«יומן יקר - החלום הוא המציאות»

איך מתחילים בכלל לסכם 3 שנים? .

איך אפשר להתחיל לסכם משהו שעדיין לא ברור,שעדיין לא בשל,ובכל זאת,משתוקק כבר לקבל עצמאות וביטוי .

אז אני פשוט יתחיל מהתחלה.

זה היה ממש סיפור 'סינדרלה' , על הבחורה החיננית שלא מעריכה את עצמה,חושבת על עצמה דברים נוראיים,גם כשהיו מחמיאים לה,וכל זה רק בגלל היחס של חבריה שתמיד כרמו לה להרגיש מתחתם, לא ברמה שלהם , היא פחות..הם יותר. הכל שקרים כן?,היא הרבה יותר מוצלחת,יפה,מטופחת,אבל מילה פוגעת, פוצעת,בעיקר כשזה בא מהחבר'ה הקרובים,זה כואב. ואנשים בכלל לא מבינים עד כמה,ואיפה זה נופל,בדיוק ברגעים הכי עצובים נזכרים בדברים הקשים,שעדיף לעיתים לשכוח.

אלפי קריאות לעזרה,ובלי סוף מבטים מיותמים שהפכו לקרים כקרח מחסור ברירה ,מחוסר צומת לב,מחוסר חשק לשתף כי..מה אפשר כבר לומר?.

ואז היא מתאהבת. מתאהבת בבחור הלא נכון,זה שלא יודע בדיוק מה הוא רוצה ממנה מה היא בשבילו ,ידידה?,יזיזה היא בטוח לא , כי לא היה ולא יהיה בניהם כלום . אבל,בכל זאת מה היא?כנראה מתוך הרחמים שלו הוא גורם לה,לסלטים בראש. והסיפור מתגלגל ,והיא לא איתו והיא סובלת והיא פוגשת בבחור מהחבר'ה שלו ,שהוא בעל השפעה אבל יותר גדול מהם בשנה, והוא פשוט לוקח אותה לעולם משלו,הוא גורם לה לאושר,מכניס לה לראש שהוא הולך להציל אותה,שהוא..באמת יהיה שם בשבילה. מדבר איתה על הדברים הכי אישיים,היא מעולם לא התאהבה בו,רק לקראת הסוף היא הבינה את המשמעות שלו בחייה,וברגע הזה הכל נשבר. הכל נבלע כאילו מעולם לא היה,כאילו כל האהבה שלהם פשוט נשרפה לה כמו דף שעולה באש.

ריח הבושם על המכתב , הרגעים, הזיכרונות והתמונות לא גורמות לחשק לעזוב,הן נותנות תחושה שצריך להאחז בחוזקה ולא לעזוב ,לא להניח,לא לתת לרגעים להתעופף להם כאילו מעולם לא היו,לזרוק ילדות שלמה לפח?. היא מעולם לא שכחה,כתבה תסריטים אין סופיים,מעולם לא ניסתה לייפות את הדברים,היא תמיד הגישה אותם בצורה שהם הופיעו , וזה השתלם כי היא למדה על כל התקופה הזאת,היא הבינה את כל הפרטים בלי להחסיר דברים,

ובמבט מיותם,היא הבינה שלא משנה מה יהיה זה חלק מהחיים,ובלי העבר אין עתיד. ככה מסכמים 3 שנים.

-

"יש לי רק דבר אחד לומר לך הוא מכל הלב,את הכי טובה בעולם".

עבדתי על השיר הזה לא מעט פעמים,וההוכחות הן ההקלטות במחשב,מנסה בלי סוף לרצות את השיר האהוב עליו,עוד לפני שהוא בכלל היה מפורסם,

לפני שאלין דיברה עליו "באח הגדול",לפני שמישהו חוץ ממעריצי הלהקה הכירו את השיר "יסמין" ,של להקת "הפיל הכחול".

אני חושבת על זה,ומבינה שבעצם רציתי לרגש,רציתי להוכיח, להראות לאדם שאני לא נחותה ממנו,שאני יודעת להכנס ללב ,בדיוק כמוהו.

הדמעות כבר התייבשו והדרך למעלה נראת קרובה מתמיד,כי זהו,התגברתי וכבר אין בי חשק עז במיוחד לראות אותך,כנראה שהסיפוק שלי הגיע.

ושאני לא זקוקה יותר לשמירה שלך , ( לא עכשיו בכל אופן ) . אני רוצה להודות לך על השנים האלו ,ומצד שני מפחדת לעזוב,מפחדת למחוק את המספר,מפחדת למחוק את הסיפור שלנו מהראש שלי,מהלב.

 המרדפים בכל לילה,הטיימינג המושלם שלך,כאילו שאתה יודע בדיוק מתי להתקשר ובדיוק מתי להופיע.

