תובנות

זה קרה לפני הרבה שנים, כשהייתי צעירה יותר.

אני מניחה שזה היה חלק מ"התנסויות נורמליות של גיל העשרה", כפי שהמורה שלי לחינוך מיני מכיתה ט' הייתה אומרת.

בכל מקרה זה קרה בצבא. הייתי בת 18.

היא עשתה איתי קורס של כמה חודשים שממנו אין לי אף זיכרון אחר מלבדה. אני חושבת שריחפתי ברובו ועד היום לא ברור לי איך עברתי את כל המבחנים.

קראו לה עמית.

בכל הזדמנות שהייתה לי הייתי בוחנת אותה, את התנהגותה, את צעדיה. כמו צייד האורב לטרף.

לא היינו ממש חברות.. מידי פעם החלפנו כמה מילים אבל אני בספק רב אם היא כלל ידעה את שמי.

עד ש....

ליהי, את לא מבינה כמה אני מרגישה רע", עוד לא עיכלתי שהיא יודעת את שמי וכבר היא הניחה יד על צווארי. היא הייתה כבדה אבל לי לא היה אכפת. "נראה לי שאני חולה".

זה היה בדיוק בסיומו של יום ראשון. עזרתי לה להגיע חזרה למעונות.

"רוצה שאביא לך משהו? אולי לא אכלת היום? יש לי מנה חמה", תנשמי.. אל תבהילי אותה.

"נשמה, תודה. אני בסדר. אני רק אשכב קצת".

"אוקיי...", חפשי סיבה להישאר חפשי סיבה להישאר חפשי סיבה להישאר, "... אז אם תצטרכי משהו תגידי".

בלב כבד יצאתי מהחדר. נשענתי על הקיר ולקחתי נשימה עמוקה.

עצמתי עיניים.

זרם דקיק של מחשבות מדאיגות החל למלא את ראשי.

האם אני גרמתי לזה? האם עשיתי טעות?

ני לא יודעת איך אנשים אחרים מגיעים לזה. תמיד בסרטים רואים קבוצה של אנשים עם גלימות שחורות וברדסים. ונרות.

אני פשוט הקלדתי את המילה בגוגל.

"כישוף"

היה לי משעמם. כל הבעיות הגדולות מתחילות משעמום.

זה היה ערב שבת, רגע לפני שחוזרים לבסיס לעוד שבוע. השביזות כבר מורגשת היטב.

נכנסתי לאתר השלישי ברשימה, סתם בלי סיבה מיוחדת. התחלתי לשוטט.

נשמע לי מטופש "לזמן" דברים, לגרום להם לקרות. יותר מידי מדע בדיוני, ואני מעולם לא הייתי חסידה גדולה של הז'אנר.

אבל לא היה לי מה להפסיד, וגם לא ממש מה לעשות. אז החלטתי לנסות.

בחרתי את אחד הלחשים.

החרוזים הצחיקו אותי, לא הבנתי למה צריך חרוזים בשביל "לזמן את כוחות היקום", ובכלל, כל העניין היה אצלי בגדר בדיחה.

"שימו לב", היה כתוב באדום בתחתית העמוד, "על כל כוח שהינך מנצל לתועלתך קיים כוח נגדי והוא הקארמה. חייב להיות איזון בין דרישה ונתינה, אחרת היקום ינקום את נקמתו".

חייכתי. "היקום ינקום את נקמתו" עלק. מעניין מי הילד כאפות בן 13 שמפעיל את האתר הזה..

התיישבתי על המיטה, עצמתי עיניים, נשמתי עמוק והתחלתי לדקלם את הלחש.

ואז שוב פעם.

ושוב... ושוב... ושוב... ושוב...

קחתי עיניים.

עוד מעט כיבוי אורות ומחר יש מבחן מסכם לקורס. חייכתי לעצמי.

כמה מטופש לחשוב שאני גרמתי לעמית להרגיש לא טוב. חוץ מזה, חשבתי בשעשוע, אם לפגוע בה זו הנקמה של היקום בי, אז איפה מה שביקשתי מלכתחילה?

הלכתי לחדרי. הכל עוד ארוז מהמסדר בוקר. פתחתי את התיק והתחלתי לחפש את המברשת שיניים.

ואז ראיתי את זה.

מגנט קטן, צבעוני, מהבית. ועליו הכיתוב "חיוך עושה פלאים". התכוונתי להדביק את זה על הארון, אבל עכשיו היה לי שימוש הרבה יותר טוב בזה. איזו מחווה נפלאה בשביל לגרום לעמית להרגיש טוב יותר, ועל הדרך לזכות אצלה בכמה נקודות..

רצתי מיד לחדרה. היא שכבה במיטה והתרוממה קצת כשנכנסתי. היא לא נראתה טוב.

הושטתי לה את המגנט והרגשתי כמו ילד מבויש שנותן סוכריה לילדה שהוא אוהב בגן.

העיניים שלה אורו. "נשמה! איזה מותק את, בחיי! בואי הנה תני חיבוק!" והיא הצמידה אותי אליה לרגע אחד קצר, יקר מפז.

ואז נתנה נשיקה. קטנה, על הלחי.

זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שקיבלתי נשיקה מעמית. אני זוכרת את מבט ההפתעה שהיה לה כשהיא גילתה את הזעזוע על פניי.

אבל אני כבר לא הייתי שם.

אני חזרתי לערב הקודם, לחדר החשוך שלי בבית, אליי- יושבת על המיטה בעיניים עצומות, מתנדנדת קדימה ואחורה ומדקלמת את הלחש:

Kiss me when we meet,

Kiss me Amit.

Greet me with your lips and say you missed me,

But most of all- kiss me.

*משתתף בתחרות כתיבת סיפורי אימה