תובנות

כבר שנים ששמאלני ארצינו, ובראשם עמוס "הלשון שלי תקועה כל כך עמוק בת** של אירופה שקשה לי לנשום" עוז ויונתן "מזל שאמא לא

הכירה אותי" שפירא מנסים לשכנע אותנו שמקור כל הרוע בעולם הוא ה"כיבוש" (גם כן המצאה ישראלית).

הכיבוש משחית (כן, כי מושחתים יש רק אצלינו).

הכיבוש מביא לטרור (אכן בצפון אירלנד יש המון פיגועים לאחרונה).

הכיבוש מוביל לעוני והעוני מוביל לטרור (זה דווקא נכון- המסכנים נאלצים לבזבז את כל מיליארדי השקלים שהם מקבלים כסיוע הומניטארי

מכל העולם על כלי נשק וטילים).

ועוד ועוד הלצות כגון אלו, שמשום מה עמוס וחבריו מספרים מבלי לצחוק.

אז אני החלטתי להפריך (או אולי הערבים החליטו עבורי) לפחות אחת מהטענות הללו, באמצעות עובדות (עמוס, "ע-ו-ב-ד-ו-ת". נו, חפש במילון

אין לי זמן עכשיו להסביר לך).

הבחירות שנערכו ביום רביעי האחרון לאגודת הסטודנטים הזכירו לי דווקא מקרה אחר שרציתי לכתוב עליו ולא יצא לי: הבחירות שנערכו לפני

כמה חודשים לאגודת הסטודנטים הערבית.

בואו נתחיל עם השאלה המתבקשת- למה צריך אגודה מיוחדת לערבים? האם זו לא אפליה שיש אגודה לערבים ואין אגודה לרוסים? לאתיופים?

לנשים?

אבל ניחא. הם מדברים על שיוויון ומבדילים את עצמם מאיתנו, זה לא חדש.

מה שיותר מעניין היו תוצאות הבחירות הללו: ברוב גדול של יותר מ50% נבחרה לעמוד בראש האגודה המפלגה EQRAA. ומה כל כך מיוחד

בזה? הרשו לי להשתמש במשהו שראיתי למחרת תלוי ברחבי האוניברסיטה, וכמובן הייתי חייבת לצלם (מה שהתברר כמובן כדבר חכם, כי

כעבור שעתיים כל הפתקים הללו נעלמו, ואיתם גם בטח מי שכתב אותם. אצלינו לא אוהבים לחשוב, זה עושה קמטים):

דווקא היום יותר מתמיד האמת הזאת צריכה להישמע, כי דווקא היום מרימה המפלצת השמאלנית את ראשה המכוער ומפנה אצבע מאשימה נגדנו."העוני יוצר טרור", היא מצקצקת. אבל מה יש לה להגיד על זה?

סטודנטים בדיוק כמוני, שיושבים על כיסא לא-נוח בדיוק כמו שלי, שלומדים את הקורסים שאני לומדת ועושים את המבחנים שאני עושה,

שמשלמים את אותו שכר לימוד- או פחות, שנלחמים על אותם מקומות- רק פחות- כי להם יש העדפה מתקנת. בקיצור- אנשים בדיוק כמוני וכמוכם- בוחרים בתנועת טרור. לא עוני, לא ביוב ברחובות, לא רעב, לא הפצצות ולא בטיח. "ערביי שמנת" אתם יכולים לקרוא להם. וגם הם, רבותיי- בוחרים בטרור. גם הם יושבים לידי ומבקשים ממני סיכומים ומתקשרים אליי לשאול שאלות לפני המבחן- וגם הם בוחרים באנשים שקוראים למותי.

אותי זה לא מפתיע, ולראשם הקטנטן של השמאלנים זה לא יחדור. אז למה אני טורחת?

שאלה טובה.

בסופ"ש האחרון הייתי בב"ש.

