תובנות

 האור מכובה. כבר אחרי חצות.

החלון חצי פתוח והאור מהירח חוצה את החדר שלי פרוסות-פרוסות.

משפילה את מבטי.

הידיים שלי יושבות על הרגליים. עייפות.

ביד שמאל שוכב לו כדור.

אני מגלגלת אותו מצד לצד. ברגע אחד נגלה צידו החלק, ורגע לאחריו הצד בו חרוט "100".

100 מיליגרם. נשמע מעט.

זה כל מה שצריך בשביל להפוך את העולם השחור שלי לבהיר יותר.

לא לבן. אפור.

אבל זו לא הכוונה שלי הלילה.

כבר מאוחר, השעון מתקתק כלפיי בנבזיות.

אל תאיץ בי, אני משיבה לו.

ארבעה כדורים נוספים ממתינים בציפייה על השידה. מביטים בי.

על שלושה מתוכם חרוט "100". הרביעי הפוך.

אני נאנחת.

מרגישה שהזמן נוזל לי מבין האצבעות. אבל הוא לא נוזל. הוא נשאר שם.

דווקא לא שוקל הרבה.

אני מביטה בו שוב.

לבלוע או לא לבלוע? זו השאלה. חצי חיוך מריר. צפוי.

נשימה עמוקה.

אני מתכופפת ומרימה את הבקבוק מהריצפה.

חציו ריק.

או אולי חציו מלא? תלוי את מי שואלים..

אבל זה יספיק, בכל מקרה.

הבקבוק נעצר בגובה הרגליים.

הידיים נעשות כבדות. אולי כדאי לנוח קצת.

מרימה את המבט. מולי על הקיר תמונה של אישה שמביטה החוצה מהחלון.

אני מרגישה כמוה. גם אני רוצה להיות במקום אחר.

לא מקום פיזי.

בוהה בתמונה כמה דקות. כמה קינאה יש בי לאנשים שיודעים לצייר.

לכתוב זה כל כך קשה.. כל כך סוחט.

אבל אם יכולתי לצייר את שאני מרגישה....

מה הייתי מציירת? עכשיו?

כלום.

הייתי צובעת את הדף בשחור. למרות ששחור זה בנאלי.

הכאב חוזר.

כאילו שבכלל הלך.. כאילו שהספקתי לשכוח שהוא שם.

זה לא כאב של פעימות ולא של גלים.

זה כאב סטטי.

הוא תמיד שם. רק מידי פעם מחליף צדדים, לשם הגיוון.

מפלח את ראשי.

בא לי להקיא.

איך אבלע את הכדור אם יש לי בחילה?

אני מנסה נשימות עמוקות.

זה בשבילך, גוף טיפש. תפסיק לעשות לי בעיות.

אתה לא רוצה שאקח את הכדור וזהו? לא עדיף כבר?

נזכרת בכתבה שקראתי.

מצחיק מה המוח מעלה בסיטואציות כאלה.

כתבה על אנשים ששולטים בגוף שלהם לגמרי. ששולטים בכאב.

מעניין אם זה אמיתי, אם זה אפשרי.

אני מרגישה שאני תמיד במלחמה עם הגוף שלי.

ותמיד אני מפסידה לו.

נפש בריאה בגוף דפוק.

מי זה היה שאמר "נפש בריאה בגוף בריא"?

איזה טמבל. לא ידע על מה הוא מדבר.

כואב.

אוקיי, לא שכחתי!

אבל הצלחתי לעבוד קצת על הגוף, להעסיק אותו במחשבות.

והבחילה עברה.

מבט אחרון על הכדור. "100".

בסדר.

הטעם שלו מר ונוראי כשהוא מחליק לי במורד הגרון.

למה לא עוטפים אותו באיזה משהו?

בחיים לא טעמתי כדור מר כל כך.

מר- מתוק. עוד מעט תגיע המתיקות.

אבל ייקח לו זמן להשפיע, אני יודעת.

בינתיים הכאב מתגבר. מרגיש שרימו אותו. נלחם להישאר.

בקרב הזה הוא יפסיד, אני יודעת.

אבל מחר הוא יחזור. והמלחמה תיהיה שלו.

מצד שני...

מביטה על ארבעת הכדורים על השידה.

הם יושבים שם ביחד, צפופים.

מביטים בי בציפייה.

מה אתם אומרים?

הם מהנהנים אליי בלי קול.

אתם מבטיחים?

אוקיי.

תנו לי רגע. אל תלחיצו.

זה לא קל, לזנוח הכל.

מז'תומרת מה? הכל, נו.

אויש תשתקו כבר, בסדר?

לא הכל כל כך רע.

כלומר, כרגע. כן.

אבל.

אבל.

אני לא יכולה להיות אנוכית.

זה לא משנה מה אחרים עושים.

אני זאת אני.

כן, אבל..

נכון

בסדר, אתם צודקים.

אז מה עושים?

אבל כבר מאוחר.. אולי נדחה למחר?

אוף. עכשיו אני בוכה.

לא רוצה.

כלומר, כן. אני רוצה הפוגה. אני רוצה שקט מוחלט.

אבל לא..

טוב תנו לי לשקול את זה עוד קצת.

בינתיים אני עוצמת עיניים.

צריך לתת לכדור הראשון לעשות את שלו.

בינתיים..

אני אשכב קצת.

הכל בינתיים שחור.

נדבר מחר.