תובנות

בשבוע האחרון היו שני מקרים שגרמו לי להיאנח בייאוש, להישען אחורה בכיסאי ולתהות מה יהיה הסוף (גילוי נאות: זה קורה לי הרבה, אם כי לא כל רגע-ייאוש שכזה צולח את מחסום תרפיית השוקולד והופך לפוסט).

שני המקרים קשורים לשנאת-סתם (מישהו אמר ש"ס?) שהולכת וגוברת בארץ כלפי אנשי דת, ובעיקר הנטייה להאשימם בכל מה שמפריע לנו במדינה.

מבלי להיכנס לליבת הוויכוח (שעליו אפשר לכתוב לא פחות מבלוג שלם) ומבלי להזכיר אפילו פעם אחת את המילה א' (נו, אברכים. אבל מבטיחה לא להזכיר אברכים פעמיים. אהה, שיט)- רציתי דווקא להתייחס לשני מקרים מאוד ספציפיים שאצלי בראש התחברו לתופעה אחת.

1. הראשון וה"וותיק" מביניהם הוא האשמתו של אלי ישי באסון הכרמל. המשבר במערך הכבאות הינו תוצאה של הזנחה (פושעת, ללא ספק) שנמשכת כבר כמה עשורים, כמה שרי פנים, כמה ראשי ממשלות, כמה תקציבים שנתיים וכמה קיצוצים מחפירים. פשעו של אלי ישי זהה לזה של קודמיו- הוא לא מנע את ההזנחה, הוא לא מנע את האסון שאף אחד מאיתנו לא שיער ולא תיאר לעצמו שיקרה.

למה בעצם אתם הולכים להפגין מול ביתו של אלי ישי? נקמה? תחושת אחידות ומטרה משותפת? האם לא עדיף להשקיע את האנרגיות במניעת האסון הבא במקום לחכות שיקרה ואז לצאת במסע צלב לשחיטה רנדומלית של השעיר לעזאזל הבא?

דני רוזן אמר ביום רביעי השבוע: "נלבין את פני ישי עד שיתבייש לצאת לרחוב". זה כבר מזמן לא מרדף אחר הצדק- והכי משעשע אותי התירוץ הנבוב שהרדיפה הזו מטרתה "להציל את הדורות הבאים", שהרי אם אתם רוצים להציל אותם עכשיו זה בדיוק הזמן להתעקש על חיזוק מבנים לפני שתגיע רעידת האדמה שתמוטט חצי מדינה ותהרוג אלפים. הרדיפה הזו היא יותר מכל הוצאת קיטור, ותמיד כשיש צורך להוציא קיטור האשמה נופלת על החרדי או על המתנחל.

תסתכלו לי בורוד של העיניים- האם הייתם רודפים אחר שר הפנים שלנו בצורה כזו אם היה מדובר בבחור חילוני? למשל מאיר שטרית (קדימה) או אופיר פינס (עבודה) ששופעים היום תירוצים מדוע בתקופת כהונתם לא תוקצב מערך הכבאות כראוי.

ולמה, באמת, אתם לא דורשים מהם תשובות?

ולמה, באמת, אתם לא מתעניינים בגורלם של הילדים שהבעירו מלכתחילה את האש- גם כן מתוך רשלנות פושעת?

ולמה, באמת, אתם לא מחפשים בין שורות המשטרה מדוע קטע הכביש המדובר לא נסגר לתנועה?

ולמה, באמת, אתם לא מחפשים בין שורות מערך הכבאות מדוע המאמצים לכיבוי האש התחילו רק שעות רבות לאחר שדווח עליה לראשונה?

אני יודעת שלכעוס על המשטרה או על הכבאות זה מאוד לא פופולארי, כמו גם לכעוס על שרי פנים קודמים, אבל אני לא יכולה שלא לתהות אם זה היה קל יותר באם היה להם זקן ארוך וכיפה על הראש.

2. המקרה השני רחוק שנות אור מאסון הכרמל, וכאן דווקא מדובר במותו של שחקן הכדורגל האגדי אבי כהן. מדינה שלמה עקבה בדריכות אחר ניסיונות ההצלה של אבי כהן והימים הקשים והארוכים שבהם המשפחה נעה בין תקווה לייאוש. כולנו- ובעיקר כלי התקשורת- עטפנו אותם בחום ובאהבה עד לאותו הרגע בו החליטו בני המשפחה שלא לתרום את אבריו של אבי, למרות שהיה חתום על כרטיס אדי. ואז השתררה שתיקה לרגע, מבוכה. אף אחד לא רוצה לכעוס על משפחה ישראלית אהובה ומפורסמת, ועוד בימים קשים כל כך! הפיתרון פשוט, זעקו הכותרות: "אבי כהן רצה להציל חיים, הרבנים מנעו ממנו", "שרלטנות במסווה של יהדות" וכמובן אחד הטובים: "בלחץ רבנים: משפ' כהן החליטה לא לתרום איברים" שזכה ל- 1029 תגובות, נחשו כמה מהן מביעות חיבה כלפי אנשי דת.

