא סיבה אמיתית, ללא כיוון כללי שיגדיר את הדרך שאנחנו מתקדמים בה;
בלי שאיפה - האדם הוא סוג של קליפה חסרת תוכן. ולכן יש בינינו את ברי המזל
שיודעים בדיוק מה הם רוצים, מה השאיפה שלהם - ומתכננים את הדרך להגשמה
העצמית שלהם מהצעד הראשון. ההפך מהם, הם כל אותם אנשים שפשוט לא יודעים
למה הם שואפים; בין אם הם עדיין לא החליטה על שאיפה ספציפית, או אם הם
פשוט לא בטוחים מה הם רוצים מעצמם ולמה הם מנוגדים. שאלת מיליון האגורות
היא: האם לאחר שהם יבינו את השאיפה שלהם - הם יוכלו לעשות משהו בנידון?
אני אומר את כל זה מסיבה מסויימת, כמובן(כן, יש סיבה לכך שאני מבלבל את
השכל של אנשים באינטרנט ביום שישי!). גם לי יש שאיפה, הייתה שאיפה, תהיה
שאיפה? לא יודע, זה לא ברור כרגע בכלל, זה סוג של מבוך ובתוכו מינטאור שרק
מחכה להיפגש איתי ולמנוע ממני את היציאה הנכספת. אבל על מה לעזאזל אני
מדבר? בשביל להבין את זה אני אצטרך ללכת קצת אחורה בזמן. כולם להיכנס
לדלוריאן שלי(כן, בדיחת "בחזרה לעתיד", אני יליד שנות התשעים - מותר לי)!
מאז שאני זוכר את עצמי תמיד אהבתי להיות במרכז העניינים, למשוך את התשומת
לב של כל מי שסביבי. זה היה טבעי שבתור ילד הייתי הולך לשיר, או לרקוד או
להופיע בכל הזדמנות שרק הוצעה לי. הקטע עם הריקוד היה עוד יותר עמוק, עקב
הקשר שיש לי למוזיקה - אני זקוק לה כמו אוויר לנשימה, אז התנועה בהתאמה
למוזיקה, ההבאה הזו של ההרגשה הפנימית, השיחרור אנרגיה; הריקוד היה כמעט
מיסטי מבחינתי. כשהגעתי לכיתה ד' ונדרשתי לבחור מגמה(מגמה של בית ספר
יסודי, כמובן), בחרתי דרמה. התאהבתי. התאהבתי קשות במקצוע הזה, ופרחתי בו.
כל הצגה כללה אותי בתפקיד הראשי, מחמאות ללא סוף בחדר מורים ובמסדרונות
אחרי הצגות, הורים שבאים להגיד לי כמה יפה שיחקתי. ונהנתי - באמת נהנתי,
מכל רגע של חזרות, מכל שנייה על הבמה ומכל אשר נלווה לזה. עכשיו, בשלב הזה
אתם יכולים לחשוב לעצמכם 'אם מגיל כ"כ צעיר ידעת מה רצית, למה לא עשית
כלום?', אבל חכו - זה רק מתחיל כאן.
בשעה טובה ומוצלחת הגעתי לסוף כיתה ו'. תוציאו את החצוצרות ואת הקונפטי -
איזו התרגשות. מדהים. כמובן שצריך לבחור לאיזו חטיבת ביניים לעבור, ואני,
ילד טוב ותמים - רציתי לעבור לתיכון מסויים בת"א שיש בו דגש על אומנות,
ומגמת משחק טובה מאוד. ואז המשפחה שלי, המשפחה החמה והאוהבת שלי - החליטה
שצריך להסיט אותי מכל הנושא. "איפה תמצא עבודה במשחק? אתה יודע איך שחקנים
נשארים מובטלים וגוועים מרעב ברחוב?", "אתה כ"כ מוכשר גם בדברים אחרים,
למה שלא תנסה משהו אחר - שיש בו עבודה ועתיד מובטח?", "אנחנו רק מנסים
לעזור לך, לדאוג שיהיה לך עתיד בטוח. אח"כ תלך ותלמד משחק או איזו שטות
שלא מתחשק לך". הזכרתי כבר את העובדה שהייתי ילד טוב ותמים שהיה בטוח
שהמשפחה שלו בחיים לא תעשה דבר שיפגע בו? הזכרתי. אז הקשבתי להם, ועברתי
לתיכון אחר לחלוטין, הדחקתי כל קשר שהיה לי למשחק, להופעה, לריקוד להכל.
