תובנות

יש לי חברה, דתייה, שעומדת להתחתן עם בן זוגה ב-4 השנים האחרונות. כששאלתי אותה היא גילתה לי כי מעולם לא גרה איתו באותו בית.

"אז איך תדעי שאתם מסתדרים??" שאלתי בפליאה.

"לא תיהיה לנו ברירה- כל בעיה שתקום- נפתור ביחד כי כבר נהיה נשואים".

.

אני יודעת.

גם אני חשבתי ככה בהתחלה.

אבל בתום כמה דקות של הרהור בתיאוריה- נגלה בפניי לפתע הרעיון הפשוט-אך-גאוני שמאחוריה.

במקום לעבור לגור ביחד ואז לתהות "האם נסתדר? האם הזוגיות תשרוד?" ולהילחם- פשוט עוברים לגור ביחד ונלחמים. אין אלטרנטיבה נוחה של לקום וללכת. הבעיות הן אותן בעיות, אבל הן לא מגיעות עטופות בפחד מפני פרידה ולא מכילות בתוכן איומים של מזוודה ארוזה.

במקום להילחם אחד בשני- מאחדים כוחות ויוצאים להילחם בעולם. ביחד.

יש בזה משהו מקסים.

זוכרים את ניזאר חסן?

נו, ההוא שכתבתי עליו את הפוסט ההוא? אז באופן כה מפתיע- הוא לא פוטר.

מי שמופתע שירים את היד. כן.

בקיצור, רצה עצומה למי שמעוניין לחתום (להלן: המגניבים. כן, המגניבים חותמים. מה אתכם?)

http://imti.org.il/show_art.php?id=443

אני יודעת שעצומות לא מזיזות שום דבר לאף אחד, אבל אני חייבת להודות שאחרי שחתמתי כן חשתי דגדוג קל של הנאה בגוף. יש מצב שהכלב ליקק לי את הרגל, אבל עדיין- זה היה שווה את זה. יאללה, תחתמו פדלאות.