תובנות

שמעתי אותה מבעד לעיניים עצומות.

"פונץ'"

ככה היא נהגה לקרוא לי בזמנים טובים יותר.

פקחתי עין אחת.

"כבר הרבה זמן שאני מרגישה ש..." הקול שלה רעד קצת "משהו השתנה."

נשמע כאילו בבת אחת היא הוציאה מתוכה משהו שחיכה הרבה זמן לצאת.

למה את מתכוונת? שאלתי בלי קול, כי ידעתי שהיא תענה בעצמה.

"אתה מבין? אני כמו פרח. אני צריכה שיטפחו אותי וישקו אותי כל יום... אחרת אני נובלת".

התחלה חדשה של כאב ראש טרי. הנה היא התחילה.

"אני צריכה ממך חיזוקים, וזה לא בגלל שאני בחורה חלשה. אני צריכה לדעת שאתה אוהב וששווה להישאר. ששווה להילחם"

מה לעזאזל היא רוצה מהחיים שלי? בתקופה האחרונה השיחות האלה חוזרות על עצמן שוב ושוב, בלי אזהרה מוקדמת. שיחות "יחסינו לאן". ותמיד הן נשמעות אותו הדבר, ותמיד הן נגמרות בדמעות ובחיבוק והולכים לישון.

"אתה לא מראה לי שום אהבה. אתה לא נותן לי מחמאות, אתה לא אומר לי שאתה אוהב.."

הנה התחלנו בתקיפה האווירית. הפצצות ללא רחמים. רק חסר שאנסה לסתור אותה.

"אתה מבין?"

בטח שאני מבין, זרקתי לחדר את המשפט הקבוע. ובפנים שאלתי את עצמי איך זה שהיא לא מבינה שאני כבר חצי רדום ומחר על הבוקר יש לי ישיבה חשובה. תמיד היא מתחילה את השיחות האלה כשאני רוצה לישון.

"אני יודעת מה אתה חושב עכשיו. 'שוב היא התחילה'. ואתה יודע מה? גם לי נמאס להישמע כמו תקליט שבור."

טוב, לפחות אנחנו מסכימים על משהו. אבל ברור שלא אמרתי את זה בקול רם..

"ולפעמים בא לי פשוט לוותר, להרים ידיים. לקחת את הדברים שלי וללכת. אבל זה לא פשוט אתה יודע".

יודע יודע. מי כמוני יודע. תקוע איתך כבר כמה שנים, משגעת לי את השכל.

"אבל אני אוהבת אותך."

עצבות פתאומית הציפה אותי כששמעתי אותה מושכת באף. היא בוכה.

"אני אוהבת אותך יותר בכל יום, ונדמה שאצלך זה להיפך."

רציתי לעצור אותה, רציתי להגיד לה שזה לא נכון. אבל משום מה שתקתי.

"אתה לוקח אותי כמובן מאליו. נדמה לך שבתחילת הקשר צריך להשקיע, ואח"כ כבר לא.. אח"כ אני נשארת לתמיד ומכינה לך אוכל ודואגת לך ומנקה אחריך ומטפלת בך כשאתה חולה.."

כאילו שאני לא עושה כלים לפעמים. שוב היא התחילה לתקוף. הלוואי ותיתן לי כבר ללכת לישון.

"וזה לא שאני עושה את כל זה מתוך ציפייה לתמורה. אני עושה את זה כי אני אוהבת אותך. אבל קשה לי יותר ויותר, אני נובלת.."

עוד פעם פרחים. גם כן הפכה לי לגנן.

"בלי אהבה ובלי מחמאות ובלי מגע אני נעלמת, אני מתכנסת בתוך עצמי וכל הביטחון העצמי שלי מתפוגג.."

שוב היא בוכה. היא יודעת שזה מה שעובד עליי... קשה לי לשמוע את זה. זה לא שאני מכאיב לה בכוונה.. אני פשוט לא יודע מה היא רוצה ממני.

"אני לא רוצה לאבד אותך, אבל יותר מזה- אני לא רוצה לאבד את עצמי."

אוף, הלוואי וכל השיחה הזאת לא הייתה מתקיימת.. אני כבר מרגיש את הגוש הזה בגרון.. אני לא  מבין למה היא מעלה את הנושא הזה שוב ושוב.

"ולכן החלטתי לעזוב."

פקחתי עיניים אדומות. החדר התמלא בשקט שהופר בבוטות רק ע"י סליל הקסטה שהסתובב במכשיר הקטן שהיא השאירה לי על הכרית. המכשיר השמיע קול ונעצר.

סוף הקסטה.