תובנות

אני יודעת שזה מגיע קצת באיחור,

אבל רציתי להתנצל בפניך.

לא מזמן היית פה בארץ בשביל לקדם את הסרט החדש שלך: "Bee Movie", ומה שחווית זו טראומה של ממש. פשוט ביזיון.

נראה כאילו אף אחד לא לקח אותך ממש ברצינות:

זה התחיל מאולמרט- ראש הממשלה (!!)- שלא טרח אפילו ללבוש חליפה לכבוד פגישתכם.. בעוד שאתה השקעת בחליפת מעצבים שבוודאי עלתה יותר מתקציב החינוך השנתי של המדינה- הוא ישב מולך בטי-שרט וטרנינג, כאילו הרגע קם מהמיטה! איזו הזנחה, איזה חוסר כבוד.

ואח"כ הגיע הריאיון ההו-כה-ביזיוני לערוץ 2, לתוכנית עם דני קושמרו.. תשמע, ג'רי ידידי, אני ראיתי את הריאיון ופשוט התביישתי. באמת. כזו הפגנה של טמטום, לקוניות וחוסר מושג בסיסי באיך לנהל ריאיון- לא ראיתי כבר הרבה מאוד זמן. מצד אחד יושב לו דני קושמרו באולפן ונראה כאילו הריאיון הזה נפל עליו בהפתעה- פשוט לא היו לו שאלות- הוא סתם ישב שם ושתק. ומהצד השני- קיציס שהגיע בחולצה מזעזעת (פסים כתום-לבן < איזה מצחיק אתה קיציס! באת לבוש כמו דבורה! ענק. פשוט ענק.) והתנהג כאילו אתה והוא חברים ותיקים עוד מימי הטירונות. ממש סחבקים. הוא ישב קרוב-בצורה-מוגזמת וניסה לפטפט איתך באנגלית עילגת, תוך שהוא מצחקק כמו נער בן 16 שנתנו לו לראיין את ג'יינה ג'יימסון. והשיא היה כשקיציס שלף מהתיק פיתה עם סביח וניסה לשכנע אותך לאכול את המאכל הישראלי הגועלי הזה למול המצלמות. שוב ושוב שאלת בבלבול "מי המנחה פה?", ואני הבנתי אותך. פשוט לא היה לך מושג איך נקלעת לסצינה כל כך הזויה, חובבנית ומביכה. וג'רי, גם אני שצפיתי מהבית- הובכתי.

ועד שנפטרת מקיציס הגיעה המכה הבאה- עדי אשכנזי. כל הגימיק מאחורי הריאיון איתה היה להוכיח לך שהיא לא יודעת אנגלית ושאם תרצה- היא תשמח להקיא עליך. אוף, איזו תת רמה! על זה היא מצאה לנכון לדבר עם מישהו במעמדך?? הריאיון הזה היה כל כך בלתי נסבל עד שנאלצת להפסיק אותו באמצע ולגרש את עדי מהחדר. אני מבינה אותך. לא יזיק לה ללמוד כבוד בסיסי מהו.

והשיא של כל הביקור, בעיני, היה במסיבת העיתונאים.

כל השאלות הרגילות נשאלו, כל התשובות הצפויות ניתנו. ואז קם לו עיתונאי מטומטם ושואל: "יכול להיות שבחלקים מהסרט, שבהן הדבורים בכוורות רוססו בגז, היתה רמיזה לשואה, או שאני טועה?"

אין אפילו מילים שיוכלו לתאר את ה... אממממ.... טמטום? פיגור? עלבון? באמת אין מילים. כאילו ברצינות- לקחת סרט מצויר לילדים, על דבורים, ולקשר אותו לשואה?!?!? באמת, ג'רי, שאם אני הייתי המעסיקה של אותו העיתונאי- הייתי מפטרת אותו על המקום. בשיא הרצינות.

אז אתה צודק, ג'רי. באמת.