אז נתחיל מהסוף: אדי הוא אינו כרטיס בעל משמעות משפטית, אלא מהווה "הצהרת כוונות" בלבד שתכליתה השפעה על שאר הבשר בהחלטה (שהיא אך ורק שלהם) האם לתרום את האיברים או לא. ולאלו מכם שעדיין מתקשים: המשפחה החליטה.

הדיון הזה על "מי דיבר עם המשפחה ומה אמר לה" הוא מיותר ואידיוטי, והוא שוב נובע מאותו צורך של הוצאת קיטור- שכמובן לא ניתן להוציא על המשפחה האהובה. ניתן באותה מידה לדון בארוחת הצהריים שאכלה המשפחה באותו היום שבו החליטו לגבי תרומת האיברים. רק תחשבו על הכותרת "אבי כהן רצה להציל חיים, קרואסון מנע זאת ממנו".

אז בסדר, יכול מאוד להיות שהגיעו רבנים מזרם מסוים לדבר עם המשפחה. ויכול מאוד להיות שהם אמרו למשפחה שלא כדאי לה לתרום את האיברים של אבי, מכיוון שכשהמשיח יגיע ויחיה את כולנו הוא פשוט לא יצליח להחיות שלד שחסרה לו כיליה (או שקר-כלשהו אחר). זה בכלל לא משנה. אני גם בטוחה שהגיעו אינסוף חברים ומכרים, כמו למשל שוקי זיו, יו"ר איגוד שופטי הכדוריד וידידו של אבי כהן, שתרם את איברי בנו, וניסה לשכנע את המשפחה כן לתרום. למי שכן מתעקש שהסיבה הייתה דתית- הרי שהרב הראשי שלמה עמאר בעצמו "אישר" את תרומת האיברים של אבי כהן. ובנוסף לכל זה היה כמובן כרטיס אדי החתום בכתב ידו של אבי.

אלוהים נתן לכל אחד מאיתנו זכות בחירה. אף אחד מאיתנו הוא לא בובה על חוט. בני משפחת כהן הם לא מוגבלים והם לא תחת השפעה של סמים כלשהם או כת. הם בסה"כ אנשים רגילים שהגיעו להחלטה שלא לתרום את איבריו של אב המשפחה. אין לי שום דרך או סמכות לשפוט את החלטתם, מכיוון שאני לא במקומם. וזה גם לא העניין. העניין הוא שהרבנים אשמים. לא פחות מעלילות הדם על הכנת מצות מדם של נוצרים- ממש כך גם פה מדובר במצב שבו "המשפחה כבר הסכימה לתרומת איברים, המסמכים היו מוכנים" וממש אז צץ משום מקום רב נמוך ושמנמן, עטוף שחורים, עם עוזרו הגבוה והגמלוני בעל האוזניים והשיניים הבולטות וביחד הם חטפו את העט מידי המשפחה ובמעשה כשפים נתעב גרמו להם להימנע מלחתום על תרומת האיברים. אח"כ הם צחקו בקול גדול והלכו לבעוט בארנבון שעבר שם במקרה.

אגב, גם משפחתו של אבי כהן אמרה היום כי החלטתה לא לתרום את איבריו לא נבעה משום השפעה חיצונית של רבנים וזו הייתה החלטה שלהם בלבד.

אבל מה הם יודעים בכלל? מסכנים, הם עדיין תחת כישוף.

חתונה

המילה האסורה, עליה יקום ויפול דבר. עליה ייבנו מגדלי טיעונים וימוטטו ברגעי משבר, למול עיניה הרטובות וקול נחירותיו השקטות.

נשים רוצות להתחתן מכל מיני סיבות. חלקן פרקטיות, חלקן אנוכיות, חלקן מטופשות. אבל בסופו של דבר חתונה היא לא רק אירוע המוני בטעם רע שעולה הון קטן. חתונה היא מחויבות של גבר ואישה להקים ביחד בית.

בגרות

הרוב המוחלט של הבחורות מתבגרות מהר יותר מהרוב המוחלט של הבחורים. יש גיל שבו ניתן ממש לחזות בזה מבחינה פיזית (בכיתה ז' הבנות ענקיות והבנים קטנטנים) ויש גיל שבו ניתן לחזות בזה מבחינה נפשית. בסביבות גיל העשרים הפער מגיע עד לכדי 5 שנים, כך שבחורה בת 25 היא בשלה ומוכנה כמו גבר בין 30, ומכאן מתחילות כל הצרות.

משחק מחשב

יחסים הם כמו משחק מחשב, וככזה יש בהם שלבים שונים, אתגרים ואויבים. על כל ניצחון קטן מקבלים נקודות ולאחר שצוברים מספיק מהם ניתן לעבור לשלב הבא. ביחסים מדובר, למשל, במגורים משותפים. או בטיול ארוך בחו"ל. או בכל אתגר אחר שבו עומד הזוג בהצלחה. הנקודות נספרות, האורות מנצנצים, המחשב טוען... וטוען... וטוען. איפה השלב הבא?

ואז את קולטת אותו עומד בפינה, חיוך זדוני על פניו ושקע המחשב בידו. מעניין איך היה מרגיש אם המחשב היה "נתקע" בדיוק כשהוא ביקש שתעברו לשלב הבא ושחרר לך את החזיה.

ההצעה

למה זה בעצם שגברים מציעים לנשים נישואים? תקפצו ותגידו שזה רומנטי, שזו מסורת. לא נכון. הסיבה שגבר מציע לאישה נישואים היא שהוא זה שאומר את המילה האחרונה. אנחנו יודעות קודם שאנחנו רוצות להתחתן, ואז אנחנו נכנסות למצב "המתנה" עד שהגבר יחליט שאנחנו מספיק טובות בשבילו, ואז הוא מציע. כי הוא יודע שאנחנו נגיד כן, אבל לא להיפך.

המתנה

המצב הכי שנוא ומתסכל שאישה יכולה להימצא בו. מבחינה נפשית מדובר בצירים שנמשכים לא כמה שעות אלא כמה חודשים, או שנים. לאחר זמן מסוים של מערכת יחסים מוצלחת ו/או מגורים משותפים האישה מתעוררת בבוקר והיא מבינה שמי שנוחר לצידה ומרייר על מחצית הכרית הוא כנראה הגבר שצריך להמשיך לעשות זאת עוד הרבה מאוד זמן. הוא כנראה מאגר הגנים המוצלח ביותר ליצירת צאצאים מוצלחים ופוריים. הוא צריך להיות בעלה.

כל מה שבעלה מבין כשהוא מתעורר זה שחצי מהכרית שלו רטובה. אז הוא הופך אותה וחוזר לישון. פעם הבאה שהוא יתעורר יכולה להיות עוד הרבה מאוד זמן.

מועצת החכמים

שלב ההמתנה מלווה בעצות משלל גורמים חיצוניים. רובם ככולם מנסים לעזור או להעמיד פנים שהם מנסים לעזור, בעודם שוטחים בפניך את משנתם שהיא לחלוטין נטולת רלוונטיות לחייך. כולם מכירים זוגות שהתחתנו מוקדם והתגרשו וכאלו שלא התחתנו בכלל ובחורות שנותרו לבד כי חיכו יותר מידי ובחורות שהציקו יותר מידי וננטשו והכל ידוע ומוכר ולא עוזר בכלל, אבל את כאן ואת תקשיבי. תהנהני קצרות, תשפילי ראשך בעודם נוזפים בך על רצונך המטופש ועל גילך שלא מתאים להם ללוח זמנים. את גם ככה נמצאת במקום הכי נמוך במערכת היחסים, כך שהעקיצות שלהם כמעט וכבר לא כואבות לך.

ויפאסנה

הדבר הכי גרוע שאת יכולה לעשות זה להביע בקול את רצונך להתחתן. תוך רגע את הופכת מבת זוג אוהבת וכיפית למפלצת נואשת, תלותית, חונקת, מלחיצה. מנסה להיכנס לבן זוגך לוריד ולמצוץ את דמו. הרי מהי חתונה אם לא מלכודת מוות לגבר התמים, האומלל, שנכנס אליה מבלי לדעת שזו תביא לסופו האיטי והמר. אין סיבה לנהוג בפרופורציה כשמדובר בחתונה. בעוד שבכל נושא אחר ניתן להגיע לפשרה בין בני הזוג- הרי שכאן הדיל הטוב ביותר שתקבלי זה האפשרות לשתוק ולחכות. ותגידי תודה.

לסגור עיסקה

אישה היא כמו טלויזיה בכבלים: אתה מתחייב, אפילו חותם על כתובה, משלם דמי מנוי חודשיים וכשאתה רוצה להתנתק אתה מגלה שזה ממש ממש לא פשוט ויש קנס עצום. נכון, גברים?

עצוב אבל נכון, זו הצורה בה מביטים הרבה מהגברים במוסד הנישואים. פתאום הם שוכחים שבצד השני של הכתובה יש אישה. האישה שהם מכירים, שהם אוהבים. שאיתה הם חיים כבר מספיק זמן בשביל לדעת איך זה ירגיש ביום שאחרי. מלבד תוספת משקל קלה לאצבע זה לא אמור להרגיש כל כך שונה.

אז למה צריך לחכות? למה צריך קודם לסיים ללמוד או לגמור את הפרויקט בעבודה? האם חתונה היא נכות או מחלה? אולי "ירח דבש" זו מילת קוד להבראה אליה נוסעים בני הזוג לאחר האסון, כדי להתאושש? כדי שיוכלו להמשיך בחייהם ולהעמיד פנים שזה לא קרה?

