תובנות

מה שנקרא- יום השטיפה הגדול.

סתם, אני אובר- דרמטית.

אבל יום רביעי זה בד"כ היום בו יש לי זמן לחשוב, להתעצבן ולהוציא את הכל עליכם.

כהרגלי קמתי מוקדם, קיפלתי המכנסיים, שמתי הכפכף, אספתי את השיער בצורה הכי לא מחמיאה שאפשר (דרישות התפקיד) והתחלתי לשטוף.

אני לא זוכרת על מה בדיוק חשבתי. אני די בטוחה שכן היו שם פיסות פוסט, אבל שום דבר מגובש.

לקראת סוף השטיפה התחלתי להילחץ.

האם המעיין יבש?

ניסיתי להסתכל בעיתון. יש כל כך הרבה נושאים לכעוס עליהם!

אבל לא בא לי על אף אחד מהם :/

על מה כבר אפשר לכתוב בימים אלו שלא נטחן עד דק? המצב בדרום? המצב בעזה? המצב במזרח ירושלים?

אתם יכולים לנחש לבד מה דעתי על אותם "בני דודים" שמתפרעים להם ללא הפרעה בתוך המדינה או מחוצה לה.

יורים קאסמים ומקיפים את עצמם בילדים.. איזה פחדנים! ואנחנו- יותר גרוע מהם. כי אנחנו פועלים בדיוק כפי שהם רוצים שנפעל. כלומר- לא פועלים.

במקום לקום ולהגיד: "אנחנו הולכים להפציץ פה ופה ביום זה וזה, אז אם יהיו אזרחים זה על אחריותכם" אנחנו פשוט נמנעים מלהפציץ,

גם כאשר אנחנו יודעים על מעבדות ייצור קאסמים ויודעים את מיקומם המדויק.

אההה, כן- וגם לשלול מיד אזרחות ישראלית לערבים שניסו לבצע לינץ' בפקחים במזרח ירושלים.

בכל מקרה, סיעור המוחין נכשל.

נו טוב, עוד מוקדם. כבר נחשוב על משהו.

התחלתי לבשל. דווקא יצא טעים היום :) הכנתי פירה ותירס וכנפיים על האש.

ישבתי לי ובהיתי בכנפיים הנצלות, מנסה בכוח לדלות פיסת פוסט ממוחי.

אולי אכתוב משהו על חיות? אמנם כבר עסקתי בנושא בעבר, אבל תמיד יש עוד מה להגיד.

אני יכולה, למשל, לכתוב על זה שאני קרובה מאי פעם להחליט האם אני בעד או נגד ניסויים בבע"ח. לצרכים רפואיים כמובן.

כי פעם ממש לא ידעתי, לא הצלחתי להחליט נזק-למול-תועלת. אבל אז הגיעה ח'.

ח' עובדת במעבדה באוניברסיטה. מעת לעת היא אוהבת לשתף אותי בחוויות משם, בעיקר על הבוקר או בזמן אוכל. והרי ציטוט:

"הם קיבלו יותר עכברים ממה שהזמינו. הצעתי לקחת חלק הביתה, אבל הם אמרו שאי אפשר והרגו את כולם"

או אפילו יותר טוב:

"אחת העכברות המליטה. הם לא היו צריכים כל כך הרבה גורים. הצעתי לקחת את הגור הקטנטן בן ה9 ימים הביתה, אבל הם אמרו שאי אפשר"

ונחשו מה קרה אח"כ. בדיוק. ולמקרה שאתם תוהים איך זה מתבצע:

"אז הם ערפו לו את הראש. היה שם מלא מלא דם. איכס".

:/

לא טוב לחשוב על זה באמצע האוכל.

ובכלל, אי אפשר למלא מזה פוסט שלם.

אוף.

ואז החלטתי להסתפר.

אתם צריכים להבין שמאורע כגון תספורת זה לא דבר שקורה לי הרבה.

בפעם האחרונה שהסתפרתי, כשפתחתי את הקוקו ויישרתי את השיער- נראתי כמו אחת הדמויות ממשפחת אדמס...

