תובנות

אני רואה אותו בדרך לעבודה, יושב בתחנה.

כל יום באותה שעה. את שלט התחנה העירייה כבר עקרה מזמן, וגם הזכוכית כבר נופצה באחד הימים ע"י פרחח.

הספסל היחיד נותר תלוי על מסמר אחד. בודד כמוהו, מאיים ליפול.

אני רואה אותו יושב שם, ותוהה למה.

הוא מנסה לשמור על גו זקוף, אולם נראה כי כל ניסיון חייו וכל המראות אשר ראה יושבים לו על הכתפיים, מאיימים להפילו ארצה.

הוא תמיד מביט למטה, אל כפות ידיו הגדולות, המקומטות.

מסובב אותן אנה ואנה, כאילו מחפש דבר מה שהיה שם ונשכח.

אולי טבעת?

לפעמים הוא שולף מכיסו סיגריה מרופטת.

לעולם לא מדליק אותה, רק יושב שם עם הסיגריה הכבויה בידו, ממולל אותה באצבעותיו הארוכות.

ציפורניו שכבר הצהיבו חורטות פסים-פסים בנייר המקומט העוטף את הטבק.

אולי הרגל מפעם, אולי מזכרת מחיים אחרים.

אני רואה אותו בדרך לעבודה, יושב בתחנה השוממת. מחכה לאוטובוס שכבר 4 שנים לא עובר שם.

והוא מחכה. בקיץ ובחורף.

פעם חשבתי שאין לו בית, אבל אמא אמרה שהוא גר בתחילת הרחוב כבר שנים.

פעם הייתה לו אישה, אמרה לי פעם, אבל יום אחד היא קמה ועזבה.

מאז הוא מחכה. יום יום, באותה שעה,

מחכה לבדו בתחנה הריקה,

לאוטובוס שבכלל לא עובר שם.

חפשו אותי בטוויטר.

סתם, נו. אתם לא צריכים לחפש, מצחיקים :) פשוט תלחצו על הלינק.

הכל אני צריכה להגיד לכם?