זהו זה. הבחירות המיותרות ביותר בתולדות ישראל יוצאות לדרך. אף אחד לא מבין באמת למה בעצם הולכים לבחירות האלה: אם הממשלה היתה מתפטרת בתום מלחמת לבנון ומעמידה את הישגיה לבחירה, זה היה מובן. אם האופוזיציה היתה מצליחה להפיל אותה בשל כשלונותיה, זה גם היה מובן. אבל היום? כשהישראלי השכחן כבר בכלל לא זוכר את המלחמה הארורה ההיא? כשאולמרט הודח על ידי העריצות המשפטית והטהרנות המתחסדת של מעריציה? אנחנו הולכים לבחירות בגלל חוסר מיומנות פוליטי מביך של שניים מתוך שלשת המתמודדים: לבני וברק.

טוב, מה זה כבר חשוב. אנחנו הרי כבר בדרך, וזה הזמן להציג את השחקנים הראשיים:

בתפקיד אל גור, מנהיג המגמה הירוקה בנימין נתניהו. פעם הוא היה קוסם, אחר כך הדביקו לו הרבה כינויים אחרים – רובם לא ממש מחמיאים – והיום הוא ללא ספק המנהיג הירוק ביותר בפוליטיקה הישראלית. היחיד שמצליח למחזר חומרים משומשים, להחזיר למדפים מוצרים שפג תוקפם ומזמן הורדו מהמדפים על ידי ציבור הצרכנים. הוא השמיש מחדש את בני בגין, סוג של ימין לאומני ואכזרי במסווה של הגינות והדר; מיחזר את דן מרידור, שכבר היה בכל המקומות ובכולם אמרו לו את אותו דבר: עזוב אותנו עם הצדקנות שלך, לך תשתיל קצת מרפקים ותחזור. בקיצור, נתניהו אימץ את אופנת הרטרו והוא הולך איתה עד הסוף. שלנו כנראה.

לצידו, הגברת עם הקמליות. ציפי לבני, שממש כמו הגיבורה של אלכסנדר דיומא הבן מתהלכת 25 ימים בחודש עם זר פרחי קמיליה לבנים, ובשאר הימים צמוד לה זר פרחים אדום. ככה לבני וקדימה-קמיליה שלה. רובו של החודש הם אף פחות מלבנים. שקופים ממש, נעדרי זהות ואופי. מייצגים נאמנה את כל הישראלים שאין להם דעה. הישראלים האלה של "אני לא ימין ולא שמאל", ישראל של "כזה כאילו" מקבלת בקדימה את המיטב של חסרי הדעה הישראלים. ומספר ימים מועט מאד בכל חודש הם מתעטרים באדום אטרקטיבי, כמו לומר אנחנו המקלט לפליטי העבודה ומאוכזבי השמאל.

ובפאתי הבמה, השחקן העצוב ביותר בזירה. אחרון השחקנים הגדולים של הסרט האילם – אהוד ברק. כמו צ'רלי צ'פלין הבלתי נשכח, נמחקו לו מילות השיר שהיו כתובות לו על חפתי שרוולו אבל הוא בכל זאת שר, בכל כוחו המדולדל, "כי המילים לא חשובות". שחקן עצוב בלהקה שהיתה פעם הכי משמעותית בעיר. והיום אבוי, היא צל עגום, דהוי ומתכלה של מייסדיה. העבודה, כמו בסרט ההוא, משקפת כמיהה לעולם שהיה, לאתמול אוטופי של סולידריות ועוצמה, של מנהיגות ודאגה לחברינו. אלא שמה שנראה אצל ביבי כאסטרטגיה נוצצת, ואצל לבני כשיק מושך, נתפס משום מה אצל ברק ושחקניו המוכשרים כפתאטי.

אז כאמור, הפסטיבל יוצא לדרך. השחקנים כבר לבשו מחלצות, מחכים לפרסים הגדולים. המבקרים כבר משחיזים את העט, ורק הצופים עוד לא באו ולא אמרו את דברם. נמתין להם ונופתע. כי זה טיבה של הדמוקרטיה.