«יומן יקר - החלום הוא המציאות»

הכל מתחיל שוב , הכרויות,עוד רשת חברתית , עוד תלולת בגבר שנראה "המושלם" ,

עוד פגישה עם בחור שנראת הפגישה המבטיחה והטובה ביותר ומיד לאחר מכן מתרחקים כאילו מעולם לא נפגשו שני המבטים,

מעולם לא נגעו שני החיוכים,כאילו שמעולם לא נראו יחד . האם זה המחיר שהאהבה צריכה לשלם? האם זה מה שנהיה מאיתנו,אנחנו לא יודעים שום דבר על אהבות אמתיות על קשרים רומנטיים ?. וכמובן אם כל הסיבות האלו דיי ברור שלא הצלחתי להמשיך הלאה ,כלומר באיזשהו מקום כן,אבל..זה אף פעם לא יהיה כמו שרציתי ,זוג אמיתי,מאוהב,אפילו קצת קיצ'י העיקר אוהב..אהבה תשוקה,שהכל יהיה אמיתי. אז עד שחשבתי שפגשתי את הגבר שאיתו אוכל לחלוק את התחושות הללו,אני שוב מוצאת את עצמי מסתכלת לשמיים ומבקשת אהבה אמיתית. " ברגע שהכי פחות תצפי לו זה יקרה" אז נכון לא ציפיתי כי הייתי עסוקה בלחשוב על אדם , ועל למה הוא לא מתקשר ,אבל למה זה נגמר? מי גרם לזה ליגמר ולמה אף אחד לא סיפר לי שזה הסוף?.

נשארי עם ערמה של דפים,כוסות שהיו מלאות בנס קפה שממלא לי את היום בתקופה האחרונה,ויטמין B12 שאני נוטלת ( וכרגע לקחתי אחד ) , ואלפי רגשות שאין לי מילים כבר לתאר ולהסביר. ביום ראשון זה הזמן לחזור לשגרה,לת את הפוש האחרון בעבודה,ומשם..נשארה לי חצי שנה של לימודים והצבא .הכל עובר כ"כ מהר,אני כבר בקושי זוכרת מתי היה לי זמן סתם לשבת ולנוח,להירגע מהכל,אבל..מסתבר שזה עוד רחוק.

הגעתי למסקנה הגורפת שאין ולא יהיה כמו בבית,עם כל הצרות והבלאגן ,אני הכי מרגישה בנוח בבית שלי,אני יכולה לעשות מה שטוב לי יש לי פרטיות,טוב לי כאן. ועדיין לעיתים יש את הגעגוע למחלקה של ד"ר לב-נפש-ון ולשיחות שלי איתו,המעטות אומנם,אבל מלאות הלקחים.

"שהכל נראה שבור , אני פשוט רוצה שתדעו מי אני" .. זה נראלי כ"כ בנאלי לשבת ולחשוב עכשיו על דברים האלו ,כשעל הראש יש לי לסיים מס' מטלות מהעבודה,לסדר את החדר, ולארגן שוב את הדברים שלי במשרד. הרגשות כבר לא מציפים אותי,האמת שאני לא בטוחה שנשארו לי כאלה.

אני פשוט מתגעגעת לתקופות של פעם,אפילו לזה שהייתי בורחת מהמציאות,מרגישה על גג העולם כמה ביטחון עצמי היה לי כמה..ונכון שהגשתי המון בזכות השלוש שנים  האחרונות,אבל שום דבר לא יעלה על קיץ07 , שום דבר. את הלהיט "Rihanna - Umbrella ft. Jay-Z " שכ"כ מזיכר לי את הקיץ הזה, הקיץ שלעולם לא ארצה לשכוח , חושבת על הרגע שבו אהיה מעורכת, וכולם יאהבו אותי ( כמה שזה מציאותי עכשיו) , ועדיין הפוסטים מהיומן האישי שלי עדיין מהדהדים לי בראש מזכירים לי ש..כל פעם שהקיץ קרוב יש לי את החששות , ונכון שהשנה הם אמורים להיות הגדולים והכבדים מכולם - צבא.

ואני חושבת שאולי זה הזמן הכי טוב להזכיר לעצמי שזהו , הצרות שלי יהיו כבדות מעכשיו "כמו של המבוגרים" ולא ילדותיות , יקבלו משמעות, ואיפה האהבה בכל זה ? לאן נעלם הרצון לצאת למסיבות? לשתות עד אובדן חושים, להרגיש עד קלות הנשימה ולברוח שוב, למקום שמחזק אותי יותר מכל מקום אחר - הנוסטלגיה . ובכל זאת האתגרים,הפסגות שרציתי לכבוש,האם אי פעם אוכל להרגיש שוב המחנק בגרון את הצורך בלהגיע לאנשהו?ב.פשטות?.

-

לירון ממשיכה להרגיש רע, למרות המחמאות על המשקל החדש היא ממשיכה להרגיש שמנה, לא מושכת,עובדה..הבחור האחרון שהיה איתה קרה לה שמנה ולא מזיז לה עם זה מתוך חיבה ,זה נקלט בזיכרון.
"החלומות האלו,והתחושות שלא מקבלים אותך לשום מקום בגלל המשקל הן הבעייה המרכזית שלי, והמרוץ אחרי המשקל לא נעצר אף פעם".

לירון התעוררה מחלום נוראי בה שוב ושוב היא מקבלת ביקורות רעות, ומנסה לשמור על פרופורציות,בוכה לאימא אך גם אימא שלה לא יודעת איך לתמוך.

מה עושים מעכשיו?.. השיער לא אורך ולירון כ"כ רוצה שיער ארוך,  היא מוכנה להכל בשבילו.. אבל היא יודעת שכל מה שהיא צריכה זה סבלנות ובכל זאת מה שמעסיק אותה לא לאכול זה לכתוב רשימה של מוצרי טיפוח לשיער שמשתמשות חברות שלה ואנשים עם שיער בריא.