תובנות

עניי עירך קודמים,

לא?

הגיע הזמן לדבר על "פליטי דרפור".

אני יודעת,

זה נושא בעייתי.

אני כבר יכולה לדמיין את התגובות מכמה מקוראיי ה"רגישים" יותר, אבל מכיוון שנשבעתי לכנות-

הגיע הזמן שאני אספר לכם כמה אמיתות על אותם ה"פליטים", אחת ולתמיד:

א. וזו האמיתה הכי חשובה- הם מוסלמים. לא נוצרים, בטח שלא יהודים. מוסלמים.

ב. בהתחלה זה היה זרזיף קטן- 100-200 פליטים. כיום מדובר באלפים והם עוד ממשיכים להגיע..

ג. ללא ספק אין צורך להזכיר לכם שמדינת ישראל הקטנה והכושלת ממש לא יכולה להכיל בתוכה אלפי פליטים. בקושי היא דואגת ליושביה.

ד. לפחות חציים- אם לא רובם- לא באמת פליטים, אלא אנשים שמחפשים עבודה ועתיד טוב יותר במדינה הכי מערבית באיזור (שזה במקרה אנחנו. אל תשכחו שהם עברו במצרים בדרך לישראל- למה אתם חושבים שהם לא נעצרו שם? הרי במצרים כבר לא נשקפה סכנה לחייהם. ולכן מעתה אמרו: "פליטי מצרים שלא ברחו מהתופת, אלא באו לחפש עבודה וכסף").

ה. כשגירשו את היהודים מסודן- אלו בדיוק האנשים שהתעללו בהם, לעגו להם והפכו את חייהם לגיהנום.

ו. סליחה רגע, אבל מה בדיוק אנחנו חייבים להם?? כן כן, "מדינה נאורה" וכל החרא הזה, "אנחנו שידענו שואה.. בלה בלה בלה" שמעתי כבר את הכל. אבל שכחתם? הם מ-ו-ס-ל-מ-י-ם!!!

ז. כיום הם 4,000. בעוד שנים הם יהיו 40,000. אתם חושבים שהם יזכרו שהיינו נחמדים אל אבות אבותיהם פעם? לא נראה לי. יותר סביר שהם יתרמו לדמוגרפיה של המוסלמים בארץ, שגם ככה גדלה לרעתנו.

ח. בשורה התחתונה- וכן אני יודעת שזה ממש ממש לא פוליטיקלי קורקט אבל גאד דאמט מישהו צריך להגיד את זה- הם ממש אבל ממש לא הבעיה שלנו. הם לא כאלה מסכנים, באמת. גם אם טבחו בכל משפחתם ושכניהם וכלבם- הם קודם כל נמלטו למצרים ושם לא נשקפה שום סכנה לחייהם- ורק אח"כ הם החליטו לעבור את הגבול לישראל. מעבר הגבול הזה לא היה לצורך הצלת חיים אלא לצורך שיפורם. הם רוצים לגור כאן, להשתקע, למצוא עבודה. אבל זה יבוא על חשבון כולנו.

יש ברחבי העולם ובעיקר באתיופיה שבטים (למשל הפלשמורה) שכבר שנים טוענים שהם יהודים, עוברים ברית מילה, מקיימים מצוות יותר מרובנו ומתחננים ומחכים כל חייהם לעלות לארץ ישראל. רק בשנים האחרונות החלו להעלות מעטים מהם. אז למה לעזאזל הם לא ומחפשי-עבודה מוסלמים כן??

בתקשורת מציגים אותם כמסכנים. אפילו עליזה אולמרט יצאה להגנתם. אבל חבר'ה, תתעוררו.

הם פשוט מאוד לא הבעיה שלנו.

הם לא יכולים להישאר. פשוט לא. הם לא שייכים לכאן. למה אנחנו צריכים לקלוט אותם? למה לא מצרים, שם יש רוב מוסלמי? למה לא אירופה, שם יש שטחי ענק?

הם יודעים מה טוב בשבילם כשהם באים לפה. אנחנו לא יודעים למה אנחנו מכניסים את עצמנו.

אם לא נעצור את זה עכשיו ונגרש אותם מיד- זרם מחפשי העבודה לא ייפסק. כל מסכני אפריקה יגיעו הנה.

תגלגלו עיניים כמה שתרצו. חכו עוד כמה עשרות שנים ותראו אותם משתוללים ברחובות עם אחיהם הערבים ישראלים, דורשים עצמאות וזכויות וארץ משלהם.

ברצינות,

אני יודעת שזה קשה. הם חמודים כאלה, הלב נמס ורוצים לעזור,

אבל תחשבו על זה רגע. דמיינו את הסיטואציה הבאה:

(מי שיעלה על כל האנלוגיות בסיפור יזכה בסוכרייה!)

משפחה צעירה,

האב מובטל, האם מורה. וילד קטן.

המשפחה מתקיימת בקושי, חיה מהיד אל הפה,

ואז יום אחד חוזר הילד מהבי"ס ובידיו גור כלבים קטן, רטוב, רזה, אומלל למראה.

הכלבלב פותח את עיניו הגדולות בתחינה.

הילד מבטיח שמעכשיו יהיה ילד טוב ויקבל רק 100 בכל המבחנים- אם רק יתנו לו לשמור את הכלבלב.

האם מביטה באב ובעיניה בקשה שקטה.. "תן לו.. תראה אותו. איך אפשר לסרב?".

אבל האב הגיוני, הוא חושב על העתיד ובראשו פועל ההיגיון ולא הרגש:

הגור יגדל להיות כלב ענק. המשפחה תצטרך לדאוג לו לכל צרכיו: מלונה, אילוף, מזון, וטרינר – הכל, כי הכלב לא מסוגל לדאוג לעצמו.

והאב מביט סביבו בדירתם הקטנה, הדלה. משכורתה של אישתו מספיקה בקושי לקיום בסיסי של שלושתם, וגם כך הוא בקושי עוצם עין בלילה מהפחד שיום אחד הבנק יבוא ויעקל את הכל. הוא חושב על הוריו הזקנים, ניצולי השואה שמתקיימים בקושי מקצבאות ואין ביכולתם לשלם על תרופות. האם ישקיע את המעט שיש לו בכלב ולא בהוריו שזקוקים לו לא פחות??

האב מביט בבנו, מביט בעיניו של הכלבלב, מביט באישתו ואז משפיל את מבטו:

"אני מצטער, אנחנו לא יכולים כרגע להרשות לעצמינו", הוא לוחש.

נכון, למשך כמה ימים כולם יכעסו, הילד יעשה פרצופים, אישתו לא תיתן. אבל אז זה יחלוף, ובסופו של דבר כולם יבינו שהוא עשה את הדבר הנכון בעבור כולם.

(וזה עוד מבלי שתיארתי את סכסוכי השכנים המטורפים, שמידי יום זורקים עשרות בקבוקים ושקיות זבל על מדשאת הבית!)

- חוץ מזה, רק לפני זמן לא רב גירש האב את כל חתולי הרחוב, למרות שהם לא הזיקו ואפילו חיסלו את בעיית העכברים-

אז למה שמצבו של הכלב יהיה אחר?