שמאלני-מחסומים. שמאלני מחמד אני אוהבת לקרוא להם, כי הם הכלבלבים של הפלסטינאים.
אותם חבר'ה צעירים שאוהבים לבלות את זמנם הפנוי (כנראה בהעדר חברים או משהו מועיל לעשות) בצילומי מחסומים, בניסיון קטנוני (ודי חולני למען האמת) לתפוס איזה חייל נוגע בפלסטיני בצורה שניתן לעוות בצילומי וידאו ו/או בפוטושופ לכדי "מעשה אלימות לא ראוי" ולגרום להרס טוטאלי של חייו של אותו חייל. וכמובן תדמית המדינה כולה.
יהיו כאלה שיגידו שאני מגזימה, או סתם מעליבה. אבל אלו יהיו אותם שמאלני-מחמד, ועל כן תגובתי אליהם היא: "זה אמור להעליב אתכם, רפי שכל".
ולמה נזכרתי בנושא רגיש זה?
נתקלתי בפוסט שכתבה איזו אחת בבלוג שלה בקפה דה-מרקר, ואז איזה אחד חשב שזה מספיק חשוב כדי לצטט את הפוסט לישרא, ואז ישרא חשבו שזה מספיק פרובוקטיבי כדי לפרסם את זה בנענע.
איזה מזל שאף אחד לא נכנס לנענע :)
בכל אופן, למרות שאני ממש לא מעודדת מתן פרסום לפוסט-נלוז-זה (פוסט שבו אין בכלל מלל, והסיבה היא כמובן כי לכותבת "אין מילים לנוכח הזוועות" ולא בגלל ש"אין לה כישרון כתיבה". ברור) אני אתן לכם את הלינק כדי שתוכלו להתרשם בעצמכם מהתמונות (בינינו, אני חושבת שלצלמת חסרה קומפוזיציה והמשחקי אור וצל שלה על הפנים). בנוסף תוכלו להתרשם מתגובתי לאותו הפוסט, ולהלן הציטוט:
"
די ממצה אמנם ודי מבטא את דעתי על העניין, ובכל זאת אוסיף.
אני יודעת שאני בוטה.
אני יודעת שיש לי הרבה פוסטים שפגעו בהרבה אנשים, ואני גם יודעת שהנוכחי הינו אחד מהם.
אבל,
זה באמת נושא שיכול להוציא אותי מדעתי.
איכשהו, אני מצליחה לשרוד בעולם של טיפשים שבוחרים להתעלל בבע"ח, שבוחרים לנסוע בכביש כמו משוגעים, שבוחרים ללכלך ולזהם פשוט כי הם לא שמים ז**, אבל זה כבר נמצא הרבה מעבר לקו האדום שלי: אנשים, יהודים למהדרין (וזו לא גזענות- פשוט אם הם היו מוסלמים הגישה שלי הייתה סלחנית יותר) שבוחרים באופן מכוון ורציונלי (עד כמה שאפשר להיות רציונלי כשאתה לא שפוי) להתעלם מכל מה שאני אוהבת לקרוא לו "מציאות" ולהשקיע את כל מרצם בתיעוד נתעב של עולם קטן של אשליות. עולם קטן בו אין כלל צורך במחסומים, עולם בו אנחנו מקימים אותם בשביל הצחוקים, בשביל הסדיזם. עולם בו החיילים המשרתים במחסומים הם אינם בני אדם, ולכן מסבלם ניתן להתעלם בצורה מוחלטת. עולם בו מעולם לא היה פיגוע במחסום. גם לא ניסיון פיגוע, גם לא ניסיון להבריח פצצות לתוך שטחי ישראל. גם לא נשים וילדים שניסו להבריח פצצות וכלי נשק. גם לא אמבולנס ששיתף פעולה.
כנגד כל זה עומד החייל המסכן. כולה ילד, בן 19. רק סיים תיכון לפני רגע ועכשיו עליו להחליט בתוך שניות ספורות האם האישה שכורעת ללדת אל מול עיניו היא אישה תמימה או מחבלת שבביטנה ה"הרה" עשרות קילוגרמים של חומרי נפץ ומטעני חבלה. זו ההחלטה של חייו. אולי ההחלטה האחרונה של חייו, אם יחליט לא נכון. ואם יטעה- או אז מצבו גרוע לא פחות.
מולו עומדים מאות פלסטינים. הם רוצים לעבור, הם כבר עצבנים מהחום, מההמתנה. אפשר להבין אותם, אבל מה אם אחד מהם מזיע מסיבות אחרות? מה אם אחד מהם הדביק הבוקר לגופו מטענים, נישק את אישתו לשלום, סימן את החייל בראשו כמטרה. מטרה. המילה הזו מהדהדת בראשו של החייל. הוא מטרה. הוא אחד והם רבים. תוך רגע הם יכולים לפרוץ את המחסום ולרוץ לעברו.
הלחץ מתגבר. אישה כורעת ללדת, צועקת. האם היא באמת בהריון? האם יש פצצה מתחת לשמלה הענקית שמכסה אותה?
והוא חושב על הבית. על הנוחות, על המזגן. על הארוחה של אמא. כל הדברים האלה שלא ראה כבר חודש, ומי יודע מתי יראה שוב.
כמה קל לשכוח את המציאות כשנוסעים למחסום רק לכמה שעות, כשנוסעים לשם עם אוטו, עם מזגן. עם המצלמה החדשה שאבא קנה. כשבתיק סנדוויצ'ים שהכנו באותו בוקר. פתאום המציאות נראית שונה. נוחה יותר. ובמציאות הזו קשה להבין למה החייל מתעקש לבדוק גם את התיק של הילד הזה... ילד קטן עם תיק בית ספר. מה כבר הוא יכול להחביא שם?
המצלמה עולה במהירות על הכתף. צילום יציב בשביל האיכות או צילום רועד בשביל שתהיה הרגשה של אותנטיות? נלך על הרועד, זה יעשה רושם. הנה מפה זה נראה כאילו הוא נוגע באישה ההיא. כבר 10 דקות אנחנו פה והוא לא נתן לה לעבור למרות שהיא כורעת ללדת. אם רק העובר ימות- זה יהיה בכותרות ולנו יש צילומים. מעולה. הופה, הנה עוד אחד. הוא מתווכח עם פלסטיני. הלוואי ויתחילו מכות, זה יהיה מעולה. "חייל הכה פלסטיני במחסום", כותרת מעולה. ישר לYnet, ואם הם לא ירצו- נעלה לYouTube, העיקר שיראו טוב טוב את הפרצוף של החייל.
והם מתחילים לדחוף, הפלסטינים. נמאס להם לחכות. תראו איך החיילים עוצרים אותם בגופם, יוצרים שרשרת אנושית. רק צריך לתפוס את התמונה הנכונה. שיראו גב זקוף של חיילים שחוסמים אישה כפופה, מסכנה. אם יש אחת שבוכה זה מעולה לנו. או אחת עם תינוק! שיראו שהם נמעכים שם. לא משנה שזה בגלל שהם דוחפים בתור, העיקר שרואים מהומות וחיילים. מגע פיזי. אנשים יזדעזעו מהמגע הפיזי של הפלסטיניות עם החיילים. אמנם הן נדחפות עליהם, אמנם החיילים לא רוצים לגעת בהן בכלל, מפחדים שאחת מהן תשלוף סכין או סתם תתפוצץ. מרחק פיזי זה הדבר הכי טוב בשביל החיילים, והכי פחות טוב בשביל מחבלים. מעולה.
תינוק בוכה, אישה כפופה. גב של חייל. זה כל מה שצריך.
אויש בטעות יצאה תמונה אחת של חייל, מקרוב. רואים שפניו מלוכלכים, מזיעים, עייפים. רואים שעיניו כבויות. הוא נראה כמעט... אנושי. זהו, נמחק.