לא הייתי חייבת לנסוע אבל רציתי. זה לא עניין של "אקשן" או לעמוד מאחורי כתב עם פלאפון ולחייך חיוך אידיוטי- רציתי פשוט להרגיש. קצת.

אני לא מתיימרת להבין איך זה לחיות שם מיום ליום, איך זה לסבול מטילים 8 שנים ללא האפשרות לברוח חזרה למרכז. אבל בכל זאת,

יש הבדל בין לדבר לבין להרגיש.

ביום חמישי עוד היה שקט. הרחובות היו יחסית ריקים ודווקא לא היה כל כך קר.

בשישי התחיל הבלגן. אזעקה ב7 בבוקר, קמים בקושי מהמיטה וגוררים רגליים יחפות על הריצפה הקפואה, למקלט. איכשהו דווקא ה"בום"

שמגיע אחרי האזעקה הוא זריקת ההרגעה. הטיל נפל. אנחנו חיים.

חוזרים למיטה וב9 וחצי שוב מחליט חמאס שישנו מספיק. שוב הרגליים נגררות בחוסר חשק מהמיטה החמה, בריצה. אין זמן לקפוץ לשירותים

או לצחצח. מבעד לקורי השינה בעיניים הטרוטות עומדים במרתף הקר ומחכים. מקשיבים. בום, אנחנו בחיים. ממשיכים הלאה.

מפחדים לצאת מהבית אבל אין ברירה, אז נסענו לעיר. ב10 שוב תפסה אותנו האזעקה. עוצרים את האוטו ואיתנו כולם- כמו בצפירה של

יום הזיכרון. מבט מהיר מסביב ופותחים בריצה למבנה הכי קרוב. במקרה זו הייתה חנות לחומרי בניין- אולי לא המקום האידיאלי לחכות בו

לנפילת טיל. אני מסתכלת מסביב ורואה מסמרים, מסורים, פטישים. רק שלא ייפול פה. הפעם יש 2 בומים לפני שאפשר לנשום שוב. חוזרים

לאוטו לאט, בזהירות. כאילו הטיל אורב לנו בחוץ.

למזלנו, ביום שישי היו רק 3 מטחים, ובשבת לא היו כלל. אבל זה לא באמת משנה- הפחד קיים בכל מקום ובכל רגע. הוא נמצא בפרטים הקטנים:

קומקום חשמלי שמרעיש ועלול להסוות את קול האזעקה, מקלחת מהירה כדי שלא נצטרך לרוץ במגבת למקלט, אפילו לחרבן אי אפשר בנחת-

שלא לדבר על דברים אינטימיים יותר. הטילים הם עמוק בתודעה בכל רגע, גם כשאין אזעקה. הם מפחידים גם כשהם לא נופלים.

ביום שישי נשכבתי במיטה לצידו של הבונבון, בקומה הכי גבוהה של הבית, ותהיתי- מה יקרה אם תהיה אזעקה כשנישן? מה יקרה אם לא נשמע

אותה?

קצת קשור וקצת לא- כשיצאתי מהחנות חומרי בניין בב"ש דווקא שמחתי לגלות את השלט הבא תלוי על הקיר:

ובנימה אישית-

אני יודעת שאני לא מעדכנת רבה (בלשון המעטה), אבל ככה זה כשאני מוצאת את עצמי לומדת, עובדת ומתחזקת בית וזוגיות.. תירוצים תירוצים אבל אין מה לעשות. ואוטוטו בחינות.

בקיצור,

תחזיקו מעמד :) מי שקורא כאן הרבה לא צריך לחכות לפוסט בשביל לדעת בדיוק מה אני חושבת על כל המצב הנוכחי, על הלחימה, על החיילים וגם על המפגינים- משני הצדדים. מקווה שבעתיד יהיה לי יותר זמן.

תהיו בריאים,

ליהי

** מזל טוב לחברה ותיקה שיום הולדתה חל היום :) כן כן, את יודעת מי את **