זה לפעמים ארוך.

(היום לפני שנתיים בדיוק, יוני שלי הלך לעולמו. אני מקווה שהוא עף).

הקוליברי, שליבו פועם למעלה ממאה פעמים בדקה,

הביט על עץ הערבה.

ענפיה - שערות דקיקות וארוכות,

נמתחו לגעת בהשתקפות עצמן על פני הנחל.

"ערבה, למה שפוף ראשך?" שאל הקוליברי מהמהם בכנפיו הדקות.

“הו,” אמרה הערבה, “מביטה באדוות המים לראות איך הן נושאות את ההשתקפות שלי הרחק. הלוואי ויכולתי לראות לאן מגיע מבטי, מה אני רואה הרחק הרחק מכאן".

ענפי הערבה נגעו בבבואתה וכמה עלים נשרו על המים, ושטו במורד הנחל. המים הרקידו את העלים ואת ענפי הערבה בקצב שריקת הרוח.

"הנה תראה,לאן נמשכים העלים? והנחל נמשך אל הים?” שאלה הערבה.

הקוליברי שההביט בעלים השטים, תהה למה הערבה עסוקה בשאלות כל כך מוזרות.

הוא ינק צוף מפרח והביט שוב על הערבה. הפרח ממנו ינק הצוף זהר בצבעים עזים. מסמן לדבורים וחרקים לבוא ולאבקו. הביט הפרח אל הקוליברי. כנפיו – מפגן מהירות, מקורו העדין – מפגן דיוק וכול כולו צבעים מרצדים בשמש היום.

"קוליברי, למה אינך נח?" שאל הפרח והיטה את ראשו היפה לעבר מקורו של הקוליברי.

"הו, אם אעצור לרגע לא אשתה מספיק צוף לרפרף בכנפיי המהירות. הלוואי וידעתי לנוח” " ענה הקוליברי ואז שאל: “ואתה – פרח, לא היית רוצה לראות עולם כמו הערבה שעסוקה בשאלות כה רבות?”

אך הפרח סגר אט אט את עלי הכותרת, כי השמש החלה שוקעת כמו בכל ערב.

"אני? שאל הפרח "אני חושב שעכשיו אני עייף מלפתוח את עליי ולפתות אליי בעלי כנפיים ורגליים רבות".

הפרח חלם על הקוליברי שעף עד הקן הקטן שלו ,

שלא הפסיק לחשוב לאן שטים עלי הערבה הבוכיה והאם הוא עצמו יוכל לנוח.

הערבה חלמה את עצמה משתקפת במי הנחל. הכוכבים המנצנצים במים הזכירו לה שהיא אינה יכולה לעוף.

הקוליברי חיכה לשמש, כי הלילה הפחיד אותו מאוד. בלילה הוא לא יכל לינוק צוף או לעוף, והתנועה חסרה לו מאוד. גופו הקטן לא אהב את הקור ואת הרעב, את החושך ואת הלא נודע שבקרבו. כל כך הרבה דברים יכולים לקרות.

בבוקר, הערבה והפרח חיכו לקוליברי, אך הוא בושש לבוא.

"את חושבת שהוא יצא למסע? לחפש עבורך תשובות?” שאל הפרח את הערבה.

"לא יודעת...” אמרה ולעצמה חשבה - הלוואי והנחל קרא לו, הלוואי והשמש מראה לו את דרכו. הלוואי ופרחים חדשים קרצו לו ביופיים, הלוואי ועצים אחרים העניקו לו צל ושיחות על ים.

אבל היא לא באמת ידעה.