תובנות

הייתה לי התלבטות.

הפוסטים הלכו ונערמו, לחברים נמאס לשמוע את התלונות שלי שוב ושוב, ולי נגמרו האנשים להתווכח איתם (או שגרמתי להם להסכים איתי או שהם פשוט פחדו להודות שהם לא :)

אז עשיתי תחקיר קטן לגבי האפשרויות שלי ולבסוף נותרתי עם שתיים: הבלוגיה בתפוז וישראבלוג בנענע.

הדבר היחיד שהכריע באותו היום בנובמבר את הכף היה חשיפה. ישראבלוג יותר מוכר, יותר ותיק ויש בו הרבה יותר קוראים. למסקנה הזאת הגעתי לאחר שנכנסתי לבלוגיה, ושם נכנסתי לאחד הבלוגים שפורסמו באתר הראשי; הוא דווקא היה מעניין (אני כבר לא זוכרת אפילו באיזה נושא הוא היה) אבל היו לו סה"כ 9 תגובות. ואז נכנסתי לישראבלוג במקרה לבלוג "לשכב עם יואב" (פשוט כי הוא היה בדף הראשי) ומצאתי בלוג מפגר להחריד, מטומטם, משעמם ולא מצחיק- ועם מעל 100 תגובות.

זה די הבהיר לי את ההבדלים בין האתרים, ונאלצתי לבחור בין איכות לבין כמות.

(נו, אני מכלילה, ברור שיש בלוגים איכותיים בישרא ואני אפילו כבר מכורה לכמה, אז תרגיעו. ישר אתם נעלבים! יכולתי להגיד עכשיו "על ראש הגנב.." אבל אז הייתם שוב נעלבים. בכלל, אם אתם כל כך בטוחים בעצמכם ובתכנים שלכם זה לא אמור לגעת בכם. אני יותר מדברת על כל מיני בלוגים של פאקצות צעירות בשם ספיר השולתתתתתתתתתתתתת או נופרוווווווווווווווו'ש שמחליטות יום אחד לפתוח בלוג (שבו הן מספרות בהתלהבות מה אכלו בביצפר), ולמחרת זונחות אותו).

בסוף בחרתי בכמות.

ולמה אני מלעיטה אתכם בכל האינפורמציה הזאת?

כי היום באוטובוס הייתה הפעם הראשונה שהייתי שלמה ב100% עם החלטתי. למעשה, היום אשכרה הרגשתי גאווה על כך שאני לא חלק מה"בלוגיה" של תפוז.

והכל בזכות ספר:

"המקלדת- סיפורים מהבלוגים"

סוג-של דרך מעניינת של תפוז גם לפרסם את עצמה וגם לעשות כסף- הם פשוט איגדו סיפורים קצרים של בלוגריסטים, נתנו לאנשים להצביע לסיפורים הטובים ביותר, לקחו שורה של סופרים אמיתיים ולא מוכרים מסוג ז' שיעברו גם הם על הסיפורים, ובסופו של דבר פרסמו את כולם בספר שכאמור עונה לשם "המקלדת". על פניו- רעיון נחמד. אדיר אפילו. אבל יש רק בעיה אחת קטנה: הסיפורים. הם גרועים ממש.

אז אני חייבת להודות (לפני שאני מתחילה בכיסוח) שבסך הכל קראתי את חמשת הסיפורים הראשונים (מתוך 53). הייתה לי רק שעה באוטובוס- וזה לא שאני קוראת כל כך לאט- פשוט אחרי הסיפור הראשון הייתי צריכה לעצור לרגע ולנשום עמוק. הוא פשוט זעזע אותי.

הסיפור הראשון הוא נאצי.

אין מילה אחרת לתאר אותו. דווקא חשבתי הרבה על שמות תואר אחרים, כי אני לא חושבת שיהודי רשאי לכנות יהודי אחר נאצי. אבל בדיוק בגלל זה אני לא טוענת ששי ענבל, המחבר, הוא נאצי. אלא שהסיפור שלו כן. ואני עומדת מאחורי המילה הזאת.

דבר ראשון, קבלו לינק לסיפור עצמו: http://stage.co.il/Stories/363085

אני בטוחה שלרובכם אין כוח לקרוא הכל, ולכן בקצרה:

הסיפור הוא על 2 נערים שמנסים לפתור את בעיית ההתחממות של כדור הארץ. בעצם, יש לפחות 3 נושאים שונים לסיפור, והוא כולו מתערבב סביבם בחוסר סדר מזוויע. מצד אחד המחבר מנסה לטפל בבעיה אמיתית אקולוגית (אקטואליה, מודעות סביבתית), מצד שני באמצע הסיפור מופיעה איזו חללית מגוחכת שאמורה לתקן את המצב (מדע בידיוני) ולבסוף יש את סיפור המסגרת שעוסק בחברים שיושבים, לועסים מסטיק ודנים באורכו של החופש הגדול (מן סוג של סיפורת-נעורים).

ולכל זה איכשהו נכנסים היהודים. היהודים הרעים, הטיפשים, הבריונים. דבר ראשון מגיח האב היהודי, ללא שום קשר נראה לעין לעלילה, ומכה את הגיבור האומלל (שהוא בסך הכל ילד) בקרש בפרצוף. למה? סתם. כי זה מה שיהודים עושים. רק היה חסר שאח"כ הוא היה שוחט אותו ומכין מדמו מצות.

העלילה צולעת הלאה, ופתאום מגיחים חבורת בריונים יהודים, אחד מהם ככל הנראה בנו של אותו אב יהודי מטורף, ושוב ללא שום סיבה רוצחים את חברו הטוב של הגיבור. פשוט ככה. נשבעת לכם שלא המצאתי כלום- תקראו בעצמכם. הסיבה לרצח: היהודים הטיפשים כועסים על כך שה"מתייונים" (כפי שהם מכנים את הגיבורים) לומדים מתמטיקה ופילוסופיה, וזה- כאמור- מנוגד לדת היהודית.

אהמממ. אני חייבת להודות שתוך כדי כתיבה זה נשמע לי מופרך יותר ויותר. לצערי, לא המצאתי דבר.

ושלא תטעו שלרצח של הילד או להכאת חברו יש איזושהי נגיעה בעלילה- הם לחלוטין מיותרים, לא משפיעים כלל על מעשי הגיבור, לא מוזכרים בהמשך כמעט כלל- ולי אישית פשוט לא ברור למה הם נועדו מלבד המובן מאליו: תעמולה נאצית.

היהודים מוצגים פשוט כבריונים, כטיפשים וגרוע ביותר- כרוצחים סתם, ללא סיבה.

מעבר לעובדה שהסיפור עצמו הזוי, מפוזר, לא הגיוני ובמילה אחת- פשוט גרוע, אני באמת לא מבינה איך תפוז הרשו לעצמם לכלול את הדבר הזה בספר. וזה עוד הסיפור הראשון!

זה הרושם שהשאיר עליי הספר, וזה הרושם שיש לי כרגע מהבלוגיה של תפוז.

יכול להיות שאני לוקחת דברים קשה מידי, אבל הסיפור הזה באמת פגע בי אישית, כיהודיה. אני אפילו לא מדברת על האחריות האישית של שי ענבל לכתוב את הזבל הזה- אני מדברת על האחריות של תפוז שלא להדפיס אותו.

רק לאחר כחצי שעה, כשהנסיעה באוטובוס התארכה והתארכה והשעמום גבר,

הרשתי לעצמי לפתוח שוב את הספר ולנסות את מזלי עם הסיפור השני.