«יומן יקר - החלום הוא המציאות»

אז קודם כל אני ממש לא מרגישה טוב , ( כן גם בתחום הנפשי) , אבל בעיקר בתחום הגופני והרפואי.

כואב לי הגרון , מצוננת,כאבי ראש,( אין צורך לפרט מעבר לזה..חח)  , ועוד שאר מחלות בסגנון ,

בתחום נפשי אין רגע שאני לא תוהה, "למה?" , הרי ניסתי! עשיתי סיבובי נוסטלגיות,ניסיתי לברוח בכל הכוח ,

אבל לאן שלא הלכתי הכאב והצער הלכו אחריי , לאן שהרגליים הובילו,הראש תמיד הרגיש את התחושות המדכאות שהפכו לשיגרה.

בכמיות של איפור אני מנסה להסתיר את הכאב , אבל הוא לעולם לא מסותר בתוכי . כמו סימנים אחרי סמינים שמראים שזהו,אין יותר דרך להתמודד,

והרצון להצליח ,המרוץ לשלמות זה כבר לא מה שהיה פעם ,אני מתחרטת על כמות האלכוהול שהכנסתי לגופי בימים האחרונים,על אובדן החושים,שעשיתי כל מה שרציתי,ועכשיו ..קשה לי להסתכל על עצמי במראה. אין כבר אושר מעבר לדמעה , אין סיבה לחכות לאור בקצה המנהרה..

אני חושבת שזה כבר מתחיל לעורר רחמים,אני פשוט לא יודעת איך להוציא את זה באופן אחר,אז בחרתי בתקטיקה ישירה, לעשות הכל וכמה שיותר ישיר.

אין טעם לנסך שעות על גבי שעות את "המילים הנכונות" שיבטאו אותי בצורה המדויקת ביותר ,( שום מילה לא תתאר באופן אחר את התחושה,בסופו של דבר,הכל מוביל לאותה המטרה) . זוכרים את קיץ 07? ,כן "קיץ השינוי האולטימטיבי" , בקיץ הזה,אני יכולה להבטיח אישית ש..הבנתי המון,וזה נותן לי השראה לעכשיו,ראיתי אותו.את הבחור שסובב לי את הראש,יותר מאדם, עומר. שאותו התעקשתי כ"כ לשכוח,ומצד שני מעולם לא רציתי לברוח, רציתי רק לדעת שיגיע הרגע שאני יוכל להסתכל על עצמי ולדעת שהתגברתי עליו. בלילה אחד, תוך כדי שאני עצבנית , אמרתי שזהו "אני שוכחת אותו סופית!" הייתי יותר רצינית מאי פעם , הרגשתי שזהו ,אני חייבת להעיף אותו מהחיים שלי , ( משימה בהחלט בלתי אפשרית) , אבל הפעם שראיתי אותו,ראיתי שהמבט שלו השתנה ,הוא כבר לא החתיך של פעם, הוא חתיך אבל הוא נראה לי פחות גלאם ושיין מפעם . אולי גם יום אחד הכאב הזה יראה לי פחות הגיוני, פחות חזק ? , הרי אני בחורה חזקה,וכבר הגעתי כמה פעמים למסקנה שאני חייבת להפסיק. ההבדל הוא שפשוט עם עומר לא יכולתי לדבר,לא בטלפון ולא להתקשר סתם, פחדתי. הוא היה בשבילי הכל, ( גם לא צרכתי אלכוהול ברמות כאלו) , אדם לעומת זאת ,אני לא מפחדת ממנו,אני רק חושבת שהוא פתטי לגבי,הוא לא מבין כלום..וזה כואב לי ! זה שובר אותי שהוא לא מוכן לוותר על האגו בשביל להקשיב,בשביל לסגור מעגל, ( היי אפילו עומר סגר איתי מעגל בסוף) . בדרכי שלי,אני רואה את הדברים אולי קצת מעבר למה שהם ( סוג של דרמה קווין כבר אמרתי ?) , אבל בכל אופן , אני חושבת שאני דיי צודקת! המצב מדרדר וכמו כדור שלג הוא נהיה גדול וגדול יותר, אני חוששת שאין דרך לעצור את הכדור הזה,בטח שלא עכשיו. לגרור את עצמי לעמוד על הרגליים ופשוט לחייך את החיוך המזויף שלי,  להפסיק לחשוב וללכת לדרכי למרות כל הכעס והעצבנות שבכך . ברגעים כאלו יודעים מי באמת האנשים שתומכים,אבל אם אין אני לי , מי לי ? .

