תובנות

כשאנשים מדברים, כותבים או שרים על אהבה- הם תמיד מטפלים בדברים ה"גדולים": פרידות, בגידות, אהבה חד צדדית.. אבל אף אחד לא מדבר על אותו הפחד הדק, הצורם, האחורי. זה שמופיע דווקא כשהכל בסדר.

כשבמערכת יחסים יש בעיות- שני בני הזוג נרתמים לפתור אותן. זה אולי נשמע מצחיק- אבל כשיש ריבים- לפחות יש אקשן. יש תשוקה. יש להט. אפשר אפילו להגיד שיש אתגר, וזה משמש כמו דבק בין שני אנשים שלא מוכנים לוותר.

אבל מה קורה כשהכל בסדר? מה מחזיק את היחסים בשגרה? לפעמים זה "אהבה, אכפתיות ומשיכה הדדית"- אבל לפעמים זה מחזיק רק שנה- גג שנתיים. ואח"כ זה פשוט נוח. נוח ביחד ובטח שהרבה יותר נוח מאשר לבד.

ואז, בדיוק אז, הפחד מתחיל לחלחל. הוא מתחיל בגמגום.. מופיע ואז נעלם כל כך מהר שאת משכנעת את עצמך שדמיינת אותו. אבל לאט לאט הוא תופס לו את המקום הקבוע, אי שם מאחורי הראש. ברקע.

ושם הוא מזמזם לו כל הזמן.. זמזום טורדני. ויש לו שאלות קשות כמו "האם הוא באמת אוהב אותי?" או "האם הלב שלו פתוח לאהבה חדשה?". ופתאום התשובה לא כל כך פשוטה. פתאום את רוצה לצעוק שכן, או שלא, אבל את לא מסוגלת.

ואז מתחיל "המשפט". את מתחילה להעביר בראש כל מיני עובדות, פיסות זיכרון. הפחד הוא התובע וההיגיון הוא הסנגור. פתאום את מתחילה לבחון דברים מחדש.. כל מיני פיסות-מציאות שכבר התרגלת אליהן מתחילות להפריע לך, מקבלות משמעות שונה. "למה הוא לא בא אליי היום בערב?", הפחד שואל. "הוא היה עייף.." הסנגור מגמגם.. לא בטוח. "הוא באמת מעדיף לישון לבד רק בגלל שאין לו כוח לנסוע אליך??" הפחד מתעקש. "הוא גם לא הרגיש כל כך טוב..." הסנגור מזיע. "פעם הוא לא היה מוותר על ערב איתך בעד שום הון שבעולם. פעם לא היה אכפת לו לבוא גם ב11 בלילה". ולסנגור נגמרות המילים.

הספקות מתעוררים כמו דובים אחרי שנת חורף: לאט אמנם, אבל ככל שהם מתייצבים ומתמתחים קשה יותר ויותר להתעלם מהם. הם תופסים יותר מידי מקום. ובעל כורחך זה קורה. מחשבות על בחורה אלמונית. זה לא חשוב איך היא נראית או מה היא אומרת- אצלך במחשבות יש לה אך ורק תפקיד אחד: לבוא ולסחוף אותו איתה. לגרום לו לאבד את הראש. ואת יודעת שיהיה לו קשה להודות בזה ויהיה לו קשה לעזוב, אבל אם היא תגנוב לו את הלב הוא ילך לחפש אותו אצלה, כמו שפעם בא לחפש אותו אצלך. ובעצם, למה שהמצב יהיה שונה הפעם?

והפחד הוא כמו סרטן. בהתחלה הוא לא מורגש, אבל לאט לאט הוא מתחיל לאכול כל פיסה טובה. הוא גורם לך לפקפק בכל דבר, לדרוש יותר ממה שהוא מסוגל להעניק. התסכול הולך וגואה כמו סיר שעולה על גדותיו עד שנשפך החוצה, ואין מה שיעצור בעדו. כמו סיוט שמגשים את עצמו את מוצאת את עצמך מרחיקה אותו, תוקפת ומאשימה אותו בחזיונות הדמיוניים שלך, ואת יודעת שזה לא הוגן אבל את לא יכולה להפסיק. כמו רעב שאין לו שובע את דורשת עוד חיזוקים ויותר הוכחות, אבל שום דבר לא מספיק טוב, כי ככל שהזמן עובר הפחד רק מתגבר ונהיה יותר ויותר קשה להשקיט אותו.

ודווקא היום מישהי שאני בכלל לא מכירה אמרה משהו שעליו בכלל לא חשבתי.

בעזרת ההיגיון הפשוט, השקט שלה, היא הצליחה להסביר לי משהו שעד היום לא הבנתי.

היא אמרה:

"אתם צעירים,

הכרתם בגיל 20.

זו טעות להכיר כל כך מוקדם כי ככה לא מתחתנים.

בעוד 10 שנים,

כשכבר תהיו זקנים,

אתם תרצו אנשים אחרים.

ותצטערו שכל חייכם הייתם רק אחד עם השני."

האם עד עכשיו חלמתי כשחשבתי שפגשתי את האחד?