תובנות

מה זה "זמן" בעצם? למה כולם רודפים אחריו כל הזמן ואיך זה שאף פעם אין מספיק ממנו לכולם?

לאחרונה יצא לי להרהר בגיל שלי, ובחיים בכלל. אני חושבת שעליתי על תופעה מדאיגה (מוזר שמדענים לא גילו את זה לפניי..): עד גיל 20 לזמן יש קצב משלו, נחמד, איטי... אתה זורם לך לאיטך עם החיים, כל הזמן מזכירים לך כמה אתה צעיר וכל מה שאתה רוצה זה להיות מבוגר יותר בשנה (בגיל 15 כולם רוצים להיות בני 16, וגיל 17 הוא בכלל גיל מיותר שמפריע לפני 18).

אבל החל מגיל 20- בבת אחת וללא אזהרה מוקדמת- הזמן מתחיל לברוח!!! לרוץ!! והוא בורח כל כך מהר שלא חשוב כמה מהר אתה תרוץ- תמיד יהיה ביניכם פער שרק יילך ויגדל...

אני רצה כל החיים שלי. תמיד הייתי הכי צעירה בכיתה ועכשיו אני הכי צעירה באוניברסיטה. תמיד עברתי במהירות ממסגרת אחת לשניה: תיכון-צבא-אוניברסיטה, ולא עצרתי אפילו לרגע בשביל לחשוב לאן אני רצה, ומה מחכה לי בסוף.

איכשהו היה נדמה לי שלהיות הכי צעירה זה ייתרון, ותמיד ניסיתי לשמור עליו באדיקות. אבל בעצם, מה יוצא לי מזה?

קודם כל,

תמיד יהיו אנשים שיסיימו את המסלול השחוק הזה לפניי... אחיו של הבונבון, לדוגמא- ילד בן 16 וכבר עושה תואר ראשון במתמטיקה. איך אפשר לנצח את זה? להתחיל בגיל 12?

וחוץ מזה- מה זה ה"ניצחון" הזה בכלל?? זה רק אומר שאסיים עם הלימודים יותר מוקדם ויישארו לי יותר שנים שבהן אקבור את עצמי בעבודה, לפני שאגיע לפנסיה. ייהי.

מחשבה מדכאת.

אני מכירה שני בחורים בחיי- אחד מהם מהצבא והשני מהעבודה- ששניהם בני 30+ ומבלים את מרבית חייהם בטיולים בחו"ל. אין להם חברה, אין התחייבות, אין ילדים. וגם אין תוכניות.

אחד מהם חזר לארץ בשביל לחסוך כסף לטיול הבא, והשני בדיוק סיים לחסוך וטס.. אני אפילו לא בטוחה באיזה חור של העולם הוא נמצא כרגע.

אז אולי זה קצת קיצוני... לחיות אך ורק בשביל סיפוקים מבלי לתכנן את העתיד. אבל בעצם, במחשבה שניה- מי בכלל יודע מה אנחנו "אמורים" לעשות? מי בכלל החליט שהתרבות בלתי נשלטת עד לרמה של פיצוץ אוכלוסין היא הדבר הנכון?

האם זה כל כך גרוע לבלות את החיים שלך בהשתאות והנאה לנוכח פלאי עולם? לטייל במקומות אקזוטיים, לפגוש אנשים, לראות מראות שאפשר רק לחלום עליהם, נופים עוצרי נשימה וחוויות שאף אחד חוץ ממך לא חווה... האם זה כל כך נורא?

ובמה טובים חיי יותר מחייהם של שני אלה? כל היום עובדת-לומדת רק בשביל שבעתיד אוכל להמשיך לעבוד (ואולי ללמוד), לעשות ילדים ולהקדיש להם את חיי, להזדקן ולמות.

חיים רק פעם אחת, וכל שניה שעוברת היא שניה שלא תחזור (וואו זה כל כך שחוק.. אבל נכון).

הבחירה הזאת בין שני מסלולי חיים קיצוניים היא לא בהכרח הבחירה הנכונה. חייבת להיות איזושהי דרך באמצע- שבה אפשר גם ללמוד, גם לעבוד, גם להקים משפחה וגם לטייל ולראות עולם- וכל זה מבלי שהזמן יזוז. אני בטוחה שזה אפשרי, איכשהו.

לא?