תובנות

בל רוז אנג'ל

15.2.2008 - 29.6.2006

ביום שישי ירדתי למטה להביא חלב מהמקרר,

כמובן שדבר ראשון ניגשתי לכלוב של בל, לראות מה שלומה.

בלילה לפני היא לא נראתה כל כך טוב. ניסיתי להאכיל אותה עם מזרק לפה, אבל היא סירבה לשתף פעולה.

בסוף אמא של הבונבון האכילה אותה, וגם נתנה לה זריקת אנטיביוטיקה ונוזלים, שלא תתייבש.

בשבועות האחרונים, מאז שחלתה, ההורים של הבונבון עשו לילות כימים ליד הכלוב שלה, וויתרו על שעות שינה, הוציאו אלפי שקלים על תרופות ובאמת טיפלו בה בצורה הכי מסורה שיש.

אז ניגשתי לכלוב,

אני זוכרת שנראה לי מוזר שהדלת הייתה פתוחה והמנורת חימום הייתה מכובה, אבל איכשהו לא קישרתי.

האסימון סירב ליפול.

היא הייתה מכוסה בשמיכה ורק הזנב שלה הציץ החוצה.. קראתי לה אבל היא לא זזה.

הסטתי את השמיכה קצת וליטפתי בעדינות את הראש שלה.

כבר ידעתי.

הלב סירב לקבל את מה שהראש כבר ידע. ניגשתי למדרגות וצעקתי לבונבון שיבוא מהר למטה.

"תנסה שניה להעיר אותה, אני לא הצלחתי"

לא הסתכלתי כשהוא ניגש לכלוב, כבר לא יכולתי. אבל מאחורי שמעתי אותו נאנח "לא..."

זה היה הרגע שבו פרצתי בבכי.

בשישי בצהריים קברנו אותה,

על גבעה קטנה שמשקיפה על אגם. כאילו, לא באמת- אגם כזה שנקווה מגשמים ובקיץ יתייבש.

בטח גם יבנו שם בית מתישהו,

אבל מה זה משנה? תוך חודש היא תיעלם..

הדפסנו תמונה שלה עם תאריך וניילנו. קברנו אותה איתה, לא יודעת למה. לאנשים עצובים אין דרך להסביר למה הם פועלים,

פשוט, זה הרגיש נכון. היא תעלם אבל התמונה תישאר.

אני חושבת שאני והבונבון ניסינו להימנע מלצאת מהחדר במשך כל הסופ"ש.

פחדנו לעבור ליד הכלוב שלה.. פחדנו לעבור ליד המסדרון- שם שיחקנו איתה כל כך הרבה בקיץ שעבר.. פחדנו לעבור ליד הסלון, שם שחררנו אותה ממש לפני חודש, רגע לפני שחלתה, ושיחקנו איתה.. היא הכי אהבה להיכנס לתוך נעלי בית. כל נעל בית. חוץ מקרוקס- היה לה טעם טוב :) את הקרוקס היא הייתה לועסת. אוף..

טוב אין לי יותר מה להוסיף כרגע.

לא תמיד דברים קורים כמו שהיינו רוצים, ולא תמיד זה בידיים שלנו.

אני מאמינה שבמקרה שלה עשינו כל מה שיכולנו. אף אחד לא האמין שזה ייגמר ככה.

:(

שבוע טוב,

ובריאות.