אני כותבת לכם,

-לכל אחד ואחד מכם שיקבל את הלינק לבלוג הזה או שיקבל עדכון במייל.

החלטתי לכתוב את הפוסט הזה כדי להודות.

להודות לאנשים שהיו פה בשבילי. תמיד. בשנה האחרונה בעיקר.

מי שיודע מה עברתי בשנה האחרונה יודע , ומי שלא - בואו נסתפק בזה שאת מה שעברתי לא הייתי מאחלת אפילו לאוייבי.

תודה.

מילה גדולה הא?

תודה.

תודה שהייתם פה.

עזרתם.

תמכתם.

הקשבתם.

בקיצור,שהייתם פה כשהייתי צריכה אתכם. שאתם הפכתם להיות חלק מחיי,

שאתם פה, 

לא נותנים לי להוריד את החיוך מהפנים אפילו כשקשה ורע.

כי בתכלס ? איפה הייתי עכשיו אם לא אתם ?

לא יודעת אם הייתי בעולם הזה בכלל.

-כן,עד כמה מטומטם שזה נשמע,וקיטשי, ככה זה ,

(אני יודעת שיעלו מלא שאלות בגלל הפוסט הזה, תמיד אפשר לשאול בתגובות, או פשוט לתת לדמיון לעבוד)

לנושא אחר לגמרי, שפשוט לא עוזב אותי ונותן לי להרגיש מוזר כל כך ולכתוב פוסטים כאלה-

עוד שבוע בדיוק אני הופכת לרכוש צה"ל ,

עם הרבה רגשות מעורבים בקשר לחברים ובקשר לעצמי בכללי.

האם אני אצליח?מה יהיה?איך יהיה?

אנשים באים אלי בטענה של "יואו את נוטשת אותי עכשיו" , איך אפשר להסביר לבן אדם שאני לא נוטשת ? שאני הולכת לתרום למדינה במשך חודש בערך בטירונות ולתת לעצמי להיות חלק ממשהו אחר,שונה ממני?

קשה לי.

הלב שלי נקרע לרסיסים.

שיהיה לילה טוב.