אתם יכולים לטעון שאני מגזימה. אולי זו הדרך שלי להעביר את המסר, להכניס לכם את התמונה הזאת לראש. לכל מטבע יש 2 צדדים. אני הצגתי רק צד אחד כהתרסה נגד הצגתו של הצד השני בצורה מעוותת כל כך, שוב ושוב.
בשורה התחתונה, אף אחד לא רוצה את המחסומים. זה בזבוז של זמן, של משאבים, של חיילים.
אבל לבטל אותם ללא אלטרנטיבה זה ממש לא הפיתרון. לתת כניסה חופשית למחבלים זה אומר לפגוע בכולנו, בכל אחד ואחד מאיתנו. זה אומר שאף אחד לא יוכל לצאת מהבית, ששום מקום כבר לא יהיה בטוח. זה אומר הרס החיים שלי, ושלכם.
ולכן הכעס שלי, ולכן אני מרשה לעצמי לקרוא לאותם אנשים בשמות גנאי. אלו אנשים שמנסים לפגוע בי אישית. לפגוע בי ובמשפחתי.
במקום לזעוק לשמיים ולבכות על הזוועות במחסומים (בעיניי לחכות- כן, אפילו 5 שעות- בתור זה הרבה פחות זוועה מאשר להתפוצץ באוטובוס או לראות את הילד הקטן שלך נורה ע"י צלף, אבל אולי זו רק אני)- אולי שיתחילו להציע אלטרנטיבות אחרות? אני אישית אשמח לשמוע רעיונות יצירתיים להפרדה יעילה בין מחבלים לבין אזרחים תמימים. למעשה אני מאמינה שזו תהיה המצאת המאה. אילו רק הם היו משקיעים רבע מהאנרגיה בלחשוב על רעיונות חדשים, הומאניים יותר לדעתם- במקום להרוס ולפגוע ולהפריע לפעילות צה"ל השוטפת.
ולסיכום,
בצבא הייתה איתי בחורה בשם שני.
כל הפנים שלה היו מושחתות, כי יום אחד כשהיא עלתה על האוטובוס- החליט גם מחבל לעלות עליו. היא נפצעה קשה. שכבה חודשים בבית חולים, עברה טיפולים ואין-ספור ניתוחים. היא הושחתה. הושחתה עד לבלי היכר ובאופן בלתי הפיך.
ובכל יום שישי הייתה לוקחת את המצלמה ונוסעת למחסום.
אני תמיד חשדתי ששם בפיצוץ משהו נפגע גם אצלה בראש. הייתי שואלת אותה איך היא יכולה להילחם במחסומים, כשמה שהיא יוצרת בעצם זה עוד אנשים כמוה, עוד אנשים שיסבלו. אף פעם לא הייתה לה תשובה אמיתית. תמיד סיסמאות שגורות שאותם שמעתי כבר מאות פעמים, בד"כ מסטיקרים.
כשהייתי מתווכחת איתה, היא הייתה מאדימה, מתעצבנת, כמעט מאבדת את עשתונותיה. יום אחד היא הפסיקה לדבר איתי. לדעתי, פשוט לא היה לה יותר מה להגיד.
בעיני היא מייצגת את האדם הנחות ביותר עלי אדמות. את האדם שמקבל סטירה, מפנה את הלחי השנייה, מקבל עוד סטירה ומפנה שוב את הראשונה בשביל לקבל עוד. אדם שהמציאות יושבת לו מול הפרצוף והוא לא רואה אותה.
והם כאלה. שמאלני- המחמד.
הם יכולים לצפות בפלסטיני רוצח יהודי ולהאשים את היהודי. הם כל כך מלאים בשנאה עצמית שהיא מעוורת אותם מעל לכל הגיון. וזה עצוב.
זה עצוב וזה בעיקר מדאיג, כי הפרופגנדה הזולה והחד צדדית שלהם פוגעת בכולנו, והניסיונות שלהם להפריע לפעולות החיילים מסכנים את חיינו.
חבל שזה ככה והלוואי ויימצא לזה פיתרון.
רצוי תרופתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
