אתמול בלילה נכנסתי למיטה, הסתכלתי על הדובי והכרית לב עם התמונות עליהם.
נזכרתי באנשים המדהימים האלה (למרות שאני תמיד זוכרת אותם) ובכל הדברים הקטנים.
החלטתי, שזה הזמן הנכון ביותר לעשות את מה שרציתי לעשות הרבה זמן. הקדשתי שעה, והתחלתי.
לקחתי את הקלסר מלא המכתבי פרידה, לטיסה וכל המכתבים הישנים שעוד שמרתי.
הוצאתי מהניילונית את כל המכתבי פרידה, והנחתי אותם על המיטה.
התחלתי לפתוח את המעטפות, ולקרוא לאט לאט את המכתבים.
וקראתי, זה כל כך שימח אותי, אבל מצד שני עיצב. מאוד. וכמבון, ריגש אותי.
אני כל כך שמחה שיש לי את החברים האלה, כל כך שמחה. אבל עצובה שהם לא לידי.
לא רציתי שזה יגמר. אף פעם. רציתי רק לקורא ולקרוא את מה שהחברים המדהימים שלי כתבו.
אפילו ראיתי את ההפתעות שהם השאירו לי בתוך המעטפה, ומודבקים על הדפים.
את הבזוקה שעדיין לא אכלתי, ואת הכדור המקפץ, ואת הסוכריות. אבל אני הולכת להשאיר את זה שם.
חלק, אכלתי כבר במטוס, אבל מה שלא אכלתי, הולך להישאר שם. לנצח.
הרגשתי בחוסר שלהם לידי. הרגשתי שאני פשוט חייבת כבר לדבר איתם.
אני כל כך רוצה לדבר איתם, אבל לא תמיד יוצא. עם כל ההבדלי שעות והכל.
אבל ברגע שקראתי את המכתבים המקסימים האלה, הבנתי, שיש לי את החברים הכי בעולם !
ונכון שאנחנו רחוקים אחד מהשני, אבל שום דבר לא יפריד בינינו !
התחלתי להיזכר בכל הדברים הקטנים, בכיוניים, ובכל הדברים שעשינו ביחד.
אני נזכרת איך למדתי איתם למבחנים, איך היינו יוצאים ביחד, איך היינו עושים צחוקים ומרכלים.
וכמובן, את השיר הכי יפה בעולם ואת המצגת.
אבל לא ! המרחק לא יהרוס את זה. וכשאני יחזור, אני שוב יראה את האנשים החשובים האלה.
אני יודעת שתמיד הם יהיו לצידי. שם, רחוק רחוק, אבל קרוב ללב.
אני קוראת את המכתבים והפעימות לב שלי מתגברות ומתגברות.
יש מחנק בגרון. הדמעות מתחילות ליזול.
אוף, אני רוצה אותם, כאן ועכשיו. אבל אני יודעת שזה לא אפשרי עכשיו.
אין עוד כל כך הרבה לחכות. עברנו כבר 3 רבעים. ועוד רבע אחד נישאר.
אני יודעת שלא כולם רואים את זה, אבל אני רק רוצה להגיד, שאין עליהם !
ובחיים, אי אפשר למצוא כאלה חברים ! ואני הכי אוהבת אותם בעולם !!!!!
והגעגועים נישארים. ואני תמיד זכורת אותם. וכשאני אראה אותם, אני אהיה כל כך שמחה.
עד לשמיים, אני אפילו לא יכולה לתאר לעצמי את הרגע הזה. אבל זה יקרה !
ואני בטוחה בכך ! מקווה שאתם עוד זוכרים אותי...
כשסיימתי לקרוא החזרתי את הקלסר למקום. כיביתי את האורות ושכבתי במיטה.
אבל רגע, נזכרתי, לא ראיתי את המכתב ש_____ כתבה לי, אני בטוחה שהיא כתבה לי !
אני זוכרת שהיא כתבה לי ושקראתי את זה במטוס !!!!
פתחתי את האור וחיפשתי את המעטפה. מצאתי אותה בין כל הניירות.
קראתי את המכתב שלה... ושמחתי שמצאתי אותו.
אחרי זה סגרתי את האור. נכנסתי למיטה. שוב פתחתי את האור. הבטתי בשעון.
"אני מתגעגעת אלייכם" אמרתי בלב עם דמעות בעיניים. סגרתי את האור והלכתי לישון.
♥
לא יצא לי לעדכן הרבה זמן, אבל לא כתבתי משהו חשוב.
שאני מרגישה שאני חייבת לכתוב על זה מילה.
אז ב-8 לפברואר היה לנו שנה וחצי. פה. בארה"ב.
מה שאומר שעוד חצי שנה חוזרים. לתמיד.
לפעמים אני פשוט לא יודעת מה לחשוב.
אבל הזמן עושה את שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
talpe30