לא יודעת מה כבר מהווה לי השארה,אני חוששת שכבר כלום. אני פשוט עוקבת אחרי התחושות שלי,כל מה שאני מרגישה בפנים,זה בא באופן טבעי.

לא יכולה לשיר,בגלל הכאבים, רק הכתיבה ,זה המקום היחידי שאני יכולה להתבטאות בדרך הכי אישית ,הכי אנטימית. לדעתי הכתיבה זה ממש כניסה לעולם הפרטי של הכותב , נותן מבט מעמיק וציני ומרגש שגורם לקורא להכנס ולו לרגע לעולם אחר,סיפור אחר,מראה אחר,אנשים..אחרים,אפשר להזדהות עם הדברים,אפשר להזדעזע מהארועים,אבל בסופו של דבר כל אחד מוצא בכתיבה ובקריאה את מקומו. "ואיפה אני בכל העניין?,האם זה תורם לי?,אני מכירה את עצמי יותר טוב ככה?" . זה רק עניין של זמן , ביטחון עצמי,ואמונה. הכי חשובה היא האמונה. בעידן טכנולוגי שבו כל אדיוט חסר השכלה יכול לכתוב ולהכתיב דבירם מטורפים,זהו המקום לעשות את העידן הזה, הרבה יותר הגיוני ואמיתי. שההשפעה תהיה חיוביות ולא תעודד להתחבר למוות ולרחב החד צדדי הזה,של לראות הכל בצורה שחורה, ( משקפיים שחורים) (?!) , או מבטים מצטלבים שמועדדים על הבריחה ומעודדים את מקרי ההתאבדות כ"אתגר" אומץ , איפה כאן זה עוזר? ,נכון חופש הביטוי,אבל מה מטרת חופש הביטוי - שניתן לומר או לכתוב כל מה שעולה על דעתנו כל עוד זה לא פוגע ברגשותיו של האחר, או בעורך חייו ..וכן ניתן גם לכתוב במקרה הזה (אורך חייו). לא לתת צומת לב וביטוי גם למעודדי הפרעות האכילה,זה הסיכום הכללי שלי מהכתיבה.

-

ד"ר לב-נפש-ון עדיין לא חזר מהפגרה שלו בבית החולים,וד"ר לב-קר עדיין אחראי על כל הנעשה בבית החולים.אבל לא לאורך זמן,בקרוב הועדה הרופאית תתכנס שוב ושוב הם ידונו בנושא החזרת ד"ר לב-נפש-ון לבעלות ולפיקוד על בית החולים - " החלום הוא המציאות" הפעם בועדה נוכחים : סלי יושב ראש הועודה הרפואית העולמית. לאון מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים,ובעל תואר דוקטורט . בנוסף לחברי הפנאל הרפואי הקבוע . שניהם דמיות מפתח מהם שאב ד"ר לב-נפש-ון את לימודי ותפקידו בבית החולים.  לכן הנוכחות שלהם מאוד חשובה בשביל הרופא,היא יכולה לשנות בצורה משמעותית את התוצאות ,ולתת הזדמנות נוספת לתוכניות של הרופא. לעומת ד"ר לב-קר ,שאינו מסכים בתוקף עם רעיונותיהם ,והשקפת עולמם.(חומר למחשבה..)

האחיות מתכנסות כמו בכל בוקר לערוך בדיקת חדרים,פיקוח על חדרי האוכל והרגלי האכילה,ולקיחת התרופות. טל ומולי יושבות בלובי,ומחכות לד"וח השבועי שצריך להגיע . לירון ומאיה בדרכן לחדר האוכל,והבנים, גם הם בדרך לחדר האוכל. הכל נראה כרגיל,הדברים מתחילים להסתדר, ומחר כולנו נדע מה תהיה המדיניות של בית החולים במחלקה.

-

לעומת זאת מאוד סוער במחלקה ב' , החום והלחות הבלתי נסבלת שוב פוגעת במצב המטופלים.

המתח רב , אפילו רב מיידי , ובעקבות כתבתה של קלי, כתבת חדשה בעיתון הפסיכולוגיה העולמי, נערכת בדיקה של מידיי בוקר בבלוגים של המטופלים.

מעיין ,שסיפורה נחשף לראשונה בעיתון כותבת בבלוג שלה, "הפוסט הזה מוקדש לכל אלו שלא האמינו בי,למורים,ל"חברי לכיתה",לכל אלו שיכלו ושמו לי רגל בכל פעם שניסיתי לעמוד על הרגליים,כל אלה אני מבטיחה לכם כעת שאתם תשלמו ברגשות אשם על הכל..על כל מה שעובר עליי במחלקה ה**** הזאת! .."

אם נעמיד פנים ששום דבר לא קרה כאן,אנחנו נפגע ביכולת המטופלת להמשיך הלאה,אנחנו זקוקים לפועלות מידיות ,להערכות מחדש, אסור להזניח שום סימן..הבחירה בחיים עדיין עדיפה על הבחירה במוות. הערצה המטורפת,הסגידה לכתיבה,שום דבר לא באמת משתווה לרגע התהילה,רגע ההתיחסות לכתיבה.

ושוב אליזבט , שבורחת וחזורת כל הזמן למחלקה מגיעה כשהיא כולה חבולה, נכנסת לחדר הבידוד להירגע, וכולם שוב מסתכלים עלייה במבט של "יא שוב נכשלה" במקום להסתכל במבט של "יהיה בסדר,היא תצליח",הכל..כ"כ מעורפל, ושוב הדמעות החנוקות שלה,שוב  המבט המיוסר בעיניים,העיינים חסרות הכוחות,ושוב..שוב הזקעה חסרת הקול. 'הציפייה שמישהו יגיד כבר "אני כאן איתך,את לא תפלי" , "את חשובה לי..". ושוב הסרט שבו היא מצפה למצוא את הגבר, שירצה לבזבז את שארית חייו איתה. שאפילו החתכים ,והורידים המנותצים לא ישברו את החלום שלה להצליח,להגיע רחוק,והאם נותר בה מעט מהחלום באמת?והאם זה הגיוני להיות כ"כ מיוסר? .

-

בכל אחת מהדמיות הללו אני מוצאת את עצמי,את הכאב שבי,את ההתחלה החדשה,את החזרה אחורה,את הרצון להמשיך,את החשק לברוח.

אבא פטריק שכבר עזב לצמיתות את בית החולים והבטיח להגיע לבקר רק פעמיים בשבוע  , הוא היה נוכח בכל המבחנים של מולי,הבטיח לה שיעזור לה להשתקם אבל שיש לו ילדה שגם לה לא קל וגם היא צריכה אותו והוא צריך לדעת לחלק את הזמן. מאיה ולירון השלימו עם העובדה שטום לא של אף אחת מהן ושהוא מאוהב כבר המון זמן בבחורה אחרת לגמרי. גם טל משתדלת לשכוח מהסיטיום שמקיפים אותה. ורק רוס נשארת בסימן שאלה,' האם כל זה באמת אי פעם היה ?' וכמו שד"ר לב-נפש-ון אמר : " יהיו כאלו שיוכלו להישבע לך שמקום הזה אינו פרי דמיונך בלבד,יהיו אחרים שיכולו להבטיח כי זאת המציאות,השאלה מה הלב שלך מרגיש..למה את מאמינה" . ותהליך השיקום של רוס,מתחיל החל מ..עכשיו.