תובנות

שהגיע לגיל האחרי-צבא-שלהי-אוניברסיטה ועדיין לא עשה את הטיול-חובה-אחרי-צבא לדרום אמריקה.

למעשה, העדרו של זה כבר גרם לקמטים אין-ספור בפניהם התוהות של רבים מאנשי הפקולטה שלי.

וזה הולך כך:

א' (יעני אני, זה לא שהשם שלי מתחיל בא'. חכמולוגים): אהלן, מה קורה?

ג' (או כל אות אחרת): הכל טוב, מה איתך?

א': יופי, יופי. ברוך השם יום יום (אני בכלל לא מדברת ככה, פשוט רציתי להכניס לשיחה נופך דתי).

ג': אז תגידי- בת כמה את?

** למען הגילוי הנאות עליי לציין ששיחה מעין זו מעולם לא התקיימה. כל ההקדמה של ה"אהלן" וה"מה קורה" הומצאה על ידי ברגעים אלו ממש כדי לתת לשיחה מראה אמין- כי הרי מי מתחיל שיחה ב"תגידי- בת כמה את?" ??

א': אני בת... **גיל צעיר מאוד **

ג': וואללה? מה, לא עשית צבא?

א': בטח שעשיתי.

ג': אז מה, השתחררת וישר באת ללמוד..? (השאלה נשאלת בחשש-מה)

א': כן, ככה יצא.

ג': (דמעה מבצבצת בעין שמאל) ולא טיילת? (וריד מתחיל לפעום במצח)

א': אממממ... לא, לא יצא לי. אולי אחרי התואר.

- שקט מביך -

ג' מתרחק בזהירות אך בנחישות מהמקום.

א' נשארת לבד.

אז אני רוצה להגיד לכם, ג'-ים, ד'-ים, ח'-ים וק'-ים יקרים!! שמי שמוזר פה זו לא אני אלא אתם!!

אתם כולכם נוסעים בערך באותו זמן, לאותם מקומות בדיוק (!!) מצלמים את אותן תמונות, מספרים את אותן חוויות, פוגשים אחד את השני שם ועוד מתפלאים איזה עולם קטן, מבקרים באותם שווקים, באותם גני חיות (באמת כולנו חושבים שאתם מאוד אמיצים שהעזתם להתקרב לטיגריס הקשור, האומלל והמסומם לגמרי ולהצטלם לידו. אתם מטורפים. לחלוטין. אין לכם פחד אתם. אין לכם אלוהים. (וכמובן שזה אחלה שאתם מממנים התעללות בבע"ח) ) ובאותם מדברי מלח ("שיואו איזה מגניב!!! זה נראה כאילו אני עומד לך על הלשון!! תראה איזה קטן אני נראה!! א-ד-י-ר"), עושים את אותו המסלול ה"מפחיד" עם התנינים והאנקונדות-תינוקות, מתרגשים כשמקומיים מדברים אתכם עברית, מתלהבים שמצאתם שם חומוסיה, עושים איזה חג בבית חב"ד (בד"כ פסח), חושבים שאתם יודעים ספרדית כי למדתם להגיד "אוכל" ו"מיטה", מעשנים את אותם הדברים, עושים את אותן הרסטות, או יותר גרוע- שמים את אותם החרוזים/צדפים המזעזעים האלה בשיער (ואחרי חודשים בארץ עוד מסרבים להוריד אותם!!), לובשים את אותם הבגדי-שאנטי כאילו נולדתם בהודו, מאמצים לכם מילים לשימוש יומיומי כמו מוצ'ילה (ס'עמק מה הבעיה להגיד תיק-גב??), פוגשים אנשים חדשים ונשבעים לשמור איתם על קשר לנצח, מאבדים כל קשר לכל מי שפגשתם, מצלמים סמטאות, מצלמים ילדה קטנה שנראית עצובה עם עיניים מלוכסנות (יש מצב שזו אפילו אותה הילדה!!), מצלמים זקנה מקומטת (כאילו, אין מקומטות בארץ??), מצלמים חוף ים מושלם עם עצי קוקוס (טוב אין לי שום דבר רע להגיד על זה..). ובקיצור- כולכם רובוטים!! אתם באמת חושבים שיש בכם משהו ייחודי? נראה לכם שמשהו אחד- החל מהקטן ועד לגדול ביותר- שעשיתם בטיול הוא מקורי?

הרי חצי מכם עושים טיול פשוט כי ככה צריך. כי זה המסלול: בי"ס-צבא-טיול-לימודים. מישהו אי פעם עצר לחשוב שאולי לא בא לו דרום אמריקה? לא בא לו תאילנד? לא בא לו, רחמנא לצלן, הודו?

מישהו אולי חשב לגוון..?

אני יודעת שזה יישמע לכם קצת מוזר,

אבל העולם האקזוטי והרחוק לא מורכב רק מפרו-ברזיל-בוליביה-ארגנטינה או לחילופין בנקוק- קוסאמוי- קופאנגאן- פוקט.

ואתם יודעים מה?

אין לי בעיה שתהיו עדר. באמת שלא. לכו על בטוח- תעשו בדיוק את מה שכולם עשו לפניכם. אין סיכוי להתאכזב ככה- זה כבר נוסה בעבר על מיליונים כמוכם. אני מניחה שיש בזה נחמה מסוימת, אולי הרגשת ביטחון.

ואני בטוחה שיש הרבה מה לראות בדרום אמריקה, אחרת אנשים לא היו חוזרים לשם שוב ושוב.

אז קדימה-  סעו ותהנו ותעשו חיים ותיהיו כולכם רובוטים טובים ומאושרים וחלק מהזרם וחלק מהסצינה.

רק אל תרימו לי גבה שאני לא.