4 שנים של תהליכי התבגרות , 4 שנים של שינויים, 4 שנים שהחיים שלי כבר מזמן לא אותם חיים.

ורוס החדשה שניצבת כאן היום,היא לא לנצח, היא משתנה כל הזמן, ובכל זאת עבר כ"כ הרבה זמן מאז שעזבתי את בית החולים,

שאני תוהה האם באמת אני יצטרך עוד חיזוק?,האם אי אפשר לסכם את הכל ככה ולהמשיך הלאה?,האם גם אני עוברת את התליכים של מולי ולירון?.

לירון המשיכה לשבת ולהיזכר במילים הקשות בריב האחרון עם אימא שלה .

" את פשוט שמנה..",זרקה אימא שלה באוויר. לירון נכנסה לאטרף והעיפה כל דבר שהיה לה על הריצפה וצעקה בקולי קולות

" שזאת תהיה הפעם האחרונה שאת קוראת לי שמנה את שומעת?! פעם אחרונה!!!!" הדמעות לא הפסיקו לרדת ולאט לאט היא נכנסה בגל של דמעות,מלוחות,קשות,מראות על הכאב. לירון רצה במהירה לחדר,כשהיא תופסת את הבטן שלה,וצובטת אותה בחוזקה "אני לא..שמנה!,אני..לא"

היא נשברה ונפלה אט אט על הריצפה ,כשהיא תופסת את השיער הארוך שלה ופשוט בוכה. בשנייה אחת היא נכנסה לעולם משלה,למקום שלה..בית החולים.

-

" שלום לך,לירון!" אמר קול מוכר.

"שלו...ם" , רצתה לירון לענות אבל לא הצליחה להוציא הגה מהפה .

היא הסתכלה מסביב, וכולם נראו לה במצב טוב יחסית לבית חולים,עד שהיא הסתכלה לחדר ממול," חדר טיפול ונפש , אנורקסיה".

המילה הזאת "אנורקסיה",נראתה לה כ"כ מפחידה,היא רואה בנות שהן שלדים בעצם מסתובבות שם וחלקן מרותקות למיטה,קשורות.

הדלת נסגרת,ולירון מנסה להמשיך ולהסתכל,והקול שקרא לה חזר :"לירוני,אנחנו יודעים שאת לא כ"כ מבינה כרגע,את נפלת והתעלפת כי לא אכלת כבר 3 מים,  ובאנו לראות מה איתך..את רואה את החדר ממול?,שם שוכבות הבנות..שכבר לא יוכלו להעויל לנו בעולם הדוגמנות,אנה.

מראה הבנות הללו לא יצא לה מהראש " האנות" ככה קוראים להן הבנות שאומרות "החיים אפילו לא יספקו אותי,ולא יתנו לי את הסיפוק מלהיות רזה, שום דבר בעולם לא יתעלה ,לא יגיע לרגע שאני רואה שהשלתי קילו מעלי. "

זה כבר לא השלבים,זאת התחושה שגם אני במרוץ הזה, האם גם אני חסרת תועלת?אני מתחילה בדרכה של אנה?,התחלתי הכל כבדיחה..עד שאימא התחילה לדבר.המילים הורגות יותר מאשר המעשים,שתדעו. שום תרופה לא תעזור לי לצאת מזה,חוץ מהמילים החמות לדעת, "את רזה."

" את סקסית,כולם רוצים אותך". זה הורג,זה מכשל. "מראה הארואין" , אני אוהבת את זה . אבל אני מפחדת להגיע לזה,אני..שפויה,אני יודעת שזה אסור,אבל אימא..היא..מכאיבה.

והקול נעלם,אני כבר לא שומעת כלום שקועה בשינה,הכדורים האלו אמורים להרדים אותי כדי שאני יחלים,יחלים ממה? לדיכאון אין תרופה.

אני .. לא יודעת .

-

" לא אכפת לי מכלום!" , פקחתי עיינים לאחר 8 שעות של שינה , לא הצלחתי לדבר עדיין,כנראה ההלם.

כבר לא יודעת עם בא לי לחיות או למות,אני רק רוצה לראות אותה רואה, מה המילים שלה גרמו! את התוצאות שהיא תשא!

ולא אכפת לי..לא אכפת לי לאבד הכל,גם ככה איבדתי כבר המון ,טום.

חברות שלי?הן רק מרוצות מהמעידה שלי,למה שלמישהו יהיה באמת אכפת?למה שמישהו יבכה את הדמעות שלי?

למה רק ברגעים האלו אנשים נזכרים שאני קיימת ?,האם כשהייתי צריכה אותם קודם הם היו כאן ?אני לא מורן..אין לי את מאי שתעזור.

