תובנות

היום מתה התקווה.

לא התקווה שהם חיים, כמובן. זו מתה כבר לפני כמה חודשים (ויסלחו לי כל הטיפשים/נאיביים/בני המשפחות שעדיין האמינו).

היום מתה התקווה לשפיות. היום מתה התקווה בעבור כל החיילים שיירצחו במקום להיחטף. היום מתה התקווה בעבור כל נפגעי הפיגועים העתידיים מבית היוצר של סמיר קונטאר וחבריו.

אני יודעת, התחלתי קצת באובר דרמטיות.

ההרגשה שלי מהבוקר הייתה של השפלה, של טיפשות. של חוסר רצון להיות חלק מהעם הזה.

ויותר מכך-

היום רציתי להיות פלסטינית.

רציתי להרגיש, רק לרגע, את הרגשת הניצחון המשכרת. את הרגשת ההתעלות, השפלת היריב. רק ליום אחד.

אין ביזיון גדול יותר ממה שעשינו היום.

היום קבענו תקדים שיעלה בחיי אדם. אולי החיים שלי, אולי שלכם. היום סובבנו רולטה שאנחנו לא יודעים על מי היא תיעצר- הדבר היחיד שבטוח היא שהיא תיעצר על מישהו.

אני לא מאשימה את המשפחות, באמת שלא.

אני מרחמת עליהן וליבי איתן.

אני מאשימה את הממשלה ואת התקשורת. את מי שהעלה אותן לכותרות יום אחרי יום, כאילו יש לכאבן משמעות כלשהי בהחלטות הממשלה. ובמחילה מכל העולם ואישתו- אבל אין. אין שום משמעות לאובדן ולכאב ולטרגדיה פרטית על החיים של כולנו.

ברור שהם רצו את הגופות בבית (אני מסרבת להשתמש במשפט המפגר "הבנים בבית"- אלו לא בנים של אף אחד- אלו שיירי בשר רקוב- ושיסלחו לי כולם על הבוטות אבל הרבה יותר בוטה לשחרר בעבורם רוצח חי וקיים). אני מבינה אותם. אם חס וחלילה הייתי במקומם- גם את היטלר הייתי מוכנה לשחרר. זה האינטרס האישי והפרטי והנכון שלהם.

השאלה היא איך לעזאזל הוא הפך לאינטרס של כולנו.

האם זו לא הגדרה של דיקטטורה? לבסס החלטות הרות גורל על טובתם של בודדים?

מי הרוויח מה"עסקה" (-כניעה) של היום? אני? אתם?

לא.

רק 2 משפחות בישראל.

2 משפחות מתוך כמה מיליונים.

וכמה משפחות עוד ישלמו את המחיר על מה שנעשה היום?

כמה חיילים יירצחו במקום להילקח חיים? כמה פיגועים יתוכננו ע"י האסירים ששוחררו?

זה הנעלם. זה ה-X שיתגלה רק בעתיד.

מה שעשינו היום זה לקחת כאב של 2 משפחות בישראל ולהרחיב אותו למשפחות נוספות, מספרן לא ידוע.

אני יודעת מה הטיעונים בעד, נו. אני קוראת עיתונים.

יש את הטיעון המוסרי המפגר שחייבים להביא אותם לקבורה. אבל חבר'ה, תעצרו רגע. תחשבו רגע ברצינות. האם הצורך הזה להביא 2 גופות לקבורה בישראל שווה את המחיר של גופות רבות נוספות? זה באמת שווה את הכאב של הורים, אחים, ילדים שכולים נוספים? בשביל מה, למען השם?

אפילו אם תשתמשו בטיעון הדתי זה לא יעזור לכם- הדת תמיד תעדיף את החי על פני המת. לסכן חיים רבים כל כך של אזרחים וחיילים בשביל 2 גופות?

ויש את הטיעון על המוטיבציה. "צריך להראות לכל החיילים שנעשה הכל בשבילם במקרה הצורך". אתם יודעים מה אני למדתי היום? אמנם כבר לא חיילת ולא קרבית, אבל אני למדתי שיעור חשוב.

למדתי כאבה של השפלה וצריבתו של הפסד.

הפסד טיפשי, כניעה מפגרת. כמו כלב שמתהפך על גבו ברגע שמתקרבים אליו. ככה אני מרגישה היום, וכך הייתי מרגישה גם לו הייתי עוד לובשת את המדים.

אני לא רוצה להיות חלק מזה.

אני מנועה מלהבין איך זה קרה. היה ברור לכולנו שיגיעו ארונות, לא?

נכון, היה את הרגע הזה היום ב9:30 בבוקר, בחדשות של ערוץ 2, שעוד דימיינו כולנו 2 חיילים יוצאים מהמכונית (אני חושבת שברגע שהגיע ואן ארוך זה כבר היה רמז מספיק עבה, ובכל זאת). מתנדנדים קצת, תומכים אחד בשני.. שערותיהם ארוכות וזקנם עבות. והם מחייכים.

דמעות בעיניים.

לא אמרתי שזה לא עצוב. תעשו הפרדה בין הטרגדיה הפרטית של המשפחה- של כל משפחה שהיא שכולה- לבין הטרגדיה הלאומית של מה שיצרנו. אין שום סיבה בעולם להשאיר חיילים חיים בשבי האויב. אין שום סיבה בעולם לא להוציא פיגועים בישראל- כולם משוחררים בסוף. זה מה שעשינו היום.

ושיסלח לי העולם אבל אני אומרת בקול רם את מה שאני בטוחה שאחרים חושבים-

מה יהיה על גלעד שליט עכשיו?

האם משתלם להשאיר אותו בחיים?

למה לא לירות בו עוד היום? למה לא לנהל משא ומתן על גופתו? האם לא הוכח היום כי המחיר של גופה ושל אדם חי- אחד הוא?

כבר מזמן קבעו שאודי ואלדד נהרגו בחטיפה. לא הכריזו על זה רשמית, אבל לאף אדם שפוי (שאינו בן משפחה- אותם אי אפשר להאשים על התקווה) לא היה ספק.

אודי ואלדד מתים כבר שנתיים. יהי זכרם ברוך.

התקווה מתה היום.