תובנות

יש בורות מסוימת, צורמת כמעט, בביטוי "אין אלוהים" השגור כל כך בפיהם של אנשים מסוימים. אין כאן כל התחלה של וויכוח על קיומו או אי-קיומו של אותו זקן טרוט עיניים המביט בנו בשעשוע, כי אם הרהור קל בקלות בה אנשים הופכים עצמם לאלים.

הרי מי הוא היכול לקבוע האם יש או אין "אלוהים", אם לא אלוהים עצמו?

אנשים מסוימים נוטים לשכוח שכולנו חול ואבק, ולא משנה כמה גדולים ומוצלחים אנו בעיני עצמנו- כמו גם בעיני אחרים- בסופו של דבר יצאנו כולנו מאותו מקום ונשוב לאותו מקום. כל שנותר לנו הוא לנסות להינות מהמסע.

אני מודעת לחלוטין לעובדה שאמונתי באלוהים לא נובעת מהוכחה מדעית ניצחת או מהתגלות משיחית שלו כלפיי, אלא פשוט מתוך נוחות. נוח לי להאמין שיש איזה בוס גדול שאחראי לכל, מישהו שאפשר לשכוח ממנו כשטוב ולהטיח בו אשמה כשרע. והוא מקבל הכל בשתיקה.

אני מאמינה באלוהים בשבילי, ולא בשבילו. הוא עונה בשבילי על אינסוף שאלות שאין להן תשובה, ושאם רק אחשוב עליהן ראשי יסתחרר וארגיש שאני טובעת בביצה של בורות.

אם כי לפחות לא אהיה לבד.

ביצת הבורות הזו מלאה באנשים שמכריזים ש"אין אלוהים", במעין תחושת התעלות והתנשאות. וזה משהו שבאמת נבצר מבינתי: אני מוכנה להודות בפה מלא שאולי אני טועה באמונתי, שאולי בעצם אין אלוהים. אולם מי יכול להסתכל לי בעיניים, להישבע בילדיו ובאמו ובאחיו ולהגיד לי שהוא יודע בוודאות שאין? ואם יעשה זאת- הרי שהוכיח את נקודתי לגבי בורותו, ואני מלאת רחמים לכל ה"קורבנות" שבחייהן נשבע.

אין הבדל, בעצם, בין אמונה באלוהים לבין אמונה באתיאיזם. באחד מאמינים בקיומו של חומר ובשני בקיומו של אנטי-חומר. האחד סוגד לנוכחות והשני להיעדרות. ללא ספק רק אחת מן הדרכים היא "ההימור הנכון", אולם אף אחד מאיתנו כנראה לא יזכה בחייו לדעת אם הימר נכון או לא.

מתוך השלמה עם הדברים שאינני יודעת- וכנראה גם שלא אדע- איני מרשה לעצמי לצאת בהכרזות כגון "יש אלוהים". רובם המוחלט של חבריי יעידו כי איני מוטרדת כלל מאורח חייהם, ממנהגיהם והמזון אותו הם בוחרים לצרוך. מבין חבריי אני מיעוט, ואיני מחשיבה עצמי כ"צודקת" או טובה יותר מהאחרים.

אולם יש אנשים שלוקחים על עצמם את הפריבילגיה הזו. תמיד בזתי לאנשים שפועלים מתוך התרסה. אני חושבת שאדם שחי למען פגיעה באדם אחר הוא אומלל ומבזבז את חייו לריק. למה לטרוח ולהכריז ש"אין אלוהים" כאשר הדבר מעיד אך ורק על בורותך שלך? ולא כי אינך צודק. ייתכן שדווקא כן- הנקודה היא שאינך יודע. אינך יודע שאין אלוהים, לא בוודאות, לא מתוך הוכחה ניצחת. מה שמעיד יותר מכל על אינטרס בזוי וקטנוני של התרסה. הרצון להרגיז, להכעיס, לפגוע. הרצון להשתייך ל"אליטה" של אנשים שחושבים שהם אלוהים ומרשים לעצמם לבטל בהינף יד את מחשבתו של האחר, את תודעתו. את אורח חייו.

זו בעיני, בורות מרושעת.

שאלוהים יעזור לכם.

חתונה

המילה האסורה, עליה יקום ויפול דבר. עליה ייבנו מגדלי טיעונים וימוטטו ברגעי משבר, למול עיניה הרטובות וקול נחירותיו השקטות.

נשים רוצות להתחתן מכל מיני סיבות. חלקן פרקטיות, חלקן אנוכיות, חלקן מטופשות. אבל בסופו של דבר חתונה היא לא רק אירוע המוני בטעם רע שעולה הון קטן. חתונה היא מחויבות של גבר ואישה להקים ביחד בית.

בגרות

הרוב המוחלט של הבחורות מתבגרות מהר יותר מהרוב המוחלט של הבחורים. יש גיל שבו ניתן ממש לחזות בזה מבחינה פיזית (בכיתה ז' הבנות ענקיות והבנים קטנטנים) ויש גיל שבו ניתן לחזות בזה מבחינה נפשית. בסביבות גיל העשרים הפער מגיע עד לכדי 5 שנים, כך שבחורה בת 25 היא בשלה ומוכנה כמו גבר בין 30, ומכאן מתחילות כל הצרות.

משחק מחשב

יחסים הם כמו משחק מחשב, וככזה יש בהם שלבים שונים, אתגרים ואויבים. על כל ניצחון קטן מקבלים נקודות ולאחר שצוברים מספיק מהם ניתן לעבור לשלב הבא. ביחסים מדובר, למשל, במגורים משותפים. או בטיול ארוך בחו"ל. או בכל אתגר אחר שבו עומד הזוג בהצלחה. הנקודות נספרות, האורות מנצנצים, המחשב טוען... וטוען... וטוען. איפה השלב הבא?

ואז את קולטת אותו עומד בפינה, חיוך זדוני על פניו ושקע המחשב בידו. מעניין איך היה מרגיש אם המחשב היה "נתקע" בדיוק כשהוא ביקש שתעברו לשלב הבא ושחרר לך את החזיה.

ההצעה

למה זה בעצם שגברים מציעים לנשים נישואים? תקפצו ותגידו שזה רומנטי, שזו מסורת. לא נכון. הסיבה שגבר מציע לאישה נישואים היא שהוא זה שאומר את המילה האחרונה. אנחנו יודעות קודם שאנחנו רוצות להתחתן, ואז אנחנו נכנסות למצב "המתנה" עד שהגבר יחליט שאנחנו מספיק טובות בשבילו, ואז הוא מציע. כי הוא יודע שאנחנו נגיד כן, אבל לא להיפך.

המתנה

המצב הכי שנוא ומתסכל שאישה יכולה להימצא בו. מבחינה נפשית מדובר בצירים שנמשכים לא כמה שעות אלא כמה חודשים, או שנים. לאחר זמן מסוים של מערכת יחסים מוצלחת ו/או מגורים משותפים האישה מתעוררת בבוקר והיא מבינה שמי שנוחר לצידה ומרייר על מחצית הכרית הוא כנראה הגבר שצריך להמשיך לעשות זאת עוד הרבה מאוד זמן. הוא כנראה מאגר הגנים המוצלח ביותר ליצירת צאצאים מוצלחים ופוריים. הוא צריך להיות בעלה.

כל מה שבעלה מבין כשהוא מתעורר זה שחצי מהכרית שלו רטובה. אז הוא הופך אותה וחוזר לישון. פעם הבאה שהוא יתעורר יכולה להיות עוד הרבה מאוד זמן.

מועצת החכמים

שלב ההמתנה מלווה בעצות משלל גורמים חיצוניים. רובם ככולם מנסים לעזור או להעמיד פנים שהם מנסים לעזור, בעודם שוטחים בפניך את משנתם שהיא לחלוטין נטולת רלוונטיות לחייך. כולם מכירים זוגות שהתחתנו מוקדם והתגרשו וכאלו שלא התחתנו בכלל ובחורות שנותרו לבד כי חיכו יותר מידי ובחורות שהציקו יותר מידי וננטשו והכל ידוע ומוכר ולא עוזר בכלל, אבל את כאן ואת תקשיבי. תהנהני קצרות, תשפילי ראשך בעודם נוזפים בך על רצונך המטופש ועל גילך שלא מתאים להם ללוח זמנים. את גם ככה נמצאת במקום הכי נמוך במערכת היחסים, כך שהעקיצות שלהם כמעט וכבר לא כואבות לך.

ויפאסנה

הדבר הכי גרוע שאת יכולה לעשות זה להביע בקול את רצונך להתחתן. תוך רגע את הופכת מבת זוג אוהבת וכיפית למפלצת נואשת, תלותית, חונקת, מלחיצה. מנסה להיכנס לבן זוגך לוריד ולמצוץ את דמו. הרי מהי חתונה אם לא מלכודת מוות לגבר התמים, האומלל, שנכנס אליה מבלי לדעת שזו תביא לסופו האיטי והמר. אין סיבה לנהוג בפרופורציה כשמדובר בחתונה. בעוד שבכל נושא אחר ניתן להגיע לפשרה בין בני הזוג- הרי שכאן הדיל הטוב ביותר שתקבלי זה האפשרות לשתוק ולחכות. ותגידי תודה.

לסגור עיסקה

אישה היא כמו טלויזיה בכבלים: אתה מתחייב, אפילו חותם על כתובה, משלם דמי מנוי חודשיים וכשאתה רוצה להתנתק אתה מגלה שזה ממש ממש לא פשוט ויש קנס עצום. נכון, גברים?

עצוב אבל נכון, זו הצורה בה מביטים הרבה מהגברים במוסד הנישואים. פתאום הם שוכחים שבצד השני של הכתובה יש אישה. האישה שהם מכירים, שהם אוהבים. שאיתה הם חיים כבר מספיק זמן בשביל לדעת איך זה ירגיש ביום שאחרי. מלבד תוספת משקל קלה לאצבע זה לא אמור להרגיש כל כך שונה.

אז למה צריך לחכות? למה צריך קודם לסיים ללמוד או לגמור את הפרויקט בעבודה? האם חתונה היא נכות או מחלה? אולי "ירח דבש" זו מילת קוד להבראה אליה נוסעים בני הזוג לאחר האסון, כדי להתאושש? כדי שיוכלו להמשיך בחייהם ולהעמיד פנים שזה לא קרה?

לחץ

הלחץ קיים, ברור שהוא קיים. לא נעמיד פנים שהשעון הביולוגי הנשי לא מתקתק באכזריות בעוד הביציות קופצות אל מותן אחת אחת. כל הפמיניזם בעולם לא יעזור לבחורה בת 30 שהיא עדיין לבד, או לבחורה שמנסה להרות בגיל 40. וכל הפמיניזם בעולם לא יצליח להשוות את מצבה לגבר רווק בן 30, שהוא בשיא אונו ויכול לצאת עם בחורות בטווח גילאים שבין 20 ל40, או לגבר בן 70 שיכול עדיין להפרות את אישתו. כל עוד היא בת 30, כמובן. זה לא הוגן וזה לא נכון, אבל זה ככה. החיים הם מירוץ ואישה בת 30+ שהיא עדיין לבד משולה לסוס האיטי שצולע לקראת הסוף. זה שיורים בו אחרי התחרות.

