תובנות

אז מה עושים כאשר האויב הכי גדול שלך גר איתך תחת קורת גג אחת?

היום בפינתנו- הנה משהו שלא ידעתם עליי:

יש לי אחות חולת נפש.

טוב, היא לא ממש חולה. היא לא רצה בבית בתחתונים וצורחת על המגהץ וגם מעולם לא אובחן אצלה דבר, אבל ברור לכולם שמשהו אי שם לאורך הדרך התפקשש. ובגדול.

במשך שנים היה לי קשה להתמודד עם זה, אפשר לומר שחייתי בהכחשה. היום אני מרשה לעצמי להגיד מילים שפעם לא הייתי מסוגלת להוציא מהפה. מרשה לעצמי לחשוב מחשבות כמו: אם היא לא הייתה- כיצד היו משתנים חיי? והתשובה ברורה לי כשמש- הם היו הרבה הרבה יותר טובים. בערך מחצית מבעיות הביטחון העצמי שלי לא היו נוצרות מעולם.

אחותי שונאת אותי.

הו, הנה עוד משפט ששנים הייתי אומרת בדמעות. ותראו אותי עכשיו, אני כמעט מחייכת מרוב מרירות.

כן, היא שונאת אותי כמו שאף אדם לא צריך לשנוא אדם אחר- שנאה אמיתית, יוקדת. שנאה שבחובה משאלת מוות. המוות שלי, כמובן.

אני יודעת מה אתם חושבים.. זה נשמע מוגזם. אתם בטח חושבים שהרגע רבתי איתה או משהו כזה, ואני נסערת. אבל דווקא לא.

הפוסט הזה התגבש אצלי בראש בימים האחרונים, שדווקא היו ימי "רגיעה". לא רבנו אפילו פעם אחת. אתמול היא אפילו באה ללוות ממני חצאית! וברור שכשהיא צריכה משהו ממני היא נחמדה אליי, אז בכלל אפשר לתאר את הימים כימי "אידיליה".

אבל המציאות לא משתנה. וגם לא תשתנה.

לאחותי יש בעיה מאוד מאוד גדולה של קנאה. אפשר להגיד שאני והיא זה סיפור קין והבל, רגע לפני הרצח. איפשהו לפני כ20 שנה, קצת אחרי שנולדתי, התגבשה אצלה ההבנה שכעת כשאני בתמונה- היא תקבל מההורים פחות תשומת לב. לכם אולי זה נראה ברור שתינוק זקוק לתשומת לב, להאכלה, להחלפת חיתולים, לרחצה ועוד ועוד, אבל בעיניה של ילדה קטנה, בת שנים ספורות בלבד- היה שם אי צדק נוראי. ואיפשהו לאורך הדרך אותו כדור שלג קטנטן גדל ותפח וקיבל מימדיי ענק שכיום, אני מבינה, הם בלתי הפיכים.

אני מניחה שאחותי מאשימה אותי בכל מה שרע בחייה. ולא שיש כל כך הרבה רע- תמיד היה לה כל מה שרצתה, אף אחד מעולם לא היכה אותה או התעלל בה, ובכלל- היא הבת הראשונה. זה אומר שמכל דבר אצלה התרגשו יותר מאשר אצלי, והחולצות שהיא הפסיקה ללבוש עברו אליי. אבל כנראה שזה טבע האדם- כמו אצל בעלי חיים- יש תחרות בין הצאצאים. רק שבטבע זה בד"כ נגמר במוות.

אחותי מייחלת למותי.

אני יודעת את זה. אל תשאלו איך.

טוב נו- קראתי את היומן שלה. נכון, זה לא בסדר בכל קנה מידה אפשרי. אין לי אפילו תירוץ מעבר לסקרנות. ולא סתם סקרנות- כי בחיים לא הייתי קוראת יומן של חברה או של מישהו אחר- יותר כמו לנסות להבין אותה, להבין מה קורה אצלה בראש, למה היא ככה. למה היא שונאת אותי.

הדברים שקראתי שם... השנאה הזאת שלה כלפיי, זה פשוט משהו שלא ניתן לתאר במילים. באמת לא ניתן. אני לא יודעת להסביר למה, אבל היו קטעים שפשוט העתקתי אליי. בחיי שאין לי הסבר. אני חושבת שבזמן הקריאה הייתי פחות או יותר במצב של הלם. כנראה שהיו שם דברים שסירבו להיקלט, אז פשוט כתבתי אותם בעצמי, בכתב יד שלי. עד היום הדפים האלה תחובים אי שם בתחתית איזה ארון. לא חושבת שאי פעם יהיה לי האומץ להוציא אותם משם ולקרוא.

הייתם יכולים לחשוב שאולי עשיתי לה משהו, מתישהו לאורך השנים. אבל לא. קודם כל, בשביל שבן אדם נורמלי יגיע לרמות כאלה של שנאה צריך לרצוח את ההורים שלו ולאכול את הכלב שלו. ואת זה אני נשבעת לכם שלא עשיתי. דבר שני, באמת שלא עשיתי כלום. כלומר, היו ריבים לאורך השנים, היו תקלים קטנים כאלה. אבל משהו בסדר גודל כזה??

אל תחפשו רציונל. אני הפסקתי לפני שנים.

פעם עוד הייתי מנסה.. אפילו לאחרונה, פתאום עלה לי הרעיון המגוחך בראש שאולי שתינו כבר בוגרות (היא גדולה ממני בשנה) ואולי אפשר להניח את המשקעים המפגרים והחסרי כל בסיס בעבר ולשקם את היחסים. ואני לא מתכוונת שנהפוך לחברות הכי טובות- הייתי מסתפקת ב"שלום" כשהיא רואה אותי.

אז כתבתי לה מייל. די ארוך ודי מרגש.

משהו על זה שבקרוב אני והיא נצא לחיים עצמאיים ונעזוב את הבית, ואז סביר שלא ניפגש ולא נדבר יותר לעולם (אולי רק בחגים אצל ההורים). שאלתי אותה- האם זה מה שאת רוצה? אנחנו אחיות, הזכרתי לה.

זה לא עבד.

אני לא אחזור פה על השתלשלות האירועים. אבל זה הפך למכוער. מאוד מכוער. לא הייתי אומרת שזה החמיר את המצב (פשוט כי אין עוד לאן לרדת מכאן), אבל זה בהחלט לא שיפר אותו.

ואז הגיעה ההבנה.

די,

אין יותר מה לעשות. אחות כבר לא תיהיה לי. בסדר. משפחה לא בוחרים.

חוץ מזה- אני חושבת שבאיזשהו מקום זה עדיף. לא הייתי רוצה שהילדים שלי יסתובבו לידה, היא פולטת רוע. ברצינות- היא בדיוק מסוג האנשים שנכנסים לחדר והוא הופך לשחור. יש סביבה חומה של כעס שאי אפשר לשבור, והיא כנראה תישאר שם עוד שנים. אולי לתמיד, אולי עד שתקבל עזרה מקצועית. היא מסוג האנשים שיש להם את הכישרון הנדיר לאתר את כל מה שכואב ואת כל מה שאתה לא אוהב בעצמך- ולהוציא את זה החוצה בצורה הנבזית ביותר. להטיח לך את זה בפנים. לצחוק עליך.

אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם בה היא אמרה לי משפט בסגנון "אף אחד לא אוהב אותך"- הייתי קונה מכונית. שזה דווקא נחמד, יחסוך לי הרבה זמן בבקרים. אבל בתור ילדה קטנה זה לא היה דבר שקל לשמוע, ובטח ממישהו שאמור להיות המשפחה שלך.

היום אני כבר מבינה.

אני מבינה שהבעיה היא לא אצלי, אלא אצלה. אני מבינה שהיא מסכנה, שהיא חיה את כל חייה בטירוף ובמרירות. אני מבינה שזה לא שלהורים שלי לא אכפת או שהם לא שמים לב- הם פשוט מפחדים להתמודד איתה. מפחדים ממנה. וכשההורים שלך מפחדים ממך- זה באמת עצוב.

היום אני מבינה שברגע שאעזוב את הבית זה ייגמר. ההתעללות הנפשית שלה בי, הניסיון הזה שלה לשבור אותי (מה שרק חיזק אותי, אני חושבת), הרעל שהיא מפיצה ברגע שהיא נכנסת לחדר- רעל כל כך שחור וסמיך שאני פשוט חייבת לצאת, לנשום אוויר.

כן, זה עצוב.

אני עצובה.

זה היה יכול להיות כל כך אחרת. למשל, אם אני הייתי נולדת קודם, או אם היה בינינו מרווח יותר משמעותי. אבל למה לייגע את עצמי במחשבות האלה?

בסך הכל, יש דברים יותר גרועים. יש הורים שמתעללים ואבות שאונסים ומשפחות שאין להן אוכל. אז מה אני מתלוננת? לא לכולם יש אחות. לי אין.

ובכלל, מה כבר אפשר לעשות?