תובנות

בשבוע האחרון היו שני מקרים שגרמו לי להיאנח בייאוש, להישען אחורה בכיסאי ולתהות מה יהיה הסוף (גילוי נאות: זה קורה לי הרבה, אם כי לא כל רגע-ייאוש שכזה צולח את מחסום תרפיית השוקולד והופך לפוסט).

שני המקרים קשורים לשנאת-סתם (מישהו אמר ש"ס?) שהולכת וגוברת בארץ כלפי אנשי דת, ובעיקר הנטייה להאשימם בכל מה שמפריע לנו במדינה.

מבלי להיכנס לליבת הוויכוח (שעליו אפשר לכתוב לא פחות מבלוג שלם) ומבלי להזכיר אפילו פעם אחת את המילה א' (נו, אברכים. אבל מבטיחה לא להזכיר אברכים פעמיים. אהה, שיט)- רציתי דווקא להתייחס לשני מקרים מאוד ספציפיים שאצלי בראש התחברו לתופעה אחת.

1. הראשון וה"וותיק" מביניהם הוא האשמתו של אלי ישי באסון הכרמל. המשבר במערך הכבאות הינו תוצאה של הזנחה (פושעת, ללא ספק) שנמשכת כבר כמה עשורים, כמה שרי פנים, כמה ראשי ממשלות, כמה תקציבים שנתיים וכמה קיצוצים מחפירים. פשעו של אלי ישי זהה לזה של קודמיו- הוא לא מנע את ההזנחה, הוא לא מנע את האסון שאף אחד מאיתנו לא שיער ולא תיאר לעצמו שיקרה.

למה בעצם אתם הולכים להפגין מול ביתו של אלי ישי? נקמה? תחושת אחידות ומטרה משותפת? האם לא עדיף להשקיע את האנרגיות במניעת האסון הבא במקום לחכות שיקרה ואז לצאת במסע צלב לשחיטה רנדומלית של השעיר לעזאזל הבא?

דני רוזן אמר ביום רביעי השבוע: "נלבין את פני ישי עד שיתבייש לצאת לרחוב". זה כבר מזמן לא מרדף אחר הצדק- והכי משעשע אותי התירוץ הנבוב שהרדיפה הזו מטרתה "להציל את הדורות הבאים", שהרי אם אתם רוצים להציל אותם עכשיו זה בדיוק הזמן להתעקש על חיזוק מבנים לפני שתגיע רעידת האדמה שתמוטט חצי מדינה ותהרוג אלפים. הרדיפה הזו היא יותר מכל הוצאת קיטור, ותמיד כשיש צורך להוציא קיטור האשמה נופלת על החרדי או על המתנחל.

תסתכלו לי בורוד של העיניים- האם הייתם רודפים אחר שר הפנים שלנו בצורה כזו אם היה מדובר בבחור חילוני? למשל מאיר שטרית (קדימה) או אופיר פינס (עבודה) ששופעים היום תירוצים מדוע בתקופת כהונתם לא תוקצב מערך הכבאות כראוי.

ולמה, באמת, אתם לא דורשים מהם תשובות?

ולמה, באמת, אתם לא מתעניינים בגורלם של הילדים שהבעירו מלכתחילה את האש- גם כן מתוך רשלנות פושעת?

ולמה, באמת, אתם לא מחפשים בין שורות המשטרה מדוע קטע הכביש המדובר לא נסגר לתנועה?

ולמה, באמת, אתם לא מחפשים בין שורות מערך הכבאות מדוע המאמצים לכיבוי האש התחילו רק שעות רבות לאחר שדווח עליה לראשונה?

אני יודעת שלכעוס על המשטרה או על הכבאות זה מאוד לא פופולארי, כמו גם לכעוס על שרי פנים קודמים, אבל אני לא יכולה שלא לתהות אם זה היה קל יותר באם היה להם זקן ארוך וכיפה על הראש.

