תובנות

בימים האחרנות יצא לי לחשוב הרבה.

זה היה או זה- או לקרוא מאמרים מדעיים, אז ברור שהרהורים במשמעות החיים עדיפים. גם עקירת ציפורן ללא הרדמה עדיפה. או האזנה לדיסק של אמדורסקי- אחד מהם.

טוב הבנתם את הפואנטה.

בקיצור, שוטטתי לי בבלוגים שונים ומצאתי את עצמי בפוסט הזה של עתודאי.קום שגרם לי להארה מיידית והמסקנה המתבקשת: למה לזעום בשקט בנוחות שבביתי כשאפשר לזעום ברעש בבלגן שבבלוגי?

למה לשבות כשאפשר לשרוף גשרים? :)

עם מחשבה אופטימית זו ישבתי וכתבתי את כל הדברים שאני שונאת בישרא. בעצם לא *כל* הדברים, אלא הדברים הכי הכי.

זה היה אולי הפוסט הקל ביותר שכתבתי מימיי.

1. שגיאות כתיב. אני יודעת שאני טוחנת לכם על הנושא, אבל מה לעשות שהנושא הזה מציף את ישרא ומאיים להטביע את כולנו. בערך כמו סתימה בשירותים של האוניברסיטה ביום של מבחן ממש מלחיץ.

תשמעו, גם אני הייתי בת טיפש-עשרה פעם ולא בדיוק גדלתי במשפחה אריסטוקרטית מהמעמד העליון (בקיצור, עיתון "הארץ" מעולם לא נכנס אלינו הביתה), אבל בעיני חינוך בסיסי הוא לדעת לכתוב בלי שגיאות כתיב, לדעת לדבר נכון. איך יכול להיות שבני 15-16-17 כותבים כל כך גרוע?? וזה לא רק השגיאות- זה גם התחביר וסימני הפיסוק. פוסטים שלמים שמורכבים מאוסף של מילים אקראיות, ללא מילות קישור, ללא סימני פיסוק. לאף אחד זה לא מדליק פה נורה אדומה?

2. רשימת הפעילים. אני נוטה להתייחס אליה כ"רשימת הפדופילים". קבלו מתכון מנצח: ילדה בלונדינית, רצוי רוסיה. קטינה. נטולת חזייה (אם כי לא חובה- היא יכולה גם ללבוש רק חזייה וזה יהיה בסדר). מצלמת פלאפון. מראה. מה קיבלתם? מי שצעק "אתר לפדופילים" צדק חלקית, אם כי התשובה הנכונה היא "בערך 80% מרשימת הפעילים". ולסיום: תחרות נושאת פרסים! מי שיוכל למצוא 3 הבדלים בין הבלוג: הזה, הזה, הזה, הזה, הזה והזה (כולם כמובן מרשימת הפעילים) - יזכה בהזדמנות נדירה להכיר את הורי הבחורות הקטינות הנ"ל ולשאול אותם פנים מול פנים "איך נתתם לזה לקרות?".

3. המלצת העורכים. הבלגתי, באמת. נשכתי את השפתיים כשהתעלמו ממני שוב ושוב. המשכתי לכתוב, פוסטים טובים יותר וטובים פחות, פוסטים שמתאימים בול להמלצת עורכים וכאלו שלא. אבל כולם זכו לאותו יחס קר ואדיש. מה אני אגיד לכם? ככל שעולים יותר למעלה, הנפילה יותר ארוכה. ואני הייתי ממש למעלה.. פעם היו ממליצים כמעט על כל הפוסטים שלי.. אני חושבת שהשיא היה 4 או 5 פוסטים ברצף. חלקם היו גרועים, אבל גם עליהם המליצו. ואז משהו קרה. אני לא יודעת מה, אולי מישהו התלונן שנמאס לו לראות אותי בדף הראשי, אולי התחלפו עורכים ואולי הם סתם נעלבו מזה. אבל בבת אחת חלפה לה תהילת עולם. שוב ושוב שמעתי שקוראים המליצו לי על פוסטים, ראיתי שצוות ישרא נכנס אליי לבלוג והמתנתי בדריכות. אבל כלום. אפשר להתווכח שעות על האם הפוסטים שלי בכלל שווים המלצה או לא (ויש פה מספר לא מבוטל של אנשים שקיבלו הפניה ובטוח חושבים שלא :) אבל קצת קשה להימנע מלחשוב- איך לעזאזל המליצו על זה, ועליי לא? איך יכול להיות שיום אחרי מותו של מייקל ג'קסון, המליצו על פוסט קצר של מישהי שאין לה מושג מי הוא, שטעתה בכל משפט שכתבה עליו (שיש לו ילד אחד, שהוא החליט לשנות את צבע עורו סתם כך.. ומה זה החלק על התאבדות של כוכבים??), שכותבת בשגיאות כתיב מחרידות ("אנשים שמחורים להצלחה", "נא לא לשחות אחד את השניה"). וזה מתוך מאות פוסטים שנכתבו בנושא ג'קסון לאחר מותו (מילאו 7 עמודים שלמים בנושא החם). בחיי, מזל שעוד לא קברו אותו, אחרת הוא כבר היה מתהפך בקברו.

כן כן, אני יודעת. נגעתי פה רק בקצה קצהו של הקרחון. אבל באמת ציפיתם שבפוסט אחד אני אכתוב את *כל* מה שלא בסדר בישרא??

חוץ מזה, אני חושבת שעתודאי.קום עשה עבודה מצוינת במקומי :)

אז תתעצבנו, תגידו שאני מרירה וקנאית. זה אולי נכון. אני מקנאה בילדות קטנות שמקבלות אלפי כניסות מבלי לכתוב מילה אחת, אני מקנאה בפוסטים מזעזעים שמגיעים להמלצת עורכים, אני מקנאה בכל מי שלא מגיר זיעה ודמעות ועדיין מצליח, סתם ככה.

בד"כ כי הוא בלונדינית.

ובנימה אופטימית זו,

אני בשלבי חיפוש אחר מקום איכותי יותר (no offense ישרא, אתם מנהלים פה גנון לילדים מפגרים כנראה שזה פשוט לא המקום בשבילי), על מה אתם ממליצים?