תובנות

התלבטתי זמן רב כיצד אוכל להעלות על הכתב את המראות הקשים והחרפה הנוראית שחשתי בעת צפייתי בהצגה "נפגעי חרדה". הבושה שאחזה בי הייתה גדולה לנוכח אולם מלא באנשים שפשעם נע בין הישארות אילמת עד תום הביזיון ועד הנאה מופגנת והתבוססות במיץ הפסולת שהוא סיפוקם החולני הנובע מהשנאה העצמית.

כשהבנתי שמילים לבד לא יוכלו להעביר את התחושה החלטתי לנקוט בגישה קצת שונה: גישת החיסכון.

אני עומדת לחסוך לכם 110 ש"ח ושעתיים של עוגמת נפש ע"י כך שאתאר בפניכם מה אתם צפויים לראות שם. במידה ועדיין נדמה לכם שזה מוצלח/מצחיק/מקורי/נשכני- אנא פנקו עצמכם בלחיצה על האיקס הקטן שבפינה הימנית העליונה של המסך.

ולהלן המערכונים שהצלחתי איכשהו לצלוח:

- אישה חרדית בעלת תנועות ידיים והבעות פנים מוגזמות (יעל לונטל) במונולוג סוער שעיקרו: אנחנו מתרבים כמו שפנים ולכן בזמן שאתם הנאורים עוסקים בתרבות אנחנו יולדים מלא ילדים כדי שנוכל לבנות עוד ועוד חדרים והתנחלויות ולהשתלט על אדמות ועל המדינה כולה. עלבון לאינטליגנציה ולכל הנשים באשר הן.

- שר דתי בממשלה (תומר שרון) שכמובן מחקה את אלי ישי (מבטא מזרחי קל) נואם על טוהר הגזע ועל סילוק השונים והשחורים, ועל כך שצריך לחטט לכולם כמה דורות אחורה כדי לוודא שהם טהורים. תוך כדי הנאום הוא כמובן מתחיל לרקוע בנעליו, לירוק ולדבר במבטא גרמני כבד. סאטירה מרומזת ושנונה.

- ערבי אומלל למראה (אלון נוימן) מתיישב לאכול חומוס. יש לו עציץ עם עץ זית (ברור). מתנחלת בהריון (כמובן) מגיעה עם עגלת תינוק. היא מתנהגת באלימות כלפי התינוק (למה לא?) ואח"כ מגרשת את הערבי ממקומו. כשהמסכן מתיישב מחדש היא חוזרת ומגרשת אותו שוב. כי זה מה שמתנחלות בהריון עם תינוק עושות. אח"כ באים שני מאבטחים במדי חאקי ולוקחים לערבי האומלל את העציץ. הם מגדילים ועושים: גונבים לו באמצעות מזרק את המים מהברך. נשבעת לכם. כי זה מה שיהודים במדי חאקי עושים לערבים, ילדים.

- שתי מתנחלות במוקד "תג מחיר" (יעל לונטל וטלי אורן). שתיהן אוטיסטיות למראה וטיפשות נורא (בעיני היה חסר שאחת מהן תרייר על השניה, אבל ניחא). הבנות מתאמות פוגרומים ורושמות אליהם מתנחלים אלימים שכועסים מכל מיני סיבות מטופשות (לדוגמא: אחד מהם קיבל דו"ח תנועה משוטר אותו הוא מכנה "נאצי"). חבל שלא הראו גם את הפוגרום עצמו, אבל אולי זה היה אחרי שיצאתי מההצגה.

- מפקד בצבא וחייל שלו (תומר שרון ואלון נוימן) מביטים במשקפת על הגבול. מגיע רב (דב נבון). הם רואים דמות חשודה עם כאפייה, הרב ישר צועק "להרוג!". אח"כ הם אומרים שזו בעצם לא כאפייה אלא כובע גרב ומיכל בנזין. הרב כמובן אומר שזה "אחד משלנו" שהולך לבקר בוסתן של ערבי. אח"כ הם רואים ילד. הרב שואל "ערבי?" והחייל עונה שכן. נחשו מה הרב צועק? נכון. "להרוג!!". כי זה מה שרבנים עושים. ואחרי שהם הורגים את הילדים הערבים הם מכינים מהם מצות.

אז מה היה לנו כאן? אנחנו נאצים, מתעללים, אכזרים וגונבי אדמות.

סליחה! לא אנחנו- הם.

החרדים והמתנחלים, צואת התיאטרון השמאלני הנאור.

גם אם נתעלם (וזה לא קל) מהתוכן הבעייתי של המערכונים- האם זה באמת מה שמכונה "סאטירה נשכנית"? מתנחלת בהריון שמתעללת, רבנים נאצים וגזענים. זה הרי הטריק הכי ישן בספר. זה כמו לקחת סוכריה מתינוק.

בעצם, תנו לי לנסח מחדש:

זה כמו שמתנחל ייקח סוכריה מתינוק ערבי (היי, תראו! כתבתי מערכון!).

הקטע המצחיק הוא שבתקציר ההצגה כתוב שזו סאטירה שעוסקת בהכל, ובין היתר בשמאלנים. בהתחלה כעסתי על ששיקרו אותי כך- הרי שלא היה אף מערכון אחד שנועד לפגוע בקודש הקודשים שהוא מחנה השמאל הישראלי.

ואז הבנתי.

ההצגה כולה היא מערכון על שמאלנים. יותר מכל היא מעידה על הכותבים, הבמאים, השחקנים ובעיקר הקהל- מעמידה מולם מראה שבה יוכלו לראות עצמם בשיא כיעורם: שונאים, מתנשאים, מזלזלים ובעיקר מסכנים.

מסכנים כי רוע ליבם ורשעותם לא מאפשרת להם לראות שהסאטירה היא כולה שלהם.

נ.ב.

תיאטרון הבימה ה"לאומי" של ישראל: אל תטרחו להתקשר כשהמנוי ייגמר.