2. המקרה השני רחוק שנות אור מאסון הכרמל, וכאן דווקא מדובר במותו של שחקן הכדורגל האגדי אבי כהן. מדינה שלמה עקבה בדריכות אחר ניסיונות ההצלה של אבי כהן והימים הקשים והארוכים שבהם המשפחה נעה בין תקווה לייאוש. כולנו- ובעיקר כלי התקשורת- עטפנו אותם בחום ובאהבה עד לאותו הרגע בו החליטו בני המשפחה שלא לתרום את אבריו של אבי, למרות שהיה חתום על כרטיס אדי. ואז השתררה שתיקה לרגע, מבוכה. אף אחד לא רוצה לכעוס על משפחה ישראלית אהובה ומפורסמת, ועוד בימים קשים כל כך! הפיתרון פשוט, זעקו הכותרות: "אבי כהן רצה להציל חיים, הרבנים מנעו ממנו", "שרלטנות במסווה של יהדות" וכמובן אחד הטובים: "בלחץ רבנים: משפ' כהן החליטה לא לתרום איברים" שזכה ל- 1029 תגובות, נחשו כמה מהן מביעות חיבה כלפי אנשי דת.

אז נתחיל מהסוף: אדי הוא אינו כרטיס בעל משמעות משפטית, אלא מהווה "הצהרת כוונות" בלבד שתכליתה השפעה על שאר הבשר בהחלטה (שהיא אך ורק שלהם) האם לתרום את האיברים או לא. ולאלו מכם שעדיין מתקשים: המשפחה החליטה.

הדיון הזה על "מי דיבר עם המשפחה ומה אמר לה" הוא מיותר ואידיוטי, והוא שוב נובע מאותו צורך של הוצאת קיטור- שכמובן לא ניתן להוציא על המשפחה האהובה. ניתן באותה מידה לדון בארוחת הצהריים שאכלה המשפחה באותו היום שבו החליטו לגבי תרומת האיברים. רק תחשבו על הכותרת "אבי כהן רצה להציל חיים, קרואסון מנע זאת ממנו".

אז בסדר, יכול מאוד להיות שהגיעו רבנים מזרם מסוים לדבר עם המשפחה. ויכול מאוד להיות שהם אמרו למשפחה שלא כדאי לה לתרום את האיברים של אבי, מכיוון שכשהמשיח יגיע ויחיה את כולנו הוא פשוט לא יצליח להחיות שלד שחסרה לו כיליה (או שקר-כלשהו אחר). זה בכלל לא משנה. אני גם בטוחה שהגיעו אינסוף חברים ומכרים, כמו למשל שוקי זיו, יו"ר איגוד שופטי הכדוריד וידידו של אבי כהן, שתרם את איברי בנו, וניסה לשכנע את המשפחה כן לתרום. למי שכן מתעקש שהסיבה הייתה דתית- הרי שהרב הראשי שלמה עמאר בעצמו "אישר" את תרומת האיברים של אבי כהן. ובנוסף לכל זה היה כמובן כרטיס אדי החתום בכתב ידו של אבי.

אלוהים נתן לכל אחד מאיתנו זכות בחירה. אף אחד מאיתנו הוא לא בובה על חוט. בני משפחת כהן הם לא מוגבלים והם לא תחת השפעה של סמים כלשהם או כת. הם בסה"כ אנשים רגילים שהגיעו להחלטה שלא לתרום את איבריו של אב המשפחה. אין לי שום דרך או סמכות לשפוט את החלטתם, מכיוון שאני לא במקומם. וזה גם לא העניין. העניין הוא שהרבנים אשמים. לא פחות מעלילות הדם על הכנת מצות מדם של נוצרים- ממש כך גם פה מדובר במצב שבו "המשפחה כבר הסכימה לתרומת איברים, המסמכים היו מוכנים" וממש אז צץ משום מקום רב נמוך ושמנמן, עטוף שחורים, עם עוזרו הגבוה והגמלוני בעל האוזניים והשיניים הבולטות וביחד הם חטפו את העט מידי המשפחה ובמעשה כשפים נתעב גרמו להם להימנע מלחתום על תרומת האיברים. אח"כ הם צחקו בקול גדול והלכו לבעוט בארנבון שעבר שם במקרה.

