תובנות

שאין יותר בארץ את המושג "פטריוטיות", או "אהבת מולדת"?

מתי פעם אחרונה שמעתם שאמרו על מישהו (בד"כ אומרים דברים טובים רק על אנשים מתים. מעניין למה זה.. אולי כדי לפצות אותם על מותם?) שהוא היה פטריוט אמיתי, או שאהב את המולדת בכל ליבו?

למעשה, לא רק שזו לא מחמאה – היום שני המושגים האלה מאוד בקלות מוחלפים ב"גזענות" או סתם ב"ימין קיצוני".

לפני זמן מה פורסם בכלי התקשורת שאושרה בקריאה טרומית הצעת החוק הקובעת כי אדם שיבקר במדינת אויב ללא היתר, לא יוכל להתמודד על מקום בבית המחוקקים.

(http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3466205,00.html)

יכול מאוד להיות שזה רק המוח החולני שלי שמהתל בי שוב, אבל למראית עין נראה שיש היגיון מסוים חבוי בהצעה זו. כלומר, אני יכולה להבין מדוע מדינה מסוימת לא תרצה שנבחריה, להם היא משלמת את המשכורת, ייסעו ללא היתר למדינות אויב, ייפגשו עם ראשי ארגוני טרור, יעבירו להם מידע חסוי ויעודדו את מאבקם המזוין באזרחים של אותה מדינה.

למעשה, יש מילה שתסכם את מה שהצעת החוק מנסה למנוע- ריגול.

אבל, מתברר שיש אנשים מסוימים בארץ שדווקא אוהבים שיורקים להם בפרצוף (זה קינקי כזה.. כמו גולדן שאוור רק בלי הגלאמור). על מי אני מדברת? על ח"כ זהבה גלאון כמובן, ממפלגת שרצ (אממממ כלומר מרצ.. לפעמים אני מתבלבלת :) )

בדיון בנושא הצעת החוק הנ"ל היא תקפה בחריפות את אסתרינה טרטמן (שהייתה מיוזמי החוק ביחד עם זבולון אורלב) וקראה לה גזענית (!!!).

ואני אומרת:

א. זהבה, בחייאת, הבטחת להפסיק עם הסמים.

ב. לא כל חוק שמבקש להפסיק את העבירה-על-החוק של ערבים הוא בהכרח גזעני. לפעמים הוא פשוט רוצה להפסיק את העבירה-על-החוק, שבמקרה מבוצעת ע"י ערבים.

ג. החוק לא אוסר בצורה גורפת על נסיעה למדינות אויב, אלא רק קובע שעל הנוסע לקבל היתר לכך. למה זה גזעני? האם אין היגיון ברצון של המדינה לשלוט בהרגלי הריגול של נבחריה? חוץ מזה, אם הנסיעה מוצדקת ולא נובעת מאינטרסים פליליים- אני לא רואה סיבה שהח"כים הערביים לא יקבלו אישור, אז מה פה הבעיה? (התשובה בגוף השאלה).

ד. תכל'ס, זהבה, אני מבינה אותך. בחורה בעלת אמות מידה גבוהות כשלך, בעלת חוש מפותח לצדק, טלית שכולה תכלת, רודפת צדק ויושר - ... אממממ בעצם...

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1487808,00.html

לא משנה, התבלבלתי עם מישהו אחר.

** וכן, מה לעשות שהחוק רלוונטי בעיקר לח"כים הערביים, בעלי הנאמנות הכפולה (למרות שבעצם אין שום כפילות בנאמנות שלהם. זה ברור לחלוטין למי הם נאמנים והם גם לא מתביישים להגיד זאת במפורש), שכן ח"כים יהודים בחיים לא יעלו על דעתם לנסוע לסוריה או איראן (ואם ייסעו בוודאי שלא יחזרו משם בחיים).

חוץ מזה, בואו לא נהיה תמימים, הרי החוק הזה היה יכול להיקרא גם "חוק בשארה", והוא מהווה למידת לקח כואבת למה שעלול לקרות אם מאפשרים לח"כים הערביים לעשות במדינה כרצונם:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3390869,00.html

כל שנותר לי לעשות הוא לפנות בקריאה נרגשת לח"כ גלאון-

יקירתי,

זה אמנם לא נוסה מעולם- אבל מצבך הקשה לא סובל דיחוי ולכן אני מציעה לך להיות הראשונה לנסות:

הזרקת קולגן למוח.

זה הרי עובד על שפתיים, לא?