תובנות

אתמול בבוקר שמעתי את עמיר פרץ מדבר ברדיו. שאלו אותו על נפילת העבודה ומרצ בבחירות האחרונות, ותשובתו הייתה: "אכן, גוש השלום ספג מפלה... בלה בלה בלה", אחרי זה כבר לא טרחתי להקשיב..

באיזו חוצפה והתנשאות יהירה הוא מעז לקרוא לעצמו ולחבריו הנלוזים "גוש השלום"? ממתי "השלום" הוא משהו שמישהו יכול לנכס לעצמו, לרכוש עליו בעלות? והאם זה הופך את אנשי הימין לגוש המלחמה, המוות והשכול?

האם באמת לא קולטים שם, ב- "גוש השלום", שיש יותר מדרך אחת לנסות להשיג את אותה המטרה? שלא בהכרח התרפסות וויתור על גאווה לאומית, ביטחון ועצמאות היא הדרך היחידה להגיע למה שהם מכנים "שלום"?

האם נדמה להם שאימהות ימניות אוהבות לשלוח את בניהן לצבא? שאבות שמצביעים לליכוד נהנים להגיד קדיש על בניהם? בעצם, מה עובר בראשו הקטנטן של מר פרץ כאשר הוא חושב על מטרותיהם של אנשי הימין? כולה יש 2 אופציות: שלום או מלחמה. זה סיכוי של 50% ועדיין הוא מצליח לטעות..

להציג את אנשי השמאל כ"גוש השלום" זה כמו להקים מפלגה ולקרוא לה "הצודקים". בעצם- למה ללכת כל כך רחוק? זה כמו להקים עמותה ולקרוא לה "שלום עכשיו"... זה יומרני ומטומטם, וזה בדיוק הנחתום שמעיד שוב ושוב על עיסתו, ולא מפסיק גם כאשר ברור לכל שהעניין הפך לפתטי.

אז מר פרץ הנכבד,

תקשיב לי טוב טוב.

כבר הייתה לך הזדמנות להציג לראווה את הגוש שלך. כולנו כבר ראינו את הגוש הקטנטן והרופס שלך, ומה הוא מסוגל לעשות. איך להגיד את זה במילים עדינות?

לא התרשמנו.