אגב, גם משפחתו של אבי כהן אמרה היום כי החלטתה לא לתרום את איבריו לא נבעה משום השפעה חיצונית של רבנים וזו הייתה החלטה שלהם בלבד.

אבל מה הם יודעים בכלל? מסכנים, הם עדיין תחת כישוף.

יש בורות מסוימת, צורמת כמעט, בביטוי "אין אלוהים" השגור כל כך בפיהם של אנשים מסוימים. אין כאן כל התחלה של וויכוח על קיומו או אי-קיומו של אותו זקן טרוט עיניים המביט בנו בשעשוע, כי אם הרהור קל בקלות בה אנשים הופכים עצמם לאלים.

הרי מי הוא היכול לקבוע האם יש או אין "אלוהים", אם לא אלוהים עצמו?

אנשים מסוימים נוטים לשכוח שכולנו חול ואבק, ולא משנה כמה גדולים ומוצלחים אנו בעיני עצמנו- כמו גם בעיני אחרים- בסופו של דבר יצאנו כולנו מאותו מקום ונשוב לאותו מקום. כל שנותר לנו הוא לנסות להינות מהמסע.

אני מודעת לחלוטין לעובדה שאמונתי באלוהים לא נובעת מהוכחה מדעית ניצחת או מהתגלות משיחית שלו כלפיי, אלא פשוט מתוך נוחות. נוח לי להאמין שיש איזה בוס גדול שאחראי לכל, מישהו שאפשר לשכוח ממנו כשטוב ולהטיח בו אשמה כשרע. והוא מקבל הכל בשתיקה.

אני מאמינה באלוהים בשבילי, ולא בשבילו. הוא עונה בשבילי על אינסוף שאלות שאין להן תשובה, ושאם רק אחשוב עליהן ראשי יסתחרר וארגיש שאני טובעת בביצה של בורות.

אם כי לפחות לא אהיה לבד.

ביצת הבורות הזו מלאה באנשים שמכריזים ש"אין אלוהים", במעין תחושת התעלות והתנשאות. וזה משהו שבאמת נבצר מבינתי: אני מוכנה להודות בפה מלא שאולי אני טועה באמונתי, שאולי בעצם אין אלוהים. אולם מי יכול להסתכל לי בעיניים, להישבע בילדיו ובאמו ובאחיו ולהגיד לי שהוא יודע בוודאות שאין? ואם יעשה זאת- הרי שהוכיח את נקודתי לגבי בורותו, ואני מלאת רחמים לכל ה"קורבנות" שבחייהן נשבע.

אין הבדל, בעצם, בין אמונה באלוהים לבין אמונה באתיאיזם. באחד מאמינים בקיומו של חומר ובשני בקיומו של אנטי-חומר. האחד סוגד לנוכחות והשני להיעדרות. ללא ספק רק אחת מן הדרכים היא "ההימור הנכון", אולם אף אחד מאיתנו כנראה לא יזכה בחייו לדעת אם הימר נכון או לא.

מתוך השלמה עם הדברים שאינני יודעת- וכנראה גם שלא אדע- איני מרשה לעצמי לצאת בהכרזות כגון "יש אלוהים". רובם המוחלט של חבריי יעידו כי איני מוטרדת כלל מאורח חייהם, ממנהגיהם והמזון אותו הם בוחרים לצרוך. מבין חבריי אני מיעוט, ואיני מחשיבה עצמי כ"צודקת" או טובה יותר מהאחרים.

אולם יש אנשים שלוקחים על עצמם את הפריבילגיה הזו. תמיד בזתי לאנשים שפועלים מתוך התרסה. אני חושבת שאדם שחי למען פגיעה באדם אחר הוא אומלל ומבזבז את חייו לריק. למה לטרוח ולהכריז ש"אין אלוהים" כאשר הדבר מעיד אך ורק על בורותך שלך? ולא כי אינך צודק. ייתכן שדווקא כן- הנקודה היא שאינך יודע. אינך יודע שאין אלוהים, לא בוודאות, לא מתוך הוכחה ניצחת. מה שמעיד יותר מכל על אינטרס בזוי וקטנוני של התרסה. הרצון להרגיז, להכעיס, לפגוע. הרצון להשתייך ל"אליטה" של אנשים שחושבים שהם אלוהים ומרשים לעצמם לבטל בהינף יד את מחשבתו של האחר, את תודעתו. את אורח חייו.