מתחילתו ועד סופו- הביקור שלך בארץ נוהל ע"י חובבנים. כולם ניסו להצחיק אותך, כולם חשבו שהם חברים שלך. זה כמעט כאילו הם לא קלטו שיש דיסטנס ברור בין כוכב במעמדך לבינם.

אבל,

הבעיה לא נעוצה בהם, ג'רי. הבעיה היא אצלך.

ג'רי, אתה חייב להבין: מה שאתה ראית כ"חוסר כבוד" או "חוסר מקצועיות", אצלנו בארץ קוראים לזה "סחבקיות", זה מה שנקרא "החום של הישראלים". נכון, זה מעיק ודוחה. אבל כאלה אנחנו.

אתה צריך קצת להסתכל על עצמך.

הגעת לפה בשביל לשכנע אותנו לראות את הסרט שלך, בשביל שאנחנו נפרנס אותך. נכון, זה לא אומר שאתה שייך לנו בגלל שתרמנו 35 שקל לחשבון הבנק המנופח שלך, אבל באותה מידה- זה לא אומר שאתה עושה לנו טובה שבאת.

וזו בדיוק הגישה שאיתה הגעת: גישה מנופחת של כוכב שהאף שלו הרחק הרחק בשמיים, והוא בטוח שעצם נוכחותו היא מתנת האל לכל הסובבים בחדר. ובמילים אחרות – אתה התנהגת כמו סנוב מושלם.

אתה צודק, הכל נכון על הנייר: הלבוש הפשוט למול החליפה שלך, הגמגום באנגלית, החוסר דיסטנס והניסיונות החוזרים ונשנים להצחיק אותך. אבל למה בדיוק ציפית?

ועוד לאור הדרישה שלך שלא ישאלו אותך שום שאלה על "סיינפלד" האלמותית. סליחה..? אולי התבלבלת קצת? למה למי נראה לך שאתה חייב את הפרסום שלך? איך בדיוק אתה חושב שהגעת למצב שאליו הגעת? המטוס הפרטי, החליפות, ארוחות הפאר. אתה מי שאתה אך ורק בזכות הסדרה "סיינפלד", אז פתאום אתה מתכחש לה? לא מוכן לשמוע? אני שמעתי שאתה העפת ממך מעריץ שהתחיל לדבר איתך על כמה שהוא אוהב וצופה בסדרה.

ומה לעשות שמאז אותה סידרה לא היו לך פרויקטים גדולים. הסרט החדש הוא הפעם הראשונה ששומעים עליך, בעצם, בהקשר שהוא לא "סיינפלד".

אז מה אתה מתפלא שמרוב ייאוש עיתונאים מתדרדרים לשאלות-שואה?

דמיין לך מסיבת עיתונאים שאסור להזכיר בה את הסידרה "סיינפלד":

מארגן: גבירותיי ורבותיי – ג'רי סיינפלד!!

(מחיאות כפיים)

ג'רי: שלום לכולם, כיף לי להיות פה.

עיתונאי א': ג'רי, הגעת לארץ על מנת לקדם את הסרט החדש שלך. איך הוא? מצחיק?

ג'רי: כן, הוא מצחיק מאוד. לכו לראות.

עיתונאי ב': היה קשה ליצור סרט מצויר ולדובב אותו? נהנית מעשיית הסרט?

ג'רי: לא היה קשה במיוחד. יש אנשי מקצוע שעושים את רוב העבודה. היה נחמד מאוד.

עיתונאי א': ואיך הביקור בארץ עד כה? מה עשית היום?

ג'רי: ובכן, היום נפגשתי עם אולמרט ועם פרס, ואח"כ נסעתי למצדה וטיילתי, אכלתי ארוחת צהריים על ההר.

עיתונאית ג': אני שמחה לשמוע שאתה נהנה בארץ. איך אתה מסתדר עם האוכל הישראלי?

