טום היה הילד הכי פופולארי בשכונה.
ביתו הגדול שבקצה הרחוב עם בריכת השחיה ושולחן הסנוקר היו מוקד עלייה לרגל של חבריו הרבים, וגם של חבריהם ומכריהם וכן הלאה. טום קיבל את כולם ובילה את מרבית ילדותו מוקף באנשים.
טום, ילד אחר בן גילו, גר בשכונה הסמוכה. זו הייתה שכונה של דירות חדר שגילן כגיל המדינה, ופחונים שבהם חיו כל מנודי החברה- זקנים, משוגעים, עולים חדשים, פושעים קטנים.
טום גר עם אימו ושניהם התקיימו על קצבת הביטוח הלאומי, שהספיקה לה בדיוק למנת הסיגריות והאלכוהול היומית. כסף לאוכל- לא נשאר
.
אז טום היה גונב. הוא לא רצה לגנוב- אבל הוא היה רעב. הוא היה מגיע למכולת השכונתית, שולף מכיסו את כובע הבייסבול השחוק שלו, שצדדיו כבר התקלפו ונפרמו- וגונב. כל פעם משהו קטן. אף פעם לא ממתקים: פעם לחם, פעם גבינה לבנה..
הוא לא היה בטוח בזה, אבל נדמה היה לו שבעל המכולת ראה אותו גונב מס' פעמים, והעלים עין. מה גם שליד הכניסה הייתה מצלמת אבטחה (הוא אף פעם לא ידע אם היא בכלל מחוברת למשהו או לא) שצילמה את הילד עם כובע הבייסבול נכנס כל יום למכולת ויוצא "בידיים ריקות". זה בטח כבר היה גורם למישהו לחשוד. טום היה אסיר תודה לבעל המכולת.
וכך חלפו להם הימים..
סוף השנה התקרבה, סיום כיתה י'. טום כבר היה מוכן למבחנים כי הוריו שכרו עבורו גדוד של מורים פרטיים, בכל המקצועות.
טום בקושי הגיע לבי"ס, וגם כאשר היה מגיע- לא היה נכנס לכיתה אלא מסתובב במסדרונות כסהרורי, משועמם. לא היו לו חברים לשחק איתם והמורים כבר וויתרו עליו לגמרי. הוא ידע שהתלמידים האחרים מסתכלים עליו, מדברים עליו. בגועל, אולי בפחד. אף אחד לא רצה בקרבתו.
בעבור טום- סיום השנה משמעותו חופש גדול, וזה אומר שמידי יום יגיעו לביתו הענק שבקצה הרחוב עשרות ילדים בני גילו, שאת חלקם כלל לא הכיר- אבל את כולם קיבל בברכה. הם יטבלו בבריכה הצוננת וישחקו סנוקר ואמא תוציא להם סנדוויצ'ים על מגש ולימונדה קרה, והם יביטו בטום בקנאה ובהשתאות נוכח כל הדברים שיש לו- ולהם אין.
טום מעולם לא ביקר אצל טום. החופש הגדול שלו נראה אחרת- הוא היה הולך לנמל ועוזר לסבלים או שוטף סיפוני ספינות בעבור פרוטות. אימו כלל לא ידעה היכן הוא מבלה את ימיו, וזה גם לא עניין אותה. את הכסף שהיה מקבל היה מחביא בחדרו וחוסך, פרוטה לפרוטה, כדי שברגע שיגיע לגיל המתאים- הוא יעזוב את הבית ואת הבי"ס ואת השכונה, ויילך לחפש לו חיים אחרים במקום אחר. בינתיים הגרב המרופטת בה החביא את כספו התמלאה והתנפחה, והוא הרגיש שאוטוטו יוכל לקחת את דבריו (שהיו בעיקר הבגדים שעל גופו) ולעזוב. אולי אפילו בסיום החופש הגדול הזה.
כל ערב אחרי העבודה היה נעצר טום על הצוק שמשקיף אל הים. הוא היה מגיע לשם בזמן השקיעה, נעמד להביט כמה דקות ביופי הזוהר, המופלא, שמילא את השמיים ואת ליבו- וממשיך הביתה אל חייו שנראו לו שחורים וריקים. בליבו היה שומר קצת מהזוהר הזה כדי שיחזיק אותו הלאה.
יום אחד באמצע החופש הגדול שב טום לביתו, שורק לעצמו איזה שיר ששמע ברדיו. ככל שקרב לבית הרגיש יותר ויותר שמשהו לא בסדר, כאילו מישהו הניח משקולות כבדות על ליבו. את הצעדים האחרונים כבר עשה בריצה, פורץ הביתה בסערה, כמעט מצפה לראות את אימו שרועה על הריצפה בתוך שלולית דם.