הפיתרון

אז יכולתי להגיד לכם שהפיתרון הוא פשוט: בחורות בשנות העשרים צריכות להתחתן עם גברים בשנות השלושים לחייהם. הבעיה היא שהחיים מסובכים יותר מזה, ולעיתים קרובות יותר הם מזמנים לך את מה שביקשת ולא את מה שאת צריכה. לפעמים זה בדמות גבר שהוא בגילך אבל נמצא שנות אור מאחוריך מבחינת הבגרות. במקרה כזה כל מה שנותר לך לעשות זה לקבוע לעצמך אולטימטום, לדחוק את המחשבות, לסתום את הפה ולחכות.

*נכון, הכל פה בהכללה מטורפת. אם אתם הולכים להגיב ב"אצלי זה לא ככה" אתם לא תזכו להתייחסות.

*אם תקראו לי לחוצה או נואשת אתם בדיוק מוכיחים את טענתי, אז תודה.

*יהיה בסדר.

היינו במרחק של שבוע בלבד: 7 ימים, 168 שעות, 10,080 דקות, 604,800 שניות מהניצחון, כשהוא חלה ב"שפעת הגברים".

אילו רק היינו עוברים את מחסום-4-השנים, עולם ומלואו היה נפתח בפנינו.

אבל הוירוס תקף. התמקם לו באיברי החשיבה של הבונבון (אלו שלמעלה) והוביל בסופו של דבר למוות.

הזוגיות מתה.

זה התחיל בתירוצים של לחץ בעבודה, בלימודים. עבר לאישורי מחלה ומיקום הירח, ולבסוף כשלא נותר עוד מה להאשים, נחת ברכות במקום הגרוע מכולם. "לא יודע".

כלומר לא.

כמו מלח עיוור בסירה מלאה חורים ניסיתי בכל כוחי למנוע את הסוף, או לפחות לדחות אותו עד שאוכל לבצע גניבת זרע.

התחלתי בטכניקה בסיסית של "הבנה". אין בעיה מותק, קח לך זמן ותחשוב מה אתה רוצה, אני אעזוב את הדירה ואתה תחשוב (=תרעב למוות ותגלה שאתה זקוק לי).

כבר בערב הראשון לאחר לכתי הוא יצא לבלות.

זה גרם לי להבין שאנו נמצאים כבר בשלביה הסופיים של המחלה, ויש צורך לנקוט בגישה חריפה הרבה יותר. מפה לשם החלפתי טקטיקות כמו גרביים באוגוסט ובעיקר יריתי לכל הכיוונים ללא אבחנה. על ריק. החל מרגשות אשם ("הרסת לי את החיים", "איך אתה יכול לעשות לי את זה?"), דרך ניסיונות שווא לזעזע במשפטים כמו "כשלא תיהיה בדירה אבוא לקחת את הדברים" ו"הכלב נשאר אצלי", ועד ל... ובכן, אני אפילו לא בטוחה מה זה היה, אבל זה כלל משפטים כגון "לא תמצא אף פעם מישהי טובה יותר ממני" ו"אנחנו נועדנו להיות ביחד". לבסוף התמקמתי לי בנוחות בטכניקה המלבבת של "זעם טהור", תוך שאני יורה עליו גיצים ותחנוני אהבה לסירוגין. בשלב מסוים הרגשתי שיש לי עומס יתר של רגשות, ופלטתי ניסיון זעזוע אחרון "בוא ניפרד וזהו".

הוא הסכים.

משם הטכניקה היחידה שהחזיקה מעמד היא שעות על גבי שעות של בכי תמרורים. למקרה שתהיתם, זה לא הועיל.

אז עכשיו אני לבד.

שוקלת מה לעשות בחיי. שוקלת איך לגרד את עצמי מהריצפה. שוקלת להתאבד לפרקים, אבל אני לא אעשה את זה..

הכאב הוא עצום ומשתק. הייתי רוצה להעלם מעל פני האדמה, אבל יש לי משפחה וחברים ולכן אני אכאב עד שאפסיק. עד שהכאב יתעמעם וזיכרון פניו של הבונבון יטשטשו בדימיוני.

מי שהיה אמור להיות בעלי החליט שאני לא אמורה להיות אישתו.

מה אעשה עם כל הכאב הזה?