ג'רי:  הוא נחמד. טעים. היום אכלתי סלט ברוטב ויניגרט וסטייק אנטריקוט.

עיתונאי ב':  באמת? ויניגרט? אני לא ממש אוהב את הרוטב הזה.

ג'רי: כן, לוקח זמן להתרגל לטעם. אבל אני אוהב את השילוב של הירק עם הרוטב.

עיתונאית ג': אני מסכימה איתך. יש לי אחלה מתכון לרוטב חרדל ודבש, אם אתה אוהב. הוא מעולה.

ג'רי: אההה באמת? אני אשמח לשמוע.

עיתונאית ג': ובכן, זה ממש פשוט: אתה מערבב כמות זהה של חרדל ודבש, מוסיף קצת שום, חומץ ומלח. כמה פשוט- ככה טעים.

ג'רי:  אמממ מעניין. תודה.

עיתונאי א': האם אתה חושב שאהבתך לירקות קשורה לאכילת קליפות תפוחי אדמה בגטאות?

ג'רי: אני לא רואה את הקשר בין השניים.

עיתונאי ד': ג'רי, הרבה זמן לא היו לך פרויקטים חדשים, עד לסרט הנוכחי. איך הייתה ההרגשה לנוח קצת מהשואו ביזנס אחרי עבודה כזאת אינטנסיבית של שנים?

ג'רי: אני לא מבין למה כוונתך.. עבודה של שנים?

עיתונאי ד': כן, נו אתה יודע... מה שעשית פעם.. נו, הדבר ההוא.

ג'רי: אתה יכול לנסח מחדש את השאלה? אני לא מבין.

עיתונאי ד': אני מדבר על מה שפירסם אותך לראשונה. מה שהפך אותך למוכר ואהוב במאות מדינות ברחבי העולם. אני פשוט שואל.. אמממ... איך הייתה ההרגשה לנוח קצת אחרי שב"סיינפלד" עבדת כל כך קשה?

*** שתיקה באולם. כל העיתונאים מביטים אחד בשני. "הוא אמר את המילה האסורה!" הם מלחששים.. ג'רי שותק. מרכין מבטו. לאט לאט הוא קם ממקומו ועוזב את האולם. שומרי ראשו מתפצלים- חלק עוזבים עימו וחלק מכים בנמרצות את עיתונאי ד'. תמה מסיבת העיתונאים ***

לסיכום, ג'רי.

אנחנו יכולנו להיות קצת יותר מקצועיים. אבל אתה היית חייב להיות קצת יותר קליל. קצת פחות רציני והכי חשוב- קצת פחות לקחת ללב. עדי אשכנזי לא הצחיקה אותך? אז מה. אותנו היא כן. ואתה פה אורח והיא פה סיימה כבר עונה שלישית- אז למה שלא תעמיד פנים קצת? אנחנו כבר ראינו שאתה יודע לשחק. באמת כל כך קשה לחייך בנימוס?

ג'רי, אפילו אני לפעמים מעמידה פנים כשחברה מספרת לי בדיחה לא מצחיקה. זה נקרא "להיות נחמד", או "מנומס". וזה משהו שממש לא השתדלת לעשות.

אתה רצית שהכל יקרה בדרך שלך. אבל לא יזיק לך קצת להתגמש, לבלוע את הכבוד ולחייך למצלמה. אחרי הכל, אתה הגעת לקדם את הסרט שלך, ובמקום ללטף לכולנו את האגו ולגרום לנו לרוץ לקולנוע- קיבלנו מפגן של התנשאות.

אתה אמרת שייקח המון זמן עד שתשקול שוב להגיע לארץ. זה בסדר, ג'רי. בדיוק בשביל זה כתבתי את המכתב- רציתי להתנצל. להתנצל על כך שגם אנחנו מרגישים ככה. משהו מהאהבה אבד.

אני מציעה, ג'רי, שניפרד כידידים.