ידעתי שאני שחקן טוב, כי אף אחד לא יכל אפילו לחשוב שאני הייתי כזה פעם.
גיליתי לאורך השנים שלי ולמלך מידאס מהמיתולוגיה היוונית יש הרבה במשותף.
גם אני זכיתי לסוג של "מגע מידאס" - הוא הפך כל דבר שהוא נגע בו לזהב, אני
הצלחתי בכל תחום שרק ניסיתי. לאט לאט ובשקט התחלתי לשכוח מי אני ומה אני
רוצה, הלכתי לאיבוד בן ההצלחה הזו ששנאתי. כמו סוג של אלחוש, לא ידעתי מה
אני רוצה באמת ומה אני רוצה רק כי אני מצליח בזה גם-ככה. אני לא אומר את
זה ע"מ להשוויץ, ההפך - אני מתעב את זה, אם לא הייתי כזה - לא הייתי במצב
שאני נמצא בו כרגע. החלפתי מגמות כמו שמחליפים תחתונים, עברתי מאחת לאחרת
ולמרות שהצלחתי - זה פשוט לא היה זה, זה לא הרגיש נכון.
בשנה שעברה התחלתי בטיפול פסיכולוגי, מכמה סיבות; אחת מהן הייתה הסיבה
שכבר לא ידעתי מי אני, הלכתי לאיבוד במסווה השקרים שטוויתי ביעילות כה
מצמררת. נמאס לי לשקר, להעמיד פנים, לחיות חיים שאני לא מוען בהם. אחת
השאלות שהפסיכולוגית שלי שאלה אותי היו: "מה אתה רוצה להיות בחיים? מה אתה
אוהב באמת, בלי קשר להצלחה או כישלון". לא ידעתי לענות. אחרי חצי שנה של
טיפול הגעתי למסקנה שאני רוצה לשחק, אני רוצה להיות שחקן - להופיע, לרקוד
- לעשות את כל מה שעשה לי טוב פעם. אני רוצה לשחק בקולנוע ובטלויזיה, אני
רוצה ללמוד לרקוד היפ-הופ, אני רוצה לקחת את כל האנרגיה הזו שיש בי
ולהוציא אותה החוצה סוף-סוף. במשך חמש וחצי שנים כל תא בגוף שלי זעק שהוא
רוצה להופיע - ואני התעלמתי, העמדתי פני חרש לטובת אמונות שאינן שלי. אבל
זה נגמר. מאז ועד היום התחושה הזו רק הולכת ומתגברת. אם בילדותי האמנתי
שכשאני אגדל אני אהיה שחקן מצליח בחו"ל, היום אני ידוע את זה, אני יודע את
זה ואני מרגיש שזה פה וזה עומד לקרות. אפילו העמדתי את המשפחה שלי במקומם,
והבהרתי להם שהעתיד שלי יהיה מה שאני רוצה, ושאם הרצון שלי מפריע להם - הם
מוזמנים לא לדבר איתי יותר.
ועם כל זאת? אני מפחד. אני מפחד שאין לי את זה יותר, שהכישרון שזנחתי כמו
תינוק לא רצוי למרגלות סוכנות לאימוץ - נעלם ולא ישוב. אין לי איפה ללמוד
משחק כרגע, גם מבחינה כספית וגם מבחינת זמן - ואין לי כנגד מי להשוות את
היכולות שלי. אין לי איפה ללמוד לרקוד כי אין לי כסף ואין לי עבודה נכון
לעכשיו; נכון שעד היום אומרים לי שאני רוקד ממש יפה, ושיש לי כישרון,
השאלה היא כמה המילים האלו שוות? גם אם הייתה עבודה, אני בספק עם עד
אוגוסט הבא אני אתקדם יותר מדי; באוגוסט אני מתגייס לצה"ל. ועדיין הרצון
הזה הוא אש שבוערת בתוכי, מזכירה לי שהעתיד שלי חקוק באבן ושזה יקרה,
מאיימת לכלות את עצמותי אם אתכחש אליה שוב; אבל אני עדיין מפחד, זה עדיין
מסובך, ורחוק מברור.
שאיפה כשם עצם, שאיפה כשם פעולה. אין כאן שום צירוף מקרים. אחרי כל שאיפה
באה נשיפה, ומה שהיה חלק ממך - מתפזר, מתנדף ונעלם... האם זה עוד ישוב?
RoughlySpecialSoul
| |
| כינוי:
RoughlySpecialSoul
בן: 35
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