לחץ

הלחץ קיים, ברור שהוא קיים. לא נעמיד פנים שהשעון הביולוגי הנשי לא מתקתק באכזריות בעוד הביציות קופצות אל מותן אחת אחת. כל הפמיניזם בעולם לא יעזור לבחורה בת 30 שהיא עדיין לבד, או לבחורה שמנסה להרות בגיל 40. וכל הפמיניזם בעולם לא יצליח להשוות את מצבה לגבר רווק בן 30, שהוא בשיא אונו ויכול לצאת עם בחורות בטווח גילאים שבין 20 ל40, או לגבר בן 70 שיכול עדיין להפרות את אישתו. כל עוד היא בת 30, כמובן. זה לא הוגן וזה לא נכון, אבל זה ככה. החיים הם מירוץ ואישה בת 30+ שהיא עדיין לבד משולה לסוס האיטי שצולע לקראת הסוף. זה שיורים בו אחרי התחרות.

הפיתרון

אז יכולתי להגיד לכם שהפיתרון הוא פשוט: בחורות בשנות העשרים צריכות להתחתן עם גברים בשנות השלושים לחייהם. הבעיה היא שהחיים מסובכים יותר מזה, ולעיתים קרובות יותר הם מזמנים לך את מה שביקשת ולא את מה שאת צריכה. לפעמים זה בדמות גבר שהוא בגילך אבל נמצא שנות אור מאחוריך מבחינת הבגרות. במקרה כזה כל מה שנותר לך לעשות זה לקבוע לעצמך אולטימטום, לדחוק את המחשבות, לסתום את הפה ולחכות.

*נכון, הכל פה בהכללה מטורפת. אם אתם הולכים להגיב ב"אצלי זה לא ככה" אתם לא תזכו להתייחסות.

*אם תקראו לי לחוצה או נואשת אתם בדיוק מוכיחים את טענתי, אז תודה.

*יהיה בסדר.

המספרים 13 ו- 14 נזרקים לחלל החדר. הוא מהנהן בכבדות ומסיר את משקפיו. "אני הייתי בן 11 וחצי כשכל העניין הזה תפס אותי ושינה את כל החיים שלנו.

מרגע זה, היו לנו 2 דברים: הגרמנים כבשו את פולניה לכיוון וורשה והרוסים נכנסו לפולניה אחרי לבוב-קרקוב. כל זמן שזה היה ככה- אז היינו בבית. בבית שלנו היה מכל טוב, אפילו שבזמן המלחמה לא נתנו אספקה, אבל בינתיים הכל היה בסדר. העיירה שלי הייתה גליניינה, על יד לבוב ושימישלנה. שם היו 2,700 משפחות. איפה שגרנו לא היה גן ילדים אבל היה רב שלימד בגיל 3-4 את הא'-ב'. אח"כ בגיל 7 התחלנו ללכת לבי"ס. היו 2 בתי ספר: בי"ס פולני יחד עם יהודים ובי"ס אוקראיני. מסביב לעיירה, כמו מעגל, היו עשרות כפרים אוקראינים ופולנים- חקלאים. כילד לא הרגשתי שום דבר רע בין הקבוצות הללו שהן אוקראינים ופולנים. לא הרביצו, לא התעניינו בנו.. אתה היית צריך להיות רק תלמיד טוב ואז המורה אהב אותך- אפילו שהוא היה פולני או אוקראיני. אבל להגיד לכם שבאותו זמן שהיינו בבית והלכנו לבי"ס והכל התנהל פחות או יותר בסדר- אז הרגשנו איזה אנטישמיות.. לא. לא הרגשנו בעיירות קטנות אנטישמיות. בעיירה גדולה כמו לבוב התחילו להרגיש אנטישמיות- ברגע שידעו שאתה יהודי אז זה כבר משהו אחר..

אני רוצה להגיד לכם דבר אחד- הייתה מלחמה ב41' וחילקו את פולניה ואנחנו נשארנו עם הרוסים. החלק השני של פולניה נשאר עם הגרמנים. התחילו לברוח אנשים מהצד הגרמני, יהודים, מכל פולניה לכיוון רוסיה. הם עצרו אצלינו בגליניינה, נחו קצת והמשיכו לכיוון רוסיה. כל זמן שהרוסים היו אצלינו הם שמרו על סדר, פתחו בחזרה את בתי הספר והתחלנו ללמוד, כולל את השפה הרוסית. הבעיה הגדולה הייתה כאשר היטלר החליט שלא מספיק שהוא כבש את חצי פולין- הוא הולך לכיוון מוסקבה. אז הגרמנים גירשו את הרוסים ונשארנו עם הגרמנים. בהתחלה כשהם נכנסו הם לא ירו באנשים! הם לא ירו באנשים ברחוב בפומבי, שום דבר לא עשו- אפילו לא הרביצו ליהודים ברחובות. מה שהתחיל להיות שם זה שהם פשוט סגרו את הבתי ספר- אין עם מי לדבר, אין אספקה לאוכלוסיה, כל אחד עשה את הכלכלה שלו.. הם התחילו להתארגן. כל משתפי הפעולה- האוקראינים- התחילו לארגן יודנראט. יודנראט זה משטרת יהודים שהם שומרים על הסדר שחס וחלילה לא יהיה מישהו שיארגן את היהודים ויעשה בלגן. עכשיו מה עושים עם היהודים? צריך או להרביץ או לשלוח אותם לעבודה.. ברגע שהם היו בטוחים שהיהודים יושבים בשקט הם התחילו לבנות מחנה עבודה. המחנה עבודה הזה היה כביש מוסקבה-ברלין. זה היה כביש ישיר לכיוון מוסקבה שעצר בקייב. כל היהודים שהיו בעיירות לפני זה נלקחו לעבודה. אח"כ לקחו את היהודים האלה, כשלא הייתה מספיק עבודה על הכבישים, וגירשו אותנו לגטאות. איך מודיעים ליהודים בעיירה קטנה שבעוד יומיים אסור להם להיות שם? יש פעמון רחוב, כמו בכנסייה. מצלצלים והיהודים הולכים לשמוע את ההודעות. הם נתנו צו והדביקו על הקירות שמתאריך זה וזה.. ב41', כמעט סוף 41'- כל יהודי שנמצא בעיירות האלו צריך להתפזר לכמה גטאות. כל אחד יכול לבחור איזה גטו שהוא רוצה. אבא זכרונו לברכה לקח את הגטו פשמישלנה. כשהגענו לשם הגטו כבר היה מוכן ספיישל- היה גדר תיל, נקי, היהודים התחילו לזרום לתוך הגטאות וכמעט שלא הייתה שמירה. היה שומר אחד, היה שער אחד. אף אחד לא יוצא ואף אחד לא נכנס בלי רשות של השומר. היינו שם בדצמבר 41', זה 25-30 מעלות מתחת לאפס. הבתים התמלאו, היהודים התחילו לרוץ ליודנראט, לבקש שייגש לגסטאפו לבקש עוד רחוב אחד! אנשים בקור הזה, בחורף- נשארו בחוץ! כמה שלא הכניסו לתוך הבתים האלה- זה לא היה מספיק. אז ראש היודנראט הלך לגסטאפו, והגסטאפו אמר לו יפה מאוד – הוא לא התרגז עליו- הוא אמר: אתה תשמור את החבר'ה האלה בפנים שיהיו בשקט, תפקידנו לעשות לכם נוח.

זה לא לקח שבוע ימים ופתאום הרגשנו שהעמידו רכבת מסע לא רחוק מהגטו, הרגשנו שפה משהו מתבשל. למחרת ב1 או 2 בלילה נכנסו המשטרה היהודית, הגרמנית ומשתפי הפעולה. בסך הכל קצין אחד או שניים מבין הגרמנים ניהל את כל העסק הזה של הגירוש לכיוון הרכבת. העמיסו שם רכבת של 3,000-4,000 איש, דחסו אותם בתוך הרכבות. אלה שהיו להם בתים- בכל בית היה בונקר כזה. כששמעו משהו דבר ראשון קפצו לבונקר. בבית שלנו היו 2 בונקרים. היה כיסוי והגרמנים התחילו לחפש מתחת למיטות ובתוך ארונות ובכל מיני מקומות.. כל זמן שלא מצאו את הפתח של הבונקר- אז לא מצאו אף אחד. אבל כשהלכו קצת הצידה אז מצאו את הפתח השני.. ושם לצערי הרב אבא שלי וסבתא שלי נכנסו לבונקר השני. ואני, אמא והאחות נכנסנו לבונקר הראשון- שלא מצאו. סה"כ הפרידו את הבונקר האחד מהשני עם קיר דק כזה מאזבסט. הם הוציאו את האנשים מהבונקר השני ועזבו את הבית, כי חשבו שאין יותר מה לחפש. אנחנו שמענו את אבא שניגש לקיר הזה ואמר "שמע ישראל, הם גילו אותנו ואנחנו עכשיו יוצאים מהבונקר", את זה שמענו כשאנחנו ישבנו בבונקר השני. אלינו לבונקר נכנסה גם אישה שהחזיקה ילד על הידיים, בן שנתיים או שנתיים וחצי. ביד השנייה היא החזיקה כרית לשים את הילד לישון. מתברר שלילד הזה יש אסתמה, והוא ישב לידי עם האמא, וכשהגרמנים הסתובבו בבית  הילד התחיל להשתעל. היא לקחה פשוט מאוד את הכרית מתחת לראש שלו וסתמה לו את הפה.. מה שידוע, מה שראיתי בתוך הבונקר הזה, אחרי שהגרמנים כבר יצאו- הילד הזה לא היה בחיים. לא הייתה שום טרגדיה גדולה שמה בזמנו. אבל הילד כבר לא היה בחיים. האמא לא בכתה ואף אחד לא התרגז וכולם רק חיכו איך אפשר לצאת מזה.. אחרי שיצאנו מהבונקר ונשארנו בגטו זה לקח עוד למעלה מחצי שנה, הסתובבנו ואף אחד לא נגע בזה. מה שמצאנו כשיצאנו זה ערימות של הרוגים- צעירים, נשים, ילדים, תינוקות. הכי גרוע היה לראות את המוות של התינוקות. המבוגר- או שקיבל את המכה עם המקל על הראש וזה הרג אותו, או פשוט מאוד שהוא לקח כדור וירה בו. הכי גרוע היה העניין הזה שנקרא תינוקות... הם פשוט נכנסו לבתים, אי אפשר היה לקחת את התינוקות לתוך הבונקר. הם לקחו את הרגליים ונתנו זבנג בקיר והרגו את הילד הזה, דרך החלון זרקו אותו החוצה. או שהוא לקח את הילד וקרע אותו לשניים, וזרק אותם החוצה. אחרי שיצאנו ידענו דבר אחד- אין כאן תרופות, אין כאן רופאים. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לאסוף את ההרוגים. בשביל לאסוף את ההרוגים האלה לקחו את הילדים שיצאו בריאים מהבונקר ויכלו לעזור לאסוף את הילדים. המבוגרים עם עגלות אספו את המבוגרים. כשמת שוכב לילה אחד בחוץ בטמפ' של מינוס 30 מעלות עם שלג, אז הוא נעשה כמו קרש. וככה הביאו עגלות והביאו אותם וקברו אותם שם. את הילדים הבריאים לקחו על מנת לאסוף את החלקים של הילדים. לפעמים הוא היה שלם, לפעמים אותו ילד היה שניים, היות וקרעו אותם. ואנחנו אספנו אותם בריכוז אחד והבאנו אותם.

אחרי חצי שנה או 7 חודשים עשו את הפעולה השניה- שוב פעם הגיעה רכבת ועשו את שלב ב'. אחרי שהם נסעו היו בחוץ צעקות של הגסטאפו שכל יהודי שיימצא בגטו- פסק דין מוות. אף אחד לא צריך להביא אותו למשטרה כדי שיטפלו בו. כל ילד היה יכול לקחת רובה ולירות ביהודי. מתברר שנשארו עוד קצת יהודים והתחילו לברוח מהגטו. יצאו בלילות וכל אחד ברח למקום שלו.. אחרי שיצאנו מהגטו ברחנו בחזרה לעיירה שלנו. היה לנו שכן טוב- היא הייתה פולנייה והוא היה אוקראיני. הוא היה שונא ישראל, ועל מנת לא לראות את הגג של היהודי אז הוא עשה גדר כזאת גבוהה כדי שכשהוא בא מהעבודה הוא לא יראה את הגג של היהודי. אבל בכל זאת אישתו והבת שלה, והייתה לו נכדה קטנה- הם היו במצב טוב עם המשפחה שלי. באחד הלילות- אין לאן ללכת ואי אפשר להסתובב כי כל אוקראיני וכל גסטאפו שיתפוס יהרוג אותנו- אז אנחנו הגענו אליהם בלי התראה מוקדמת וישבנו אצלם 14 חודשים. הישיבה שלנו הייתה במטר רוחב ו2 מטר אורך. על יד הקיר היה קרש, עם הרגליים למטה, ושם ישבנו אני, אמא ואחותי. אח"כ הגיעה האחות השניה וגם כן נכנסה לשמה. אוכל קיבלנו מהפולניה- פעם ביום. אחרי שהם גמרו את הארוחת ערב שלהם- מה שנשאר הוסיפו קצת מים והכל היה בסדר. הוא לא ידע שאנחנו נמצאים אצלו בבניין. רק הבת שלו עם הנכדה ידעו. היה להם עוד בן אחד שהיה במחלקה של חיסול יהודים, אז אף אחד לא ידע. רק הילדה הקטנה הזאת ידעה. ביקשנו מהבת- היא קיבלה מאמא את כל הזהב ואת כל השרשראות וכל הדברים- ביקשנו "אל תביאי אותה! כי אז יבוא הדוד והיא פשוט תפתח את הדלת ותראה לדוד שיושב שמה סבא וסבתא וזהו.." והיא אמרה "היא לא תעשה את זה. היא יודעת שאסור לה לעשות את זה כי היא יודעת שרוצים להרוג אתכם".

אז באותו רגע כשהוא בא לחופש – כל הדלתות שהביאו לכיוון שלנו, איפה ששכבנו שם בחצר- נסגרו. יום אחד הוא בא, והילדה ידעה שסבתא הכינה בשביל אמא שלי חתיכת לחם קטן. בא הדוד, רואה כזה לחם טרי, לוקח ואוכל. אז היא פחדה שהילדה תצעק שזה בשביל הסבתא, אבל היא לא אמרה שום דבר. היא נסעה, השאירה אותנו עם הפולנייה הזאתי עד לשחרור של הרוסים. 14 חודש. כשהייתי בגיל 14 ומשהו יצאתי החוצה לראות אם אפשר כבר לצאת להיות חופשיים. יצאתי לבד, אמא והאחיות היו עוד בפנים. ראיתי טנקים רוסים שנמצאים כבר בתוך העיירה. ופתאום ראיתי מטבח רוסי. כבר מזמן לא ראיתי קצת אוכל, והוא נתן לי מרק. באותו זמן שקלתי 29 קילו, אכלתי את המרק וביקשתי עוד קצת. התחלתי ללכת ונפלתי על הכביש הראשי. לקחו אותי הרוסים לבית חולים צבאי, שם הייתי לפחות חודש ימים. האכילו אותי עם כפית עד שיכולתי לעכל את האוכל. העמידו אותי על הרגליים, ואז חזרתי למשפחה. היות ובאותה שנה וחצי למדנו גם רוסית- אז כל המשרדים של הרוסים נשארו במקום. נשאר משרד של מס רכוש. שאלו אם יש מישהו מהניצולים שיודע לתרגם מרוסית, אז אמרתי "בטח שאני יודע". נכנסנו לשמה ושם עבדתי כחצי שנה, ואמרתי למנהל- אדוני המנהל, ראיתי שמתחילים להרוג יהודים שרק עכשיו יצאו מהבונקר. השכנה שלנו- זוג- לקחו והרגו אותם. אז אמרנו, פה אין לנו מה לעשות בעיירה. בעיר הגדולה לבוב היה ריכוז של היהודים שבאו מרוסיה ומכל הסביבה. איפה שאנחנו גרנו- שמה היה בית כנסת גדול, ועל יד הבית כנסת היה שוק. בשוק הזה ישבו פולנים ואנטישמים ורוצחים.. כשהלכו לעבודה הם שמעו ילדים בוכים בבית הכנסת. היה גם שוחט ששחט תרנגולות בכניסה של בית הכנסת. הם ראו דם, ילדים בוכים, לא רואים ילדים- אז יהודים שוחטים עכשיו לקראת פסח את הפולנים. וזה כמו קש יבש נדלק, וכולם פתאום ראו.

הנשיא של הבית כנסת היה אבא של החבר שלי, אז אני והוא היינו בתוך הבית כנסת. כל בוקר היינו שם ויצאנו. וכל הגויים האלה ראו- לא רק שמעו אלא ראו! – שאנחנו שנינו שחטנו את הילדים הפולניים. ולו חסר ילד, ולו חסר ילד- אפילו שהוא רווק ולא היו לו ילדים- חסרים ילדים! נכנסו לשמה וכולם ראו דם. אז היה לנו מזל, ואני אמרתי לחבר שלי- אתה רואה מה שנעשה פה? הם פשוט יהרגו אותנו! אני אעשה לך אפשרות לברוח ולך תביא את אח שלך לפה. אח שלו היה ראש משטרה של הרוסים. זה לא היה רחוק והוא באיזשהו שלב יצא החוצה והביא את אחיו. הוא הראה לגויים שהוא עוצר אותנו, אז הוא עצר אותנו עם אזיקים, כאילו שהוא עוצר אותנו- היות ואנחנו הרגנו ילדים פולנים. אז הם נעשו קצת יותר בשקט. ואחרינו יצא אוטו מסע של הרוסים ושאל למי חסר ילדים, והעמיס שתי מכולות עם משפחות שלהם "חסרים ילדים"- לא היו להם אפילו ילדים!

אז התחילו לבוא שליחים מהארץ, התחילו לארגן אנשים צעירים לנסוע לכיוון ישראל. אנחנו התארגנו שמה ובאחד הימים אמרו לנו שאנחנו נוסעים לישראל. זה היה בשנת 1946. אמרו לנו שאנחנו צריכים להיות בריאים כדי לעבור את הגבול בין פולניה לצ'כיה- שהייתה אז צ'כוסלובקיה. היינו צריכים לעבור על ההר ובצד השני לצאת לצ'כוסלובקיה, שם מחכים לנו בחורים מישראל, והם קנו כבר כרטיסים לרכבת לאיטליה. היינו קבוצה, עברנו כולם את ההר. יום לפני זה היה גשם ואנחנו ירדנו מההר מלאים בבוץ. עברה שם משטרה צ'כית, ראתה שמשהו לא בסדר. הלכנו לרכבת שניים-שניים. המשטרה עצרה כמה חבר'ה, והם הביאו אותה לרכבת. שם עצרו את כולנו. הייתה שם קהילה יהודית ששמעה מה קרה, מיד באותו לילה הוציאו אותנו היות וזה היה לפני ראש השנה. הם אמרו- תראו, אנחנו עכשיו לפני חגים. אנחנו אחראים שהם לא יברחו לשום מקום. הם שילמו מה ששילמו ועשו מה שעשו, ואז אנחנו כבר לא חיכינו לרכבת- העמידו לרשותנו אוטו מסע ואנחנו נסענו לווינה, אוסטריה. שם היה מלון עם המון יהודים. אבל אנחנו לא היינו צריכים להגיע לאוסטריה אלא לאיטליה. אמרו לנו שהאיטלקים סגרו את הגבול. אז מה עושים? נוסעים לגרמניה, לוינצה. אז לקחו אותנו לגרמניה, ברגל, והלכנו עד למקום הזה. שמה חיכה לנו כבר ג'וינט עם מחסני אוכל ומיטות. היינו שם עד 1947. אז אני נסעתי לישראל. חלק נסעו לאמריקה.

ככה הגענו ארצה. הייתי רק בן 19. פה לא חיכתה לנו הסוכנות עם בית מלון- להיפך. באתי לכאן, היה רעב ולא הייתה עבודה. היה לי בן דוד שהיה 15 שנים בארץ והשיג לי סרטיפיקט בשבילי בזמן שחיכיתי בפריז וחיכיתי לנסוע לישראל. הצבא התארגן. לא ידעתי מה לעשות, הייתה לי אמא חולה. אז החלטתי ללכת לצבא, אולי אני אקבל תמיכה מהצבא. הבאתי איתי גרושים קטנים וקניתי ברעננה חתיכת אדמה, ברחוב רמב"ם. בניתי חדר והכנסתי את אמא שמה לחדר. עבדתי בת"א והלכתי לראות איך הצבא מתארגן. הגעתי למחנה איפה שמגייסים אנשים, אז השומר בכניסה היה לו חבל- כשהוא ראה אותי מרחוק הוא הוריד את החבל ואני נכנסתי. בסדר. אני מסתובב פה ושמה, ואז מצלצלים שיש אוכל. אני רואה שכל החבר'ה שכבר גייסו הולכים לאכול, אז הלכתי גם לאכול. וככה אכלתי, שבעתי והתכוונתי ללכת הביתה. ראיתי שהשומר הפעם לא מוריד את החבל. הוא אומר לי "אדוני- נכנסת, אתה מגויס". מי יודע שאני מגויס? יש לי אמא ואני עובד. אז הוא אמר לי- תיכנס לאוהל שמה, יש שם מישהו עם שפם גדול, אז אתה תגיד לו שיתן לך פס. אני ידעתי מה זה פס? פס שמס. אני הולך לשמה- היות ואכלתי אז היה לי כוח ללכת. אמרתי לבן אדם שם- תראה, זה שעומד שם עם החבל אמר שאתה תיתן לי פס. הוא שאל- בשביל מה אתה צריך פס? אתה מגויס. אתה פה במחנה מגויס. הסברתי לו שיש לי את המשפחה, תן לי 48 שעות ואני אודיע בעבודה, אודיע להורים שאני הולך לצבא- שם יהיה לי טוב, יהיה לי איפה לישון וזהו. כשלאמא היה חדר וראיתי שאני יכול ללכת בשקט לצבא- אמרתי לעצמי "אתה את שלך עשית", וחזרתי לצבא בחזרה. ואני הקמתי במדינת ישראל את הדבר הכי חשוב וזה משפחה. התחתנתי, נולדו לי ילדים. ברוך השם יש מכל אחד נכדים, אחת מהן יושבת לי פה (מצביע עליי). כל האחים שלה לומדים באוניברסיטה. אחיה לומד רפואה, לא מזמן היינו באוניברסיטה והוא קיבל חלוק ותעודה, ואז התחלתי לבכות. אני מאז שקרה לנו את האסון הזה לא יכולתי לעשות- לא לצחוק ולא לבכות, אבל כשבאתי לראות איך הנוער שלנו- מה שקיבלתי מתנה מאלוהים – שאני רואה משפחה מאושרת וצוחקת, ואחד יותר יפה מהשני- אז אמרתי ברוך השם.

- לפעמים היית רוצה לשכוח את כל מה שקרה שם?

לא. אי אפשר. זה לא תלוי בי. אני לא בכיתי ולא צחקתי, וראיתי כשנוסעים עכשיו מכאן לכיוון אושוויץ- אתם לא רואים שום דבר. כל מה שאתם רואים זה את הנעליים של הילדים, ואת התנורים איפה ששרפו אנשים. אבל אתם לא רואים את השריפות- אתם לא רואים את העיניים של הילדים. אני ראיתי את.. הילד שהרמתי אותו וחיפשתי את היד שלו.. והעיניים היו פקוחות... אני ראיתי את הילד הזה. אי אפשר לשכוח דבר כזה, אי אפשר.

- יוצא לפעמים בלילות שיש לך סיוטים שקשורים בשואה?

כן, היו לי. זה עבר. לא היה לילה... היות ואנחנו ראינו את הרכבת שהגיעה לגטאות והעמיסו את האנשים- אז היו חודשים.. חודשים שהלכתי לישון ובאמצע חלמתי שאני על הרכבת ואני מוכרח לברוח מהרכבת אחרת יהרגו אותי. אז אני רצתי, אני במיטה וחשבתי שאני ברכבת ורצתי שלא יתפסו אותי. לקח שנים עד שזה יצא לי מהראש.

- היית רוצה לבקר בפולין?

אני לא רציתי לנסוע לפולין. היה לי כל כך הרבה מספיק לראות את הזוועות האלה. עכשיו כשאני אגיע לשם ואתחיל לצעוד את צעדת החיים.. אתה קורא לזה צעדת החיים ואני קראתי לזה צעדת המוות, שהיהודים הלכו והגרמנים הרגו אותם. אז לי לא היה שמה מה לעשות. אני את אבא שלי בטרבלינקה כבר לא אמצא. את אבא שלי ואת סבתא.