-

מוצרי איפור וטיפוח הקיפו את האמבטיה בחדר, בבית .

קרמים להורדת צלוליטיס,קרמים בעלי לחות,סכיני גילוח,וצמר גפן. על המראה נותרו עודפים של אדים מהמקלחת החמה,ליד מונח מסרק שיער,וקליפס.

ומתחת מונח המשקל,ה"אחראי",המרכזי לתוצאות,השופט.

בחדר הכל מבולגן,בגדים וג'ינסים על הריצפה,הגופיות מפוזרות על המדף , והמון כתבי עט מונחים על השולחן . למעלה מונחת קופסת נעלים עם כל האוצרות,המכתבים,והרגעים..הכי אישיים. החל מהקרירה המפותחת ועד לאהבה הראשונה. המון תמונות נמצאות על השולחן,במסגרות במקומות אסטרטגיים ,התמונות הכי יפות,הכי מושכות את העין. ועדיין, למרות כל זה מתפתחת ההפרעה ,אנה.

הקול עדיין חנוק,ורק בלב מתנגן השיר "את מעיין/לילך שיר".

-

"הכל כואב והכל מוזר,ד"ר לב-נפש-ון",אמרה לירון בהיגעה לבית החולים החדש.

"זה ..בסדר בשביל אני כאן,להקשיב לך!".

"אני מתה מבפנים,מנסה להראות לכולם שהכל בסדר..אבל אני משתגעת!",לירון החלה לבכות.

"אני כאן,אני מקשיב לך להכל,את יכולה להרגיש בנוח",אמר בשקט ד"ר לב-נפש-ון ,תוך שהוא מחבק את לירון.

-

מחסן ישן  דרום ת"א מונחת על הריצפה,מסטולה מאלכוהול,כשהבקבוק נוגע באצבעותייה,הגופיה עולה עד לחזיה,והחזיה מבצבצת השיער הארוך מסתיר,

האיפור השחור מזמן נמרח עם הדמעות,הרבה רעש המון מוזיקה,ושקט,שקט בפנים.דלת פרוצה,שסגורה קלות,וקרש עץ מונחת על הידית,היא שוב לבד.., להתעורר לאט ולרצות שהלילה שוב יחזור,התריסים המוגפים מראים מעט אור וגם הוא מזיק,הכל מזיק,הכל כבר מזמן לא תמים,והיד..היד מלאה בשחור שנמרח מהאיפור,מכנס קצר,הכפתור פתוח,אין אף אחד,לא מקלחת לא כיור,לא בגדים,רק בושם קטן עם ריח גדול. היא שוב מריחה ומסניפה את הריח "רק שלא יגמר" היא לוחשת בכל פעם שהיא פותחת את הפקק של הבושם. "זאת הילדות שלי",לחשה לעצמה."היום אני כבר לא צועקת,אין לי כוחות אין לי בשביל מה". משקיפה על הבית בצפון ת"א המאובזר, האמיתי..והכ"כ צבוע. כ"כ הסנובית של פעם,שגוססת כאן. עם החולצות שלא מסודרות עדיין,עם הפחד בעיניים ועם הסיפוק בלב. הירחונים של פעם,"היכל התהילה",מונחים על הריצפה והתמונה היפה מלאה כבר באודם אדום ישן שנמרח מנשיקות ישנות של מעריצים ישנים,שפתיים במראה מאט אדומות , חזיות ישנות מונחות מאחורי השידה עם כתבי  העט והרגשות..שהצליחה להוציא מהבית המקורי. "כאן אני גרה"אמרה לעצמה בביטחון מלא. הריח מתפשט,ושוב הכל חוזר לקדמותו,החדר,המוזיקה,המיקרופון,השירה,ההצלחה,הקרירה,לכמה רגעים שוב הכל אמיתי כאן...הכל(?).

