תובנות

אז לפני זמן מסוים (שנקרא לו "שנה") הזדמנתי לי לקורס נהיגה מונעת.

אתם אל תסתכלו עליי ככה!! אני בכלל נוהגת כמו סבתא.

אני מדברת על הקורס חובה הזה שכולם עושים בשלב מסוים בחייהם.

3 מפגשים, 4 שעות כל אחד. סה"כ 12 שעות של שאול.

אז זה לא שציפיתי לאיזה משהו מיוחד, באמת שלא.

למעשה אם אני זוכרת נכון זה נפל לי בדיוק בתקופת מבחנים כלשהי. אני זוכרת שאת רוב הקורס ביליתי עם הראש בסיכומים שונים ומחברות, שבהתחשב במדריך- שהיה מרתק בערך כמו כפית של חומוס- הפכו לאטרקטיביים-לאין-קץ.

אבל זה לא אומר שלא התעצבנתי.

אני חושבת שאין דבר מיותר יותר בארץ מקורסי נהיגה מונעת- במתכונתם הנוכחית.

וכשאני אומרת "מתכונתם הנוכחית" אני מתכוונת למדריך גריאטרי שמדשדש לו לכיתה של אנשים בוגרים ושואל אותם בטון הכי מונוטוני שהצליח לגייס "אז תגידו לי, חבר'ה (=מנסה להישמע צעיר, לא הולך לו), מה עושים כשמתקרבים למעבר חצייה ויש אנשים על שפת הכביש?".

אממממ.

וואי, מזל שעברתי את הקורס.

לפני הקורס כשהייתי מתקרבת למעבר חצייה והיו אנשים- הייתי מאיטה ונותנת להם לעבור, אבל מאז אותו הקורס בכל פעם שאני נזכרת במדריך הנוראי ובכל אותן שעות מבוזבזות של ייאוש- כל טראומות העבר חוזרות אליי, זיעה קרה שוטפת את גופי ומוחי מתמלא שטנה ותאוות-רצח. או אז אני מאיצה ומכוונת בעיקר לצעירים. עגלת תינוקות היא בונוס.

אבל עכשיו ברצינות,

אני זוכרת שאיפשהו בכיתה ח'-ט'-י'-יא'-יב' (נו לא זוכרת איזו כיתה, בסדר?? קטנוניים) עשו לנו סדנת זהירות בדרכים. מה זה סדנא- שעתיים כולה. לא משהו גרנדיוזי. הגיע איזה בחור עם מצגת שקופיות כזו מאעפנה שמקרינים על הקיר. אבל אני אומרת לכם- בכנות- אלו שעתיים שאני בחיים שלי לא אשכח.

כל מה שהבחור הזה עשה היה לספר לנו סיפור אמיתי, אחד, על תאונה אחת שקרתה מתישהו בארץ. סתם עוד תאונה שאנחנו קוראים עליה מידי יום בעיתון: שני חבר'ה צעירים החליטו לעשות תחרות, אחד מהם עבר למסלול הנגדי בכביש והמירוץ התחיל. ואז הגיעה משאית..

נכון, הם טמבלים. הביאו את זה על עצמם. זה גם מה שאני הייתי אומרת אם הייתי קוראת את זה בעיתון. ואז הייתי מעבירה דף או עוברת להורוסקופ.

אבל לא באותה פעם.

במשך שעתיים שלמות הבחור ההוא עבר איתנו על הרגעים שהובילו לתאונה, שלב אחרי שלב. דקה אחרי דקה. ובכל דקה הוא נעצר ואמר לנו מה היו האופציות של הבחור להינצל. איך הוא היה יכול לתקן את המצב. ובכל דקה שעברה האופציות פחתו.. הוא סיפר לנו מהנקודת מבט של הבחור- איך הוא בהתחלה ניסה להאט כדי להיכנס חזרה לנתיב- אבל בדיוק באותו זמן החבר שלו האט בשביל לתת לו לעקוף.. פשוט חוסר מזל של שניות בודדות ששניהם פעלו בצורה הפוכה.. וזהו. זה היה בלתי הפיך. נותר זמן קצר מידי לשנות את המצב.

דקה אחרי דקה.

שניה אחרי שניה.

לא היה ילד אחד בחדר שלא היה מתוח, שלא ישב מכווץ ועצר את נשימתו. הסוף כמובן היה ידוע מראש, אבל זה לא שינה את העובדה שמעולם לא השתרר שקט מוחלט כל כך בכיתה.

עד היום אני זוכרת.

וזו, רבותיי, אולי הדרך היחידה שאני מכירה באמת להכניס למישהו לראש שאם הוא ינהג כמו משוגע- הוא ימות. פשוט מאוד. דרך אותן שניות אחרונות של אימה בחייו של אותו נער.

אבל בעצם,

אולי אני מסתכלת על זה בגישה לגמרי לא נכונה.

בשורה התחתונה, המטרה של קורס נהיגה מונעת היא להרתיע.

ואכן- הרעיון של מוות מחריד בתאונת דרכים קטלנית הוא לא נעים ולא סימפטי, ובוודאי יגרום לכמה מטורפים למתן את נהיגתם,

אבל בינינו,

מה זה איום של מוות בייסורים לעומת האפשרות שיאלצו לעבור את הקורס הזה שוב??