אני לא מבינה איך זה שכשאתם צריכים אותי אני תמיד פה.

אני לא מבינה איך אתם מצליחים להפיל עלי את כל החרא שלכם.

אני לא מבינה איך מספיק אנשים שונאים אותי על כלום. על חרא. על קנאה ועל חוסר אופי מטורף. והשנאה הזאת באמת חרוטה להם בנשמה כמו באבן.

אני לא מבינה למה אני זאת שיוצאת בסוף לא בסדר.

אני שונאת כל כך הרבה אנשים עכשיו.

אני צריכה כל כך מעט וכוסעמק כמה זמן אני יכולה לחכות שתראו לי שאכפת לכם.

איך זה שאני עוזבת הכל כדי להיות שקועה בחרא שלכם כשאני מתה להיות במקום אחר. וכשאתם רואים שאני בחרא שלי, וכשאתם נמצאים במקום הזה שרציתי להיות בו אני כאילו לא קיימת.

למה אני צריכה לסבול את העצבים שלכם ואת כל הרע הזה שאתם שומרים בפנים.

מתחשק לי לצעוק ולבכות ולצרוח כמו מטורפת. ולהוציא את כל העצבים שלי ואת כל המטענים האלה על כל בנאדם שגורם לי לצבור אותם. אני רוצה פשוט להעמיד אתכם בשורה, לא משנה כמה גדול או קטן הזעם, ולעבור אחד אחד ולזרוק עליו את כל הגועל הזה, הגוש הזה שהצטבר וממשיך להצטבר. ואם אפשר, לקנח בשיסוף גרונות לפי הצורך, ככה שאני ארגיש את הסכין עמוק בתוך הלוע שלכם.

אני מרגישה כזה פיספוס. ועצבים וכעס ואני סתם טוחנת מים בשטויות שאני כותבת פה כי זה לא באמת יוצא.

בית כלא, כן, זה בערך מה שרציתי להוציא, ההרגשה הזאת של החסימה שהורגת אותי, של הגבולות היותר מידי אדומים, כבד לי כל כך.

יום טוב ולילה טוב שיהיה.

נתראה בעוד שבוע.

ו.. וואלה, איך שהשיר הזה ישב במקום.

עריכה-

כבר מההתחלה של הפוסט ידעתי שאני כותבת הכל מזעם ושהכל יתבטל.

על מה אני בכלל מדברת? יש לי את החברות הכי טובות בעולם, וכל מי ששונא או לא אוהב אותי הוא לא גורם כל כך מהותי בחיים שלי.

ואני אוהבת אתכם.

הכל כל כך אופטימי פתאום, כמו מין פאזל כזה שכמעט נשלם.

תקופה מעולה בפתח, על זה אני יכולה לחתום.

יום טוב ולילה טוב שיהיה:)