תובנות

היינו במרחק של שבוע בלבד: 7 ימים, 168 שעות, 10,080 דקות, 604,800 שניות מהניצחון, כשהוא חלה ב"שפעת הגברים".

אילו רק היינו עוברים את מחסום-4-השנים, עולם ומלואו היה נפתח בפנינו.

אבל הוירוס תקף. התמקם לו באיברי החשיבה של הבונבון (אלו שלמעלה) והוביל בסופו של דבר למוות.

הזוגיות מתה.

זה התחיל בתירוצים של לחץ בעבודה, בלימודים. עבר לאישורי מחלה ומיקום הירח, ולבסוף כשלא נותר עוד מה להאשים, נחת ברכות במקום הגרוע מכולם. "לא יודע".

כלומר לא.

כמו מלח עיוור בסירה מלאה חורים ניסיתי בכל כוחי למנוע את הסוף, או לפחות לדחות אותו עד שאוכל לבצע גניבת זרע.

התחלתי בטכניקה בסיסית של "הבנה". אין בעיה מותק, קח לך זמן ותחשוב מה אתה רוצה, אני אעזוב את הדירה ואתה תחשוב (=תרעב למוות ותגלה שאתה זקוק לי).

כבר בערב הראשון לאחר לכתי הוא יצא לבלות.

זה גרם לי להבין שאנו נמצאים כבר בשלביה הסופיים של המחלה, ויש צורך לנקוט בגישה חריפה הרבה יותר. מפה לשם החלפתי טקטיקות כמו גרביים באוגוסט ובעיקר יריתי לכל הכיוונים ללא אבחנה. על ריק. החל מרגשות אשם ("הרסת לי את החיים", "איך אתה יכול לעשות לי את זה?"), דרך ניסיונות שווא לזעזע במשפטים כמו "כשלא תיהיה בדירה אבוא לקחת את הדברים" ו"הכלב נשאר אצלי", ועד ל... ובכן, אני אפילו לא בטוחה מה זה היה, אבל זה כלל משפטים כגון "לא תמצא אף פעם מישהי טובה יותר ממני" ו"אנחנו נועדנו להיות ביחד". לבסוף התמקמתי לי בנוחות בטכניקה המלבבת של "זעם טהור", תוך שאני יורה עליו גיצים ותחנוני אהבה לסירוגין. בשלב מסוים הרגשתי שיש לי עומס יתר של רגשות, ופלטתי ניסיון זעזוע אחרון "בוא ניפרד וזהו".

הוא הסכים.

משם הטכניקה היחידה שהחזיקה מעמד היא שעות על גבי שעות של בכי תמרורים. למקרה שתהיתם, זה לא הועיל.

אז עכשיו אני לבד.

שוקלת מה לעשות בחיי. שוקלת איך לגרד את עצמי מהריצפה. שוקלת להתאבד לפרקים, אבל אני לא אעשה את זה..

הכאב הוא עצום ומשתק. הייתי רוצה להעלם מעל פני האדמה, אבל יש לי משפחה וחברים ולכן אני אכאב עד שאפסיק. עד שהכאב יתעמעם וזיכרון פניו של הבונבון יטשטשו בדימיוני.

מי שהיה אמור להיות בעלי החליט שאני לא אמורה להיות אישתו.

מה אעשה עם כל הכאב הזה?