«יומן יקר - החלום הוא המציאות»

את הבכי והדמעות הרבות , השאירו מאחור כל אותם נערים ונערות בתוך המחלקה הסגורה.

את הכאב הבלתי נמנע , את הפחד ,רגשות האשם שמציפים את ההורים והחברים שכבר אינם יכולים לעזור, לזרוק מילת עידוד להבטיח שהכל יהיה בסדר, לחבק .אפילו האנשים הכי קרובים , לא יכולים להשפיע כל המצב הנפשי . "הכל תלוי באיך קמתי בבוקר" אומרת אביב אחת המטופלות. " בהמשך היום נזכרים ברגעים הפחות נעימים,ונכנסים לבועה עצמית ששום דבר לא יכול לשנות או לחדור אלייה".השאלה האמיתית היא , למה באמת ההורים והחברים לא יכולים להשפיע על המצב? , אחת הסיבות המרכזיות היא שההורים לא יודעים כימעט כלום מתוך עולמם הפרטי של המטופלים. הדברים הקטנים ביותר, אלו שנראים בעין , כמו למשל : ירדה במשקל , חוסר בתפקוד בלימודים , מצבי רוח הולכים ומשתנים . את הדברים הפנימיים , הנפש ההרוסה והכאב מסביב , הם רק סימנים שהמטופל רואה. העמידה הזאת על הצוק, שנייה מלפני הקפיצה היא החשובה באמת. בשניות אלו החיבוק והתמיכה יכולים לעכב מעט את התוצאות , אבל מי שחפץ במוות יהיה לו קשה לצאת ממנו . המוות בעייני המטופל הוא הניסיון היחיד לשקם את חייו האפורים והבלתי מספקים. כ"כ הרבה סיבות ומעט כ"כ מידע , החברים שאולי שותפים לשיחות ולרגשות אינם באמת תומכים במידה הרצויה,הם עסוקים גם בבעיותיהם ,ולא תמיד יש להם את הכלים להבין את הכל מנקודת מבטם. לסובל כל דבר הוא קריטי , חסר כל פואנטה וכל ריב או פליטה לא במקום יכולים להוביל לכאוס ריגשי מטורף. מהכאוס הזה,לא תמיד לוקחים את שיקול הדעת הנכון,ופועלים על פי הרגש, הרגש הוא מכלול המחשבה של המטופל.

ברגעים אלו , רק האדם עליו חושבים ברגעים הקריטיים, הוא שיכול מרחוק לנסות לפעול לשינוי או לקבלת החלטה.

-

בכתבת התחקיר של קלי אפשר למצוא הכל, את הסיפורים המרגשים ,את התחושות של הנערים והנערות הסובלים מדיכאון. ואז מתוך פיסות המידע, עולה סיפורה האמיתי של מאי פרץ - הילדה שהעזה להתאבד, בהצגה שלה, הצגת חייה .

" לקום בבוקר ולדעת שכל מה שמחכה לי בחוץ, זה המון אבק וחושך. דמיינו לעצמכם עולם שבו הכל שחור, סוג של משקפיים שחורים שאי אפשר להסיר, גם אם תנסו בכל הכוח,סביר להניח שאולי מעט אור יחדור ותווך הראייה יהיה אפור.  האינטלגנציה לא משחקת כאן תפקיד,אף אחד לא באמת יודע מה קורה בלב . גם ננסה שעות ארוכות לפאנח,מלבד הבעות פנים שום דבר לא באמת יוצא החוצה ,לא רוצה להיות מעוררת רחמים ופאטתית ,כולם חושבים שזה נובע מתוך תשומת לב ,מסתבר שזה יותר מיידי אחרת . כשכולם מסביב מלאים בבעיות, הבועה העצמית פועלת. " אומרת מאי, באחד מהפוסטים שלה בבלוג. ( האם השותפות לסוד הזה , הייתה יכולה למנוע משהו?) .

-

המשכתי לקרוא את הכתבה במלוא הרצינות , תמיד עניין אותי מה שקורא בבית החולים , וכמו שד"ר לב-נפש-ון אמר ,"אחדים יוכלו להישבע לך שזאת המציאות ואחרים יוכלו להגיד לך, שהמקום לא  נראה מעולם והכל פרי דמיונך ,השאלה למה תאמיני.."

מראה העיניים יכול להכשיל ,יכול לגרום לבילבול רציני , אבל..רציתי להעיז ולדעת מה קורה שם, אולי גם אני חלק מהם,אולי..המצב שלי לא שונה ואני נמצאת רק בתקופה שבה הדברים מסתדרים לאט,אבל תמיד חוזרים להתחלה, ז"א לא משנה איפה אני יהיה אני תמיד יהיה רוס. אני תמיד ישא איתי את התחושות שלי , את הסיפורים ,את הדברים שהעדפתי לשכוח. הרגשות והאהבה הם אלו שמסובבים את הסיפור, ואני שואלת למה נתתי לעצמי להתאהב בכלל ? אני לא רציתי.הוא היה אמור להיות שם בכדי לשכוח! הדברים מסודרים מבחינה רשמית ,אבל בלב שום דבר לא ידוע והכל נראה כאילו עוד שנייה אני פורצת בבכי ומקרקעת את עצמי למיטה. ( ממולץ להקשיב לשיר הזה A Lonely September)