זה לפעמים ארוך. 
סיפורים מעניינים, בעקר איזוטריה למתחילים. |
| 6/2006
עידכונים מגזרת האימהות
טוב.
זה שעברו כמעט שלושה חודשיים מלידת היבחוש, אני מניחה שכולם יודעים.
זה שאני נראית כמו ארונית עם ידיות (אהבה או לא), אלו שמכירים אותי יודעים.
זה שזה מדכא ומדפרס, עכשיו גם אתם יודעים.
זה ממש נורא!!!
אני בחורה רזה בדרך כלל, ופתאום - בום - שום דבר לא עולה עליי, שלוש וחצי מידות יותר גדולה בהכל!! גם בחזה, גם בתחת וגם טימטום.
זה נכון שאני לא אמורה להתעצבן מעצמי כי עברו רק שלושה חודשים וכל זה ,אבל קשה לי לא לקטר. תסלחו לי, אני חייבת לאדות את הכעסים במעט גם אם זה נשמע כאילו שאיזו פולנייה מאחורי הפרגוד אומרת - שאלה יהיו הצרות שלך. האמת? לא אכפת לי אם יש הבטחה כזו.
לפעמים אני מדמיינת שבא אליי איזה מלאך שיש לו מנדט אצל אלוהים, ושואל אותי אם אני מוכנה להקריב משהו בשביל שהילדים שלי יהיו בריאים לתמיד (כי זו המשאלה היחידה שלי).
אני תמיד בונה בראש את הדיאלוג לפני השינה, כדי לדעת שמחר החוזה יכנס לתוקף והילדים שלי יהיו בריאים. אני לפעמים מוותרת על אצבע, או על יכולת לרזות עד למידתי הקודמת. מצחיק אבל זה לרוב מנחם אותי לדעת שאני שמנה וזהו זה. אממה, ילדיי בריאים. עיסקה לא רעה.
לפעמים לפני השינה אני מדמיינת חזק חזק שאני מצליחה להמיס שומנים בעזרת טכניקה חדשה של דמיון הפעילות התאית בגוף, מעין דיאטת מחשבה, ואז אני נרדמת בתוך חלום הרזייה ועשיית כסף מהפטנט. משהו בדומה לדמיון מודרך. גם זה מרדים אותי די מהר.
אבל לרוב אני פשוט קמה בבוקר, מסתכלת במראה ומקבלת חופה. באסה. אני כבר לא כוסית, אני אמא לשניים ואני נראית ככה.
לפחות אני לא מאלה שהולכות לבריכה ולובשות בגדים. מכירים אותן? מה זה הדבר הזה? מה, כאילו שכשהבגדים נרטבים אי אפשר לראות שאת שמנה? אפשר לגמרי, וזה אפילו נראה יותר מגוחך מסתם בגד ים על גוף עגול-שמנמן-שמן. שמישהו יגיד להן.
אבל הכי אני שונאת את האימהות האלה שחילוף החומרים שלהן הוא תעלומה. שמישהו ידגום כבר את הגן הזה, של שריפת שומנים ויתן לי אותו בתור נסיוב. אנטי חומר לתאי השומן העקשניים שלי. הן כל -כך רזות ומושלמות שאני תוהה אם אנחנו בכלל בנות אותו גזע. והתשובה היא כנראה שלא. שבועיים אחרי הלידה הן כבר נכנסות לג'ינס, שבמקרה עולה עליהן מאז השמינית.
טוב, עליי הג'ינס מהשמינית מצליח לעלות אבל רק בגלל שבשמינית הייתי דאבה. בערך כמו עכשיו. רק שאיפשהו באמצע (בשנות העשרים של חיי), רזיתי מאוד והפכתי למה שלא הצלחתי להיות בתיכון- כוסית. ותנו לי לומר לכם, כשזה מושג מאוחר בחיים ואתה למד להנות מזה, שלילת התחושה הזו קשה שבעתיים.
זהו, פוסט שמנוני משהו שכנראה מושפע רבות מהקיץ הזה ומהאמהות הכה רזות שמקיפות אותי בלא עוול בכפן. עד כאן נאום הקובבה,
שיהיה רק טוב.
| |
| כינוי:
paspas
בת: 53
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