אבל לא. אימו ישבה במקומה הקבוע- על הכורסא הקרועה שפעם עוד הייתה מכוסה עור, כשהזמנים היו טובים יותר. עכשיו היא הייתה מורכבת טלאים-טלאים, שביניהם הציצו פיסות ספוג צהובות. היא הייתה שיכורה, כמובן. מי שמתחיל לשתות ב10 בבוקר מובן מאליו שעד הערב כבר לא יהיה פיכח.
טום נשם לרווחה. למרות הכל, הייתה בליבו אהבה לאימו. ורחמים. ועצב על כך שלא הייתה חזקה מספיק בשביל לשרוד גם אחרי שאבא עזב, והחליטה לבלות את רוב זמנה בהזיות, בהתעלמות מהמציאות. הוא נשבע שלו זה לא יקרה. הוא חסך כבר סכום יפה של כסף והוא ייצא מהבית וימצא לו חיים טובים יותר, במקום אחר. אימו לא זקוקה לו, והוא לא מוכן להישאב לתוך עולמה. הוא עוד יהיה מאושר, הבטיח לעצמו, ממשש את השטרות בכיסו שנטעו בו ביטחון.
הוא ניגש לחדרו, ואז נעצר. החדר שלו היה הפוך לגמרי- בגדים זרוקים על הריצפה, דלתות הארון פתוחות- והכי גרוע- המסתור שלו!! מתחת לשידה, המרצפת הוזזה הצידה וכבר מפתח הדלת ראה טום שנחשף החלל שבין הבטון. ריק. ריק!!! הוא זינק על אימו, אוחז בחוזקה בכתפיה. עיניה היו מזוגגות. "אמא!!!" צעק לתוך פניה, מנסה לזהות זיק של הבנה, "מישהו היה בבית?? מישהו היה אצלי בחדר?"
אימו השתעלה קצת וחייכה. "חשבת שתחביא ממני כסף? מאמא שלך?", היא צחקה, אבל לא היה זה צחוקה שלה אלא האלכוהול שבוודאי עורבב עם עוד כמה דברים. "את לקחת לי את הכסף אמא?? מה עשית איתו? איפה הוא?" הוא הרגיש את הזעם גואה בו, מאיים להשתלט. אלו בוודאי הגנים שקיבל מאביו. "חשבתי שנזכה, באמת חשבתי", היא התחילה לייבב לפתע, כמו ילדה קטנה, "רציתי לתת לך חיים אחרים". הוא זעק מתוך חמת זעם. היא הוציאה הכל על הימורים!!! הכסף שהוא חסך כל השנים, כרטיס היציאה שלו מהחיים האלה! והכל נעלם.. בגללה! הוא הרים את ידו כדי להכות אותה, כל שריריו רעדו וגופו כוסה זיעה קרה. אם אהרוג אותה עכשיו, חשב, לאף אחד לא יהיה אכפת. אף אחד לא יחפש אותה. הוא קפץ את אגרופו בחוזקה, עד שכף ידו הלבינה. קולות בתוך ראשו קראו לו להתנקם בה, למחוק את החיוך מעל השפתיים שלה.
ואז הוא נעצר. תמונת אביו עלתה בראשו, גוער מעל אימו ממש כפי שהוא עושה עכשיו. הוא לא רצה להיות כמוהו. הוא סירב להיכנע לשדים שהכניעו את אביו. וגם את אימו. לאט הרפה את אחיזתו באימו, ונשם עמוק. הוא חייב לצאת מכאן. הוא חייב להסתלק לפני שיקרה משהו רע. העולם היה כבד מידי, שחור מידי. עיניו הוצפו בדמעות. מה יעשה עכשיו? יתחיל מאפס? הוא הביט באימו, והיא כבר לא הייתה בהכרה.. שפתיה נעו ללא קול, ממלמלות מילים חסרות פשר של שכרות. אני תקוע איתה לנצח? חשב, והמחשבה זעזעה אותו כל כך עד שנאלץ להתחיל לרוץ. פשוט לרוץ ולא לעצור, כי אם יעצור אז יצטרך לחשוב וכרגע עדיף שלא יחשוב.
השמש כבר כמעט שקעה בחוץ.. שאריות אור ורוחות של מלח הראו לו את הדרך לצוק.
בקצה הצוק, בדיוק במקום בו היה נעמד מידי ערב- ישב כעת ילד. טום הכיר את טום מבית הספר. הם מעולם לא החליפו מילה, אבל טום תמיד היה מביט בטום שהיה מוקף חברים, תמיד מטופח ונקי ומסורק, ותמיד הייתה לו צביטה קטנה בלב. קנאה.