הייתי צריכה לעמוד כדי שהספר יגיע לי עד קצה השיער! היה מגניב דווקא :)

בכל אופן,

הלכתי כהרגלי לספרית המסוממת שלי. יש לה מספרה פה מתחת לבית, וילונות מנומרים, ספות עור-מזויף, אגרטל עם פרחים מפלסטיק, ריח נוראי של סיגריות.

נו, היא פרחולה כזאת. אבל העיקר שהיא פנויה תמיד :)

ובעודי יושבת שם וצופה במחלפות ראשי צונחות להן אט אט על הריצפה, אזרתי אומץ וחזרתי לאותו מבוי סתום שליווה אותי כל היום.

על מה כותבים?

הההממממפפפפפבבבב (ככה genet-x עושה כשהיא מהרהרת). על עצמי כבר כתבתי יותר מידי.

בכלל, הבלוג הזה אמור להיות זועם, נשכני, אקטואלי.

מצחיק איך שברגע שמתחילים לכתוב פתאום יש את הרצון הזה לשתף. פתאום בא לי לכתוב רק על עצמי. וזה לא שחסר מה..

אבל ממתי הבלוג הפך לאישי בכלל? מתי בדיוק התרחש המהפך? ואיך זה שדווקא מול אנשים זרים לחלוטין (ולעיתים גם מרושעים להפליא) אני מרגישה צורך מטורף להיפתח?

אני מניחה שהייתי יכולה לעשות על הנושא הזה דוקטורט.

רק שאני לא לומדת פסיכולוגיה.

ושוב נשארתי בלי רעיונות.

רק שעכשיו גם מעקצץ לי בגב מכל השערות האלה.

ומעקצץ לי בידיים כי הרבה זמן לא אפיתי :)

הנה משהו שאתם לא יודעים עליי- אני אופה. אני אוהבת לאפות יותר משאני אוהבת לאכול את מה שאני אופה.

אז הצצתי במקרר. יוגורט.

יותר מידי יוגורט וחלק כבר פג תוקף.

מסקנה: עוגת גבינה.

ולמעלה? אממממממממממ תותים כמובן. יש ריבה ויש גם תותים, נעשה שילוב.

אז הלכתי לסופר לקנות מצרכים, ובדרך שילמתי גם שכר לימוד. יקר :/

ריסקתי ביסקוויטים והכנתי מלית וערבבתי הכל והוספתי סוכר והכנסתי לתנור ועכשיו מחכים.

ואולי בינתיים יעלה רעיון.

אבל נאדה.

הרעיון היחיד שעלה קשור בעוגות- אולי כדאי לי להתחיל למכור אותן? לעשות קצת כסף?

השכר לימוד מעיק. אני יכולה להבין אנשים שהיו עושים כמעט הכל בעבור כסף. אבל רק כמעט.

אתמול ראיתי בחדשות כתבה על סל התרופות, וכל השחיתות שהולכת שם.

הקופות חולים קונות תרופות בזול ומקבלות עליהן תקציבים הרבה יותר גבוהים ממחירן. ולאן הולך ההפרש?

נחשו.

רמז: זה לא לחולים.

ולא רק זה- בועדת הסל הם רושמים מספרי חולים מוגזמים לגמרי. למשל תרופה שאמורה להציל 2,300 חולים, אבל בפועל יש רק 600 חולים בארץ שמשתמשים בה. אז למה לתת כל כך הרבה כסף עליה? ולמה לא להכניס תרופה נוספת בהפרש?

ואיך זה ייתכן, לעזאזל, שהבצע כסף גובר על כל טיפת אנושיות בסיסית? אנשים גוססים ואין להם כסף לתרופות,

וראשי קופות החולים גורפים מיליונים לכיסם.

והעולם מסתובב לו.

מתסכל :/

אבל למה לכתוב פוסט מדכא?

חוץ מזה, אם אין רעיון אז אין.  לא צריך לכתוב בכוח.

בכלל, לא התחייבתי לשום דבר, ואם לא בא לי לכתוב אז אני לא אכתוב.

והיום, מה לעשות, אין לי על מה.

אז היום תסתדרו בלי פוסט.

עדכון: