תובנות

"אני מתכבד להזמין את ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, לשאת דברים"

אולמרט: "אזרחים יקרים, בימים האחרונים אני בטוח שחלקכם חשתם שביטחון המדינה התערער, אבל אני מבטיח לכם בכל לשון כי לא ננוח ולא ננום, ולא נבליג על נפילת הטילים הבודדים בימים האחרונים..."

עיתונאי: "אדוני, מדובר ב79 טילים מאז עופרת יצוקה ועד אתמול"

אולמרט: "ואני מבטיח לכם שאנו נגיב ברגע שמניין הטילים יעבור את ה80 ולא נאפשר לחמאס.."

עיתונאי: "אדוני, היום נפלו עוד שני טילים, ועכשיו רק 12 בצהריים"

אולמרט, משתעל: "אנו נילחם בחמאס בכל הכוח העומד ברשותנו, אם רק יעזו לשלוח עוד טיל אחד.."

עיתונאי: "מדווחים לי כי ממש בדקות האחרונות הייתה נפילה של טיל"

אולמרט: "... שייפול באשקלון"

עיתונאי: "מדווחים לי כי הוא נפל באשקלון"

אולמרט: "... היישר על גן ילדים"

עיתונאי: "אדוני, הטיל שנפל הרגע באשקלון- נראה כי הוא נפל על גן ילדים"

אולמרט: "... אנו נגיב בחומרה!! אם הטיל נפל באשקלון על גן ילדים סגור והרג ארנבת"

עיתונאי: "רגע... אני מקבל דיווח ישיר מכתבנו בדרום.. ונראה כי יש קורבנות לטיל. מדובר בשפן.."

אומלרט: "יששששששששש.. שפן זה לא ארנב, כידוע, ולכן נראה ששוב יצאנו מנצחים וחמאס מפחד ולא יעז..."

עיתונאי: "וארנב. נראה כי הטיל פגע בפינת החי"

אולמרט: "ס'עמק... אממממ כלומר- לא ניתן שיאיימו עלינו! לא נסכים שאזרחי המדינה ירגישו מאויימים. אנחנו חזקים! אם רק יעזו בחמאס לירות טיל שיפגע בגן ילדים סגור באשקלון ויפגע בארנב בצבע ורוד- הרי שנגיב בצורה מיידית ולא פרופורציונלית!!!"

עיתונאי: "אדוני.."

אולמרט: "מה עכשיו מה?????? אל תגיד לי שהארנב היה ורוד!!!!!"

עיתונאי: "ובכן, מדובר בזן מיוחד של ארנבים ללא פרווה.. אז אתה יכול לנחש שצבע גופם הוא.."

אולמרט, נאנח: "ורוד..?"

- שקט באולם -

אולמרט: "ובכן, זה לא מותיר לי שום ברירה אלא להגיב לדברים הקשים. החמאס עבר כל גבול" אולמרט נעמד במקומו. "אני פונה לראש החמאס, וכדאי מאוד שהוא יקשיב לי טוב טוב עכשיו!!" קולו של אולמרט גובר ממילה למילה, האולם שקט מלבד התלחשויות בין עיתונאים שמנסים לנחש מה עומד לקרות- פעולה קרקעית? מלחמה נוספת? הפצצות אוויריות?

אולמרט עומד כעת והאורות באולם מעומעמים. הוא מביט היישר למצלמה, מכחכח בגרונו ונוהם:

"נו נו נו חמאס!!! לא יפה!! אירגון טרור רע!! רע!"

העיתונאים בהלם. אף אחד לא אומר שום דבר.

עיתונאי: "אמממממ... אדוני ראש הממשלה.. האם זה הכל? זו התגובה שלנו נגד החמאס?"

אולמרט מתיישב במקומו ומחייך.

"אני הרי אמרתי לכם שלא יהיה פרופורציונלי, לא?"

לאן שלא מסתכלים במערכת בחירות הנוכחית- it's all about rights.

נראה כאילו כולנו השתגענו וחזרנו להיות ילדים קטנים שרוצים הכל וחושבים שהכל מותר.

הרצון החזק הזה להיות יותר דמוקרטים מדמוקרטיה איכשהו משתלט על המוחות של רבים מאיתנו וגובר על כל היגיון יסודי.

מה זו זכות בכלל?

האם אני היחידה שזוכרת עוד איכשהו משהו מהבגרות באזרחות? שלזכויות של האזרחים מוצמדות גם חובות בסיסיות?

אז נכון, זכויות זה חשוב ולא הייתי רוצה שמישהו ייטול ממני את הזכות להשמיע את דעותיי- זכות בה אני משתמשת הרבה מאוד. או את הזכות להצביע, או את הזכות לרכוש השכלה.

אבל-

יש גבול לכל תעלול, כפי שאמרו חכמים ממני. אתה לא יכול להמשיך להעניק עוד ועוד זכויות למי שיורק לך בפרצוף, למי שמשתמש בזכויות האלה כנגדך. על מנת להורגך.

אני מדברת על שני נושאים-

אחד מהם הוא פסילתן-וכמובן-כמה-מפתיע-החזרתן ע"י בית המשפט העליון (מישהו אמר צדק לכל?) של מפלגות בל"ד ורע"מ-תע"ל לבחירות בישראל, למרות המצע הגזעני, הלוחמני והמסית (אני מניחה שהשם מוסטפא יביא אותך רחוק יותר מהשם כהנא במדינת ישראל). למעשה, המפלגות הללו שמתמודדות על כיסא בממשלת ישראל, על משכורת ממשלם המיסים הישראלי ועל היכולת להשפיע על חוקיה של מדינת ישראל- בכלל לא מוכנות להכיר במדינה. רק לי זה נשמע... ובכן... טיפל'ה טיפל'ה מגוחך? אולי אבסורדי קצת? אולי קצת כמו לירוק לבאר שממנה אתה שותה- ועוד איזה שותה! עשרות אלפי שקלים בחודש + מכונית + מזכירה.

אבל למה לא. בשם הדמוקרטיה הכל מותר.

העניין השני הוא סיסמת הבחירות של ישראל ביתנו שעושה לאחרונה לא מעט רעש. "בלי נאמנות אין אזרחות" קורא ליברמן, והוא כמובן מתכוון בדבריו להתבטאויות הבלתי נסבלות של ח"כים ערביים שנוסעים למדינות ערב "מתוקף תפקידם" ומנצלים את השהות שם כדי להיפגש עם בכירי החמאס ולעודד כמה שיותר את הטרור הפלסטיני. שוב- כנראה שאני במיעוט כאשר משפטים כמו "אנחנו בעלי הארץ, לא אתם" מאת אחמד טיבי, או אפילו יותר כיף- "אני מוכן להיות שהיד", מאת הח"כ לשעבר (שעדיין מקבל פנסיה מהכסף שלי ושלכם) דהאמשה- מפריעים לי. כלומר, קצת.

וזה לא שאני מזלזלת בנאמנותם של הח"כים הנ"ל. אין לי שום ספק שהם נאמנים ב100% לטרור. וכל הכבוד להם על ההתמדה.

אני רק לא מבינה למה למען השם אנחנו מוכנים – לא רק לסבול התבטאויות כאלה- כי אם להמשיך לשלם עליהן כסף. והרבה.

יש גבול אפילו לדמוקרטיה. אפילו לזכויות.

אז עכשיו כולם קוראים לליברמן פאשיסטי. הלך רחוק יותר פרופ' ליאון דעואל, שפרס את משנתו במאמר מערכת בYnet, ושם לא בחל בשום אמצעי על מנת לתאר עולם שחור משחור באם ליברמן ייבחר. הוא בחר להשוות את ממשלת ישראל בראשות ליברמן ל- ובכן- לא פחות מגרמניה בזמנים חשוכים יותר (!!!). לא נסחף בכלל. קצת מצחיק שאדם שהגיע לרמת פרופ' צריך להשתמש בשיטות הפחדה נלוזות ומגוחכות כל כך.. קצת מזכיר לי את המערכון עם "חמאסטן" של ביבי. רק היה חסר שיוסיף בסוף המאמר "ובנוסף לכל- ליברמן יהרוג לכם את כל החתלתולים!!!!".

אז שיקראו לו פאשיסט. דיר באלק- אני מעדיפה להיות פאשיסטית מאשר מטומטמת! כמה אפשר לחטוף סתירות ולהגיש את הלחי השניה? למישהו יש בכלל ספק שמקרה דומה בארה"ב היה מביא לפיטורו המיידי של אותו חבר פרלמנט שהיה קורא להפיל את מדינתו? שלא לדבר על הוקעתו הציבורית... רק אצלנו ההסתה הזאת שווה 30 אלף שקל בחודש. לצחוק או לבכות?

היה זה דווקא אהרון ברק שאמר:

"דמוקרטיה לא צריכה להרוג את עצמה כדי להוכיח את חיותה".

כבר שנים ששמאלני ארצינו, ובראשם עמוס "הלשון שלי תקועה כל כך עמוק בת** של אירופה שקשה לי לנשום" עוז ויונתן "מזל שאמא לא

הכירה אותי" שפירא מנסים לשכנע אותנו שמקור כל הרוע בעולם הוא ה"כיבוש" (גם כן המצאה ישראלית).

הכיבוש משחית (כן, כי מושחתים יש רק אצלינו).

הכיבוש מביא לטרור (אכן בצפון אירלנד יש המון פיגועים לאחרונה).

הכיבוש מוביל לעוני והעוני מוביל לטרור (זה דווקא נכון- המסכנים נאלצים לבזבז את כל מיליארדי השקלים שהם מקבלים כסיוע הומניטארי

מכל העולם על כלי נשק וטילים).

ועוד ועוד הלצות כגון אלו, שמשום מה עמוס וחבריו מספרים מבלי לצחוק.

אז אני החלטתי להפריך (או אולי הערבים החליטו עבורי) לפחות אחת מהטענות הללו, באמצעות עובדות (עמוס, "ע-ו-ב-ד-ו-ת". נו, חפש במילון

אין לי זמן עכשיו להסביר לך).

הבחירות שנערכו ביום רביעי האחרון לאגודת הסטודנטים הזכירו לי דווקא מקרה אחר שרציתי לכתוב עליו ולא יצא לי: הבחירות שנערכו לפני

כמה חודשים לאגודת הסטודנטים הערבית.

בואו נתחיל עם השאלה המתבקשת- למה צריך אגודה מיוחדת לערבים? האם זו לא אפליה שיש אגודה לערבים ואין אגודה לרוסים? לאתיופים?

לנשים?

אבל ניחא. הם מדברים על שיוויון ומבדילים את עצמם מאיתנו, זה לא חדש.

מה שיותר מעניין היו תוצאות הבחירות הללו: ברוב גדול של יותר מ50% נבחרה לעמוד בראש האגודה המפלגה EQRAA. ומה כל כך מיוחד

בזה? הרשו לי להשתמש במשהו שראיתי למחרת תלוי ברחבי האוניברסיטה, וכמובן הייתי חייבת לצלם (מה שהתברר כמובן כדבר חכם, כי

כעבור שעתיים כל הפתקים הללו נעלמו, ואיתם גם בטח מי שכתב אותם. אצלינו לא אוהבים לחשוב, זה עושה קמטים):

דווקא היום יותר מתמיד האמת הזאת צריכה להישמע, כי דווקא היום מרימה המפלצת השמאלנית את ראשה המכוער ומפנה אצבע מאשימה נגדנו."העוני יוצר טרור", היא מצקצקת. אבל מה יש לה להגיד על זה?

סטודנטים בדיוק כמוני, שיושבים על כיסא לא-נוח בדיוק כמו שלי, שלומדים את הקורסים שאני לומדת ועושים את המבחנים שאני עושה,

שמשלמים את אותו שכר לימוד- או פחות, שנלחמים על אותם מקומות- רק פחות- כי להם יש העדפה מתקנת. בקיצור- אנשים בדיוק כמוני וכמוכם- בוחרים בתנועת טרור. לא עוני, לא ביוב ברחובות, לא רעב, לא הפצצות ולא בטיח. "ערביי שמנת" אתם יכולים לקרוא להם. וגם הם, רבותיי- בוחרים בטרור. גם הם יושבים לידי ומבקשים ממני סיכומים ומתקשרים אליי לשאול שאלות לפני המבחן- וגם הם בוחרים באנשים שקוראים למותי.

אותי זה לא מפתיע, ולראשם הקטנטן של השמאלנים זה לא יחדור. אז למה אני טורחת?

שאלה טובה.

בסופ"ש האחרון הייתי בב"ש.

לא הייתי חייבת לנסוע אבל רציתי. זה לא עניין של "אקשן" או לעמוד מאחורי כתב עם פלאפון ולחייך חיוך אידיוטי- רציתי פשוט להרגיש. קצת.

אני לא מתיימרת להבין איך זה לחיות שם מיום ליום, איך זה לסבול מטילים 8 שנים ללא האפשרות לברוח חזרה למרכז. אבל בכל זאת,

יש הבדל בין לדבר לבין להרגיש.

ביום חמישי עוד היה שקט. הרחובות היו יחסית ריקים ודווקא לא היה כל כך קר.

בשישי התחיל הבלגן. אזעקה ב7 בבוקר, קמים בקושי מהמיטה וגוררים רגליים יחפות על הריצפה הקפואה, למקלט. איכשהו דווקא ה"בום"

שמגיע אחרי האזעקה הוא זריקת ההרגעה. הטיל נפל. אנחנו חיים.

חוזרים למיטה וב9 וחצי שוב מחליט חמאס שישנו מספיק. שוב הרגליים נגררות בחוסר חשק מהמיטה החמה, בריצה. אין זמן לקפוץ לשירותים

או לצחצח. מבעד לקורי השינה בעיניים הטרוטות עומדים במרתף הקר ומחכים. מקשיבים. בום, אנחנו בחיים. ממשיכים הלאה.

מפחדים לצאת מהבית אבל אין ברירה, אז נסענו לעיר. ב10 שוב תפסה אותנו האזעקה. עוצרים את האוטו ואיתנו כולם- כמו בצפירה של

יום הזיכרון. מבט מהיר מסביב ופותחים בריצה למבנה הכי קרוב. במקרה זו הייתה חנות לחומרי בניין- אולי לא המקום האידיאלי לחכות בו

לנפילת טיל. אני מסתכלת מסביב ורואה מסמרים, מסורים, פטישים. רק שלא ייפול פה. הפעם יש 2 בומים לפני שאפשר לנשום שוב. חוזרים

לאוטו לאט, בזהירות. כאילו הטיל אורב לנו בחוץ.

למזלנו, ביום שישי היו רק 3 מטחים, ובשבת לא היו כלל. אבל זה לא באמת משנה- הפחד קיים בכל מקום ובכל רגע. הוא נמצא בפרטים הקטנים:

קומקום חשמלי שמרעיש ועלול להסוות את קול האזעקה, מקלחת מהירה כדי שלא נצטרך לרוץ במגבת למקלט, אפילו לחרבן אי אפשר בנחת-

שלא לדבר על דברים אינטימיים יותר. הטילים הם עמוק בתודעה בכל רגע, גם כשאין אזעקה. הם מפחידים גם כשהם לא נופלים.

ביום שישי נשכבתי במיטה לצידו של הבונבון, בקומה הכי גבוהה של הבית, ותהיתי- מה יקרה אם תהיה אזעקה כשנישן? מה יקרה אם לא נשמע

אותה?

קצת קשור וקצת לא- כשיצאתי מהחנות חומרי בניין בב"ש דווקא שמחתי לגלות את השלט הבא תלוי על הקיר:

ובנימה אישית-

אני יודעת שאני לא מעדכנת רבה (בלשון המעטה), אבל ככה זה כשאני מוצאת את עצמי לומדת, עובדת ומתחזקת בית וזוגיות.. תירוצים תירוצים אבל אין מה לעשות. ואוטוטו בחינות.

בקיצור,

תחזיקו מעמד :) מי שקורא כאן הרבה לא צריך לחכות לפוסט בשביל לדעת בדיוק מה אני חושבת על כל המצב הנוכחי, על הלחימה, על החיילים וגם על המפגינים- משני הצדדים. מקווה שבעתיד יהיה לי יותר זמן.

תהיו בריאים,

ליהי

** מזל טוב לחברה ותיקה שיום הולדתה חל היום :) כן כן, את יודעת מי את **