זו בעיני, בורות מרושעת.

שאלוהים יעזור לכם.

שמתי לב שלאחרונה זה מאוד אופנתי לצאת נגד הדת.

יש אנשים שממש שונאים כל אדם וכל דבר הקשור בדת- כי לטענתם הדת מפיצה שנאה.

רואים את האירוניה?

משום מה מאוד מפריע לאנשים מסוימים שאנשים אחרים מוצאים נחמה באמונה, מוצאים נחת בהרגשה שיש מישהו ששומר עליהם. נורא מפריע להם שלאנשים אחרים טוב.

אני חושבת שאותם האנשים פשוט מקנאים; על כך שהם ציניים מידי ושונאים מידי מכדי שאי פעם ירגישו את אותה נחמה שאחרים מרגישים, על כך שאנשים מאמינים מקבלים בקלות רבה יותר בשורות רעות (אלוהים נתן- אלוהים לקח) בעוד שהם נאבקים עם השאלה הנצחית- למה.

אני באמת לא מבינה במה הדת מפריעה למישהו. להגיד שהיא גורמת לאלימות זה בולשיט. זה שאנשים מחליטים להרוג "בשם הדת" זה כמו שמחר אני אהרוג "בשם הקומקום החשמלי".

אנשים שהורגים מתוך "אמונה" שכך צריך- הם לא מונעים ע"י הדת אלא פשוט משתמשים בה כתירוץ. בדיוק כמו שרוצחים אחרים "שומעים קולות" או "מקבלים הוראות מהשטן".

ובמילים אחרות- פסיכופת נשאר פסיכופת, לא חשוב באיזו עטיפה נשים אותו.

אז נכון- כל דת טוענת שמאמיניה הם מיוחדים, הם הצודקים.

אנחנו אפילו לקחנו את זה צעד אחד קדימה- "העם הנבחר".

נו אז מה?

אז מישהו בעולם- או אפילו הרבה מישהויים- חושבים שהם טובים יותר ממך. ביג פאקינג דיל.

בינינו, מי מאיתנו לא חוטא לפעמים במחשבות מתנשאות? למי לא יצא להביט באחרים ולחשוב "אני הייתי עושה את זה יותר טוב" או "אני יותר חכם/כישרוני ממנו".

להפיל על הדת את כל מה שרע בעולם זה בדיוק כמו לסמוך עליה בעיניים עצומות. זה קיצוני, זה גרוע וזה לאנשים חלשים, שאילולא הדת היו מוצאים להם משהו אחר לשנוא/להיתלות עליו.

ולמה כ"כ מפריע לאנשים שאחרים שומרים מצוות? מה פתאום אתם נכנסים לאנשים לחיים?

מה ההבדל בעצם, בין דתי ששומר בשר- חלב לבין מתעמל ששומר פחמימות- חלבונים? מה ההבדל בין אישה שבכל יום שישי מדליקה נרות שבת לבין אישה שבכל יום שישי מעמידה אגרטל פרחים על השולחן? שתיהן עושות את זה כדי להרגיש יותר טוב.

לחילונים יש לא פחות מנהגים קבועים מלדתיים, ובשורה התחתונה כולנו מבצעים אותם מאותה סיבה- כדי להרגיש יותר טוב (או פחות גרוע).

זה לא באמת חשוב על מה תצביעו כגורם המניע אתכם: אמונה, מסורת, רצון להצליח/להתעשר, מצפון, קולו של השטן... בסופו של דבר כולנו רוצים אותו הדבר- וזה אושר ובריאות.

פשוט כל אחד בוחר בדרך שלדעתו תביא אותו לשם.