הוא כבר למד להבין על בשרו הצעיר שאין צדק בעולם, ובכל זאת נראה לו שהמזל היה צריך להתחלק בצורה שווה יותר בינו לבין טום, ולא ללכת רק לטום ולהשאיר אותו בלי דבר.
הוא התקרב לטום שישב בגבו אליו ונעמד מעליו, מנסה לשוות לפניו הבעה מאיימת. "זה המקום שלי", נהם. טום לא היה ביריון ומעולם לא הרים יד על אדם אחר, אבל הוא ידע שמראהו הסתור ובגדיו הקרועים יעשו את הרושם הנכון.
טום נבהל וקפץ ממקומו. הוא הביט רגע בטום שהתנשא מעליו ומיד אמר בקול חנוק "אני מצטער, לא ידעתי". עיניו היו אדומות ונפוחות. הוא בכה.
רחמיו של טום נכמרו והוא מיד הרפה את גופו ואמר במשיכת כתף "זה בסדר, לא נורא", ותוך רגע התיישב לצד טום, שנרתע קצת הצידה. אולי בגלל הריח.
טום לא ידע איך הגיע למצב שהוא יושב דווקא ליד טום, מכל האנשים. מה לו ולילד הזה? על מה כבר יוכלו לדבר? או שהשתיקה המעיקה הזאת תימשך עד שאחד מהם יקום ללכת?
"אתה נראה מוטרד", טום אמר, אבל לא יישר מבט אל טום.
"כן..." זה היה כל מה שטום ענה, ושוב היה שקט. מעיק.
"אני מרגיש לכוד", טום אמר לפתע. מה שנשמע כמו גילוי לב הפתיע מאוד את טום, כשהגיע מפיו של טום.
"אני מרגיש שהחיים שלי לא שלי", הוא המשיך.
"אני עובד כל כך קשה..", טום אמר. קולו רעד ודעך, מילותיו נלקחו ע"י הרוח.
שניהם שתקו. כל אחד מוצף במחשבות שלו.
"אני מרגיש בודד. כל היום אני בעצם לבד", הוא נאנח, וזו הייתה אנחה של ייאוש עמוק שהצטבר במשך שנים. "לא חשוב כמה אתאמץ וכמה קשה אעבוד- אני אשאר תקוע במקום".
"אנשים לעולם לא יסתכלו עליי מעבר למה שאני", הוא המשיך. "אף אחד לא טורח לגשת, לדבר איתי, עם האני שמתחת למעטפת החיצונית", דמעות החלו לזלוג על לחיו.
"אנשים חושבים עליי כל מיני דברים, והם בכלל לא מכירים אותי. אני יכול לשמוע את המחשבות שלהם. נבזיות". הוא ניגב את פניו בכפות ידיו, שהיו מטונפות.
"בא לי פשוט להעלם, בין רגע. בא לי שיהיו לי חיים אחרים", הוא נעמד על רגליו, מתנדנד לרגע.
"אני רוצה לעשות פעם אחת בחיי- משהו שאני רוצה. משהו בשבילי". הוא הביט לרגע בשמש שנעלמה אט אט לתוך המים.
וקפץ!
טום נעמד בבהלה! לא מאמין למראה עיניו. "לא לא לא לא זה לא קורה", הוא מלמל. הביט למטה מהצוק, אבל כל מה שהיה שם זה מים שחורים. הוא היה בהלם מוחלט.
"טום!!" צעק במלוא גרון, בכל כוחו. אבל רק הרוח ענתה לו בחזרה. הוא היה לבד על הצוק, לא הייתה אף נפש בסביבה, אף אחד שיוכל לעזור.
דמעות חמות זלגו על לחיו ומיד התייבשו ברוח, משאירות שביל קטן ומלוח.
הוא ניגב את פניו בידיו המטונפות והרכין את ראשו. רוח חזקה הגיעה פתאום ותלשה מראשו את כובע הבייסבול המרופט,
לוקחת אותו רחוק רחוק לתוך המים השחורים.
*משתתף בתחרות "חלומות, שאיפות ומציאות".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ליהי, את לא מבינה כמה אני מרגישה רע", עוד לא עיכלתי שהיא יודעת את שמי וכבר היא הניחה יד על צווארי. היא הייתה כבדה אבל לי לא היה אכפת. "נראה לי שאני חולה".
ני לא יודעת איך אנשים אחרים מגיעים לזה. תמיד בסרטים רואים קבוצה של אנשים עם גלימות שחורות וברדסים. ונרות.
קחתי עיניים.