אבל לי יצא כבר פעמיים.
מכירים את זה שאתם עושים משהו שולי, קטן ומפגר שבעיניכם אין לו שום השלכות- ופתאום אתם מגלים שמישהו מאוד מאוד נעלב מכם?
ויותר גרוע-
מכירים את הנוטרים? ככה אני קוראת להם- הנוטרים.
אלה שנעלבים- אבל הם לא יראו את זה. הם לא יגידו את זה. הם ינטרו טינה.
הם יעמידו אותך במבחן.
הם חושבים לעצמם: "אוקיי, אני נפגעתי. אני כרגע הקורבן. נראה אם אקבל התנצלות".
וכמובן שהמצב רק הולך ומחמיר, כי אותו הבן אדם שפגע (נגיד- אני) בכלל לא מודע לזה שמישהו נפגע. בכלל לא רואה צורך לחשוב על המקרה, על איזו הערה שנאמרה כבדרך אגב ואיכשהו חדרה ועשתה למישהו שריטה בלב.
זה בכלל לא היה מתוכנן לפגוע.
ותאמינו לי- כשאני רוצה לפגוע- אני פוגעת.
אבל להיפגע מכזה דבר..?
זה מעבר להבנתי.
אבל אני לא אשפוט אדם על הדברים מהם הוא נעלב. מה גם שלפעמים זה פשוט לא מבחירה- משהו נאמר, וזה פוגע.
אם הייתי יודעת בזמנו- הרי שהייתי יכולה להתנצל ולתקן את המעוות. לקחת חזרה את דבריי.
אבל לא כך זה עובד עם הנוטרים.
הם מחזיקים את זה עמוק בפנים במשך חודשים. לא אומרים מילה. אולי עושים לך פרצופים כשאתה לא רואה, אולי זורקים רמזים עדינים שאתה לא קולט. אבל בחיים לא יראו לך שהם נפגעו.
אולי, עמוק בפנים- הם יודעים שזה קטנוני. אבל הם כבר טיפסו על העץ וכבר בנו את כל הזעם הזה בפנים, ועכשיו הוא מסרב להשתחרר סתם ככה.
אז הם מתחילים לבחון אותך בעין שונה. בעין של אויב.
בכל אדם אפשר למצוא פגמים, חולשות, חסרונות. רק צריך להסתכל באור הנכון.
וזה מה שהם עושים. כמו תיק חקירה הם אוספים ריאיות, אחת אחת. מתייקים את כל הדברים הקטנים שאתה תמיד עושה- שפעם לא הפריעו להם בכלל- והיום הם הופכים לסעיפים בכתב האישום.
הם מחכים להזדמנות.
וזאת תמיד מגיעה מתישהו. ואז הם תוקפים. בלי שליטה, בלי ריסון, בלי שום הודעה מוקדמת. מנצלים איזה שביב של וויכוח כדי להוציא טינופת שהצטברה ונרקבה אצלם חודשים בבטן.
זה תמיד מפתיע. זה תמיד כואב. זה אף פעם לא פרופורציוני למה שהתחיל את כל הכדור שלג הזה.
וזה בד"כ בלתי הפיך.
אתה מרגיש כאילו הרגע העירו אותך משינה עמוקה וזרקו אותך לתוך זירת איגרוף. כל משפט שנאמר הוא אגרוף בבטן- ולך אין שום הגנה. אצלו כל המשפטים כבר מוכנים מראש. הוא הכין תשובות לכל מה שאתה עשוי להגיד, ועכשיו רק נותר לו לשלוף אותן ולהביט בך מגמגם, מתחנן לפסק זמן בשביל לנשום.
פתאום מתגלה הפרצוף האמיתי. פתאום אתה תופס את עצמך, נפעם, מביט באדם שמולך ולא מאמין לדברים שיוצאים לו מהפה. זה מה שהוא באמת חושב עליי? זה מה שהוא מרגיש כלפיי כבר כמה שנים, מאז שנפגשנו? איפה הוא הסתיר את כל השנאה הזו עד עכשיו?
אבל זה לא מדויק.
לפחות בד"כ לא. כל כתב האישום המדובר הרי לא היה נוצר כלל אם לא הייתה נאמרת אותה הערה מפגרת לפני כמה חודשים. כל החסרונות והפגמים לא היו נראים, לא היו נאספים ומתויקים.
זה באמת מה שאותו אדם חושב. אבל זה כבר לא אותו אדם שהכרת.
ולרגע זה ממש פוגע.
לרגע אתה עוצר ובאמת חושב- האם זה נכון? האם אני באמת כל כך נורא?
כי בכל זאת- לשמוע דברים כאלה מאויב- זה לגיטימי. אבל לשמוע אותם מחבר?
ומתישהו אתה חייב להתעורר. להסתכל מסביב- אתה עדיין אותו אדם שהיית תמיד. דבר לא השתנה אצלך. יש לך את אותם החברים ואותה המשפחה ואותם החיים. אתה יודע מי אתה.
אתה כבר לא יודע מי הוא.
וגם אם חלק מהדברים שאותו אדם אומר מתוך התקף של זעם הם נכונים- הרי שאף אחד לא מושלם. בשורה התחתונה מה שחשוב הוא שנוח לך בעור שלך, ושנוח לאנשים אחרים להיות בסביבתך.
וכנראה שאתה לא כל כך גרוע.
די קל להקצין דברים בשביל להשיג את המטרה. מי כמוני יודע.. רוב הפוסטים שלי מוקצנים, והמטרה היא להעביר את הרעיון. בעבור אותו אדם הרעיון הוא שאתה איש רע, שהוא צודק ונעלב ואתה נוראי ומפלצתי. זה לגיטימי- אני מבינה מאיפה זה נובע. אסור להחזיק דברים בפנים. מה שהתחיל בתור פירור שלג שהיה אפשר לפתור בו במקום, הפך ללא טיפול מתאים לכדור שהתגלגל במורד המדרון. עד שהגיע לתחתית ואז הכל התפרק.
חבל.
חבל שזה ככה. אבל מתברר שככה סובב העולם. אז מה אפשר לעשות?
אולי להיות זהירים יותר בכל דבר שאומרים? אבל זה אבסורד.. הרי מי יכול היה לדמיין שדבר כל כך מטופש שנאמר במהלך בדיחה יגרום להשפעה שכזו? האם מעתה ועד עולם עליי להתנצל לאחר כל משפט שיוצא מפי? רק ליתר ביטחון?
לא.
זה חבל, אבל זה כנראה נועד לקרות.
וגם אני לא מושלמת. גם לי קרה בעבר שנעלבתי ולא אמרתי מילה. התנהגתי בדיוק כך. למזלי, הצלחתי לעצור את הכדור לפני שהגיע למדרון. לפעמים פשוט עדיף לבלוע את העלבון ולהמשיך הלאה, ולפעמים עדיף דווקא להעלות אותו לפני השטח ולדרוש התנצלות.
אבל לא לחכות. בטח שלא חודשים.
כי אח"כ זה עולה בחברות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: