תובנות

אני מתביישת לומר, אבל את יום השואה השנה בכלל לא הרגשתי. ישבתי בסיפרייה עם חברות, למחרת היה מבחן. כשהתחילה הצפירה לקח לי כמה שניות בכלל להבין שלא מדובר באזעקת-שריפה. אז עמדתי. ברור שעמדתי. אבל בראש רצה לה השאלה ששניה לפני זה ניסיתי לפתור.

אז פיציתי על זה ביום הזיכרון. הייתי ב-3 טקסים שונים. 3 פעמים שמעתי את יזכור-אל מלא רחמים- אנחנו הילדים המעצבנים של 73' שמתבכיינים שהבטיחו לנו איזו יונה פעם- הקהל מתבקש לקום- המנון- תם טקס.

יש לי הרבה כבוד לטקסים האלה (מלבד החלק עם הילדים מ73' שאני לא סובלת). במשך מרבית חיי לקחתי את ימי הזיכרון השונים כמובן מאליו- ימים קבועים בשנה שבהם עצובים ובוכים מול תוכניות טלויזיה בשעות הקטנות של הלילה.. וכולם לובשים לבן ויש טקס וקוראים בו טקסטים שאני אולי היחידה שהקשבתי להם באמת והם היו מדהימים בעצבותם המדבקת. והייתה אווירה.

אבל פתאום אחרי הצבא- נגמרה המסגרת. נגמרו הטקסים. כלומר נכון- יש טקסים עירוניים שאפשר להגיע אליהם, אבל זה לא אותו הדבר. חסרה ההרגשה הכללית. כל אחד לעצמו ולעיסוקיו, והעולם מסתובב לו ופתאום אתה לא שם לב ויום השואה חלף ובכלל חשבת שהצפירה היא אזעקה של אש.

יום העצמאות.

אף פעם לא הבנתי את הסוויץ' הזה שאמורים לעשות מיום אבל ליום חג. עוד לפני שהספקת לצלול מספיק עמוק לתוך חייהן של משפחות ההרוגים, עוד לפני שהספקת לטעום טיפה מהתהום ללא תחתית שהיא מנת חלקן מידי יום- פתאום השמיים מוארים בזיקוקים ונינט כבר על הבמה מנסה בכל כוחה להרוס לך את הערב.

אז נסענו לרמת גן, היה משינה. ההופעה הכי לא מושקעת שראיתי מימיי- יש לי חשש די מוצדק שיובל בנאי ישן במרביתה. אבל בכל זאת היה שמח.

למחרת נסענו למפגן בחוף ירושלים בת"א. בהתחלה היה יחסית גרוע, משעמם כזה. אבל אז זה קרה 

- ואז כבר נהייה ממש ממש רע.

שיירשם בפרוטוקול שאני אמרתי עוד קודם שזה רעיון ממש גרוע להצניח אנשים לתוך ריבוע חול קטנטן מגודר שסביבו מאה אלף איש צפופים. אבל הבעיה בארץ היא שלא מקשיבים לי מספיק.

וזהו.

לא עשינו על האש עדיין. לא ברור אם נעשה- אבל אם כן בטוח שזה לא יהיה באיזה פארק עירוני מזוהם בשאריות ישראלים. אני חושבת שמה שאני נהנית ממנו בעיקר בסוף שבוע הארוך הזה הוא אינסוף שעות השינה להן אני זוכה, ועל כך אני מודה לגברת בלילא. היה שווה 100 מיליון שקל.

לילה טוב

מי היה מאמין שרק מחר מתחיל לו סוף שבוע :)