תובנות

(סתם, אין געגוע בפוסט, פשוט רציתי שזה יישמע כמו "ארבעה בתים וגעגוע", של אשכול נבו. אני כזו תחמנית :) )

לאחרונה קראתי מספר ספרים, חלקם מצאו חן בעיני, חלקם הגעילו אותי וחלקם זעזעו אותי עד עמקי נשמתי, אבל כולם שווים פוסט :)

משאלה אחת ימינה/ אשכול נבו

את אשכול נבו גיליתי ממש לאחרונה, אחרי שקראתי את ספרו הקודם "ארבעה בתים וגעגוע" (שעל שמו נקרא פוסט זה > כבוד!). את ארבעה בתים מאוד אהבתי, אם כי הוא השרה עלי עצבות מסוימת- דווקא מפני שאשכול מצטיין כל כך בתיאורים מדויקים של מציאות דמויותיו. ומה לעשות? מציאות היא לא דבר משמח. בעלילה מתערבבים להם יחדיו דתיים, חילוניים, ערבים ויהודים.. בניגוד לספרים רבים אחרים שעוסקים בנושא הכה-בעייתי כה-רגיש הזה, הוא לא חוטא בפרובוקטיביות או התרסה, וגם לא הטפת מוסר.

אבל אני בכלל רציתי לכתוב על הספר החדש של אשכול נבו- "משאלה אחת ימינה", שאותו אהבתי אף יותר מהקודם. לאשכול נבו יש את הכישרון הנדיר לתאר מאורעות בצורה כל כך מציאותית, כל כך רגילה ויום-יומית, עד כי הקורא מרגיש חלק בלתי נפרד מהעלילה. הספר מכניס אותך לתוך הראש של הדמויות, לתוך מעשיהן וחייהן ואתה לעולם אינך בטוח אם המאורעות בספר קרו לך במציאות או שרק קראת עליהם. עד לרגע זה מפעמת בי התחושה שהעלילה מבוססת על סיפור אמיתי, אם כי אני בספק.

אלף שמשות זוהרות/ חאלד חוסייני

אוקיי, ברור לי שכולכם הולכים לקטול אותי על הביקורת הזאת- אבל אני לא אהבתי את הספר. למעשה, אני חושבת שזה הספר הכי אובר-מוערך שהיה פה בשנים הקודמות. פעם אחרונה שהייתי ב"צומת ספרים" היה איזשהו מבצע על כל מיני ספרים- ובין היתר על אלף שמשות- ואנשים פשוט התנפלו עליו! בחיים לא ראיתי כזה דבר.. השתרך תור מטורף של לקוחות ליד הקופה, ולכל אחד היו בין 2-3 עותקים של הספר! כן, אותו הספר! כן, 2-3 עותקים!! אני מתארת לעצמי שזו הייתה ה-מתנה לראש השנה..

אני חושבת שאנשים אוהבים לשבת בבתים הגדולים והחמימים שלהם ולקרוא על זוועות שמתרחשות במקומות רחוקים ואקזוטיים (במקרה זה אפגניסטן). אולי זה אפילו גורם להם להרגיש יותר טוב בקשר לעצמם.. אח"כ הם יכולים להיפגש עם חברים במסעדות יוקרתיות ולדבר על כמה שזה נורא, ולהנהן, ולקמט את המצח ולצקצק בלשון. "אכפת לנו". בידור זול להמונים.

אז גם אני, כמו כולם, קראתי את "רודף העפיפונים", וגם אהבתי אותי- כי היה בו משהו שונה, חדשני. זו הייתה הפעם הראשונה שחיי היום-יום של אפגניסטן היו זמינים כל כך, חשופים כל כך בפני כל מי שרצה לקרוא. צוהר לעולם חדש, אחר, שונה כל כך- נפתח.

ואז הגיע "אלף שמשות זוהרות".. יש לי הרגשה שחאלד חוסייני עלה על הטריק- כמה שיותר זוועות, כמה שיותר עוני, מוות, בכי, התעלולות > יותר מכירות. וזה עבד.

הספר הוא פשוט יותר מידי. הקורא עובר מזוועה אחת לאחרת, הדמויות מוכות שוב ושוב, טראומה רודפת טראומה, התעללות ואז שוב התעללות ואיפשהו באמצע חסר מרחב לנשימה. אז אני יודעת, אתם תגידו "ככה זה במציאות, ככה זה תחת משטר הטאליבן באפגניסטן"- ואולי זה גם נכון, אבל כשמישהו ממציא עלילה וכותב ספר- הוא שולט במאורעות והוא בוחר מה יקרה לדמויות. במקרה זה, חאלד חוסייני פשוט כתב ספר שכל תכליתו לסחוט כמה שיותר דמעות מהקורא. לי היה חסר משהו מעבר.

שימו לב- הספרים הבאים אמיתיים לחלוטין, ויש אפילו תמונות להוכיח זאת!!:

פאאאף! האם זה אתה, אסף? וספר ההמשך המצליח: אסף, זה מלוכלך! / דיוויד רוברטס

התעורר דיוויד רוברטס יום אחד בבוקר, התהפך במיטתו, התמתח וחשב לעצמו- איזה נושא עדיין לא מוצה בתחום סיפורת-הילדים?

עכשיו, האדם הנורמלי היה עונה "חיות!", "ממתקים!", "קסמים!" ועוד ועוד.. אבל לא דיוויד יקירנו. הוא הגיע למסקנה שמה שחסר לילדי העולם (ולילדי ישראלי בפרט) זה ספר שעוסק ב.. גזים.

פלוצים, גזים, נפיחות. איך שתרצו לקרוא לזה. זה עדיין יזעזע באותה המידה.

"פאאאף! האם זה אתה, אסף?" מספר על ילד מגעיל ומזעזע (וגם מכוער. אם הייתי אמא שלו הייתי כבר מזמן מטביעה אותו באמבטיה, אבל ניחא) שאוהב יותר מכל לתקוע נודים במקומות ציבוריים. כולל איורים!

אחחח, איזה צחוקים!  איזה ספר בוגר וחשוב. ועם משפטים כגון: "ובזמן ביקור במוזיאון, אסף תקע- והקהל הביט בתימהון, איזה סירחון!" – מי יכול לסרב??

האמתי כשראיתי את הספר לראשונה סירבתי להאמין שזה אמיתי. חיפשתי מצלמות מסביב ואיזה יגאל שילון שייצא מאחורי מדף, אבל לתדהמתי זה לא קרה. מישהו אשכרה כתב ספר ילדים על פלוצים- ומישהו אשכרה הוציא את הספר הזה לאור!!

וכאילו שזה לא מספיק- מתברר שזו סידרה שלמה! והספר השני הוא "אסף, זה מלוכלך!". במקרה זה הבהמה הקטנה אסף מתעקש להרים (ולאכול) דברים מהרצפה, לתת לכלב ללקק אותו בפנים, לשלות דברים מהאף (ולאכול!!!) – כולל איורים!!! הו, אלוהים.

אני כבר הודעתי לחבר שאם אי פעם יהיו לנו ילדים והוא יביא את אחד הספרים האלה הביתה- באותו רגע אני אורזת הכל ועוזבת את הבית. שיהיה ברור. אני אפילו חושבת שזו עילה מוצדקת לגירושין.

* למען הגילוי הנאות- קיים ספר שלישי בסידרה שנקרא "איתמר, כך לא יפה לומר!" אבל הוא פחות מגעיל ולא כולל הפרשות והוצאת דברים מהאף, ולכן בחרתי שלא להמליץ עליו. הילדים צריכים חינוך איכותי.