הפחדים שעוד רגע יגיע מישהו ויבקש ממנה לעזוב,הרגעים בהם הניחה את הראש על הכרית המקורית מהחדר,שאפילו הציפית שלה שווה יותר מהמחסן "איקאה" היה כתוב שם בטיקט,בימים בהם עוד היה לה את האפשרות. "לא רוצה לעבור לדירה טובה משלי,ויש לי את הכסף!גם עכשיו עליי..אבל אני לא רוצה,לא רוצה כלום מהם,רוצה ללמוד ,לחוות להרגיש את החיים". עם צריך להסתובב בתחנה מרכזית החדשה בת"א ולהכיר,להריח,לדעת זאת לא בושה,זאת המדינה שלנו! לא כולם כמוני,לא כולם נולדו צפונבונים,יש כאלה שהמזל השחיר להם,ודווקא הם מבינים יותר מאלה שיש להם הכל . והנה שוב יורד הלילה,כולם יוצאים ואני שוכבת עדיין על הירחונים מבלי לשים לב,שזאת אני, זה כבר לא מעניין . סוגרת את הכפתור של המכנס,ומקשיבה לרעש בשקט ,בדממה,אף אחד לא יוכל להכנס ולהבין מה אני באמת מרגישה. והנה מרחוק אני שומעת אותו..טום, הוא מסתכל מסביב,כאילו מחפש משהו,ומה הוא עושה כאן בכלל?. אבל הוא לא ימצא אותי,וגם עם כן ,אני כבר במקום אחר,לא בחדר עם התמונות היפות, ולא בסטודיו עם ארוחות הגורמה,פה אתה חי על בקבוקי ה"פרפקט",או המים. אין כאן עירבוב,או XL , הכל .. נקי, בדיוק כמו הרגשות המוזרים,נקי. אהבה?הצחקתם אותי,זה כבר מזמן פאסה. לא אוהבים  היום , חיים היום. עם אני רוצה למות אני ימות בדרך אחרת,למה מוות כ"כ קשה?,אהבה..

תיק של בית ספר,פן , מסרק לשיער,והמון אבק מסביב,ולי זה כבר לא אכפת,לא אכפת לי לטבוע ככה,להישאר ככה עד שהדמעות יאכלו אותי,לפחות אני יהיה אמיתית ולא הבובה מפלסטיק שעשו ממני. ה"אנות" עזבו כבר מזמן,הן עכשיו בשיקום,לפחות שם מישהו ינסה לעזור,יסתכל..העבודה שלהם בכל זאת.

ואני נשארת חסרת אונים,מחכה לרגע שישחיר כדי לקום,כי רק הלילה נותן את הכוח האמיתי. והאמת ,זה מה שחסר לי עכשיו , ושוב ברגעים האלו אני חושבת רק את המחשבות הבודדות שנשארו . קירות מקולפים,גיטרה שאף אחד עדיין לא ניגן בה,מפיץ חום,ודפים לבנים,קלמר מלא בצבעים,מגירה עם הלבשה תחתונה," צריך יותר מזה בובה ?" ,שאל הקוקסינל?. "לא.."עניתי עם הראש,ונכנסתי.

לא פחדתי,פחד צריך לצוץ עם עשיתי משהו לא בסדר,ואני בסדר גמור. לא רוצה רחמים,עומדת זקוף עד כמה שאני יכולה ואפילו הקוקסינל בקושי מסתכל עליי,ועדיין יש לי תחושה שכן,שהוא בוחן אותי,אבל לשווא זה בכלל לא מעניין אותי,הוא לא עושה לי "טובה" הוא פשוט גם היה במצב הזה פעם,"מקלחת יש לך בקומה העליונה בבית של  נווה, את מוזמן לעלות תמיד,הוא ריק גם ככה כימעט תמיד,היא מוכרת בתחנה כל מיני בגדים וזיופים. ," יש לי כמה בגדים אוריגנליים פה אולי..אני יביא לה למכור?",שאלתי בנימוס . "ששששש!!! שלא תדברי על זה ליידם ,שלא ישמעו אותך.זה אומנם יעזור לך,אבל עם יגלו את זה את בצרות יסחטו אותך.אל תתנהגי כאילו שיש לך כסף",אמר. "אוקי" הנהנתי עם הראש. נשארתי במחסן,התיישבתי,והנה אני כאן שנה .

ואני מרגישה יותר טוב מתמיד,אבל..למה אני בוכה?,חשבתי ששכחתי איך נראות הדמעות אחרי כ"כ הרבה זמן,חשבתי ש..אני חזקה,בוגרת,גדולה.

כנראה שהכל בגדר סימן שאלה,אני כבר לא יודעת,לא..

-

כל התמונות חוזרות על עצמן מאז המריבה,והלילה מלטף,מרגיע ,וד"ר לב-נפש-ון ,מבין ולא אומר מילה.

אנורקסיה , זה פשוט לא לראות את עצמך כמו שאת..אלא לראות שאת שמנה,כעורה,כמו הדימוי העצמי הנוראי הזה.

ברגע שנכנסים לעולם הזה אין דרך לחזור , אין דרך לצאת,רק כשבאמת כואב לי ,אני נזכרת בלירון של פעם ,המאושרת,המוצלחת.

ועכשיו כל מה שנותר הוא זיכרון , התמונות , והתחושות שאף אחד אבל אף אחד לא באמת מבין את המחלה,  אף אחד לא יודע כמה פוגעת באמת המילה "שמנה" ,ועכשיו כשאני בסרט הזה,אני מפחדת ליפול,כי כל מילה היא כמו מגדל קלפים,קלף אחד לא במקום והמגדל נופל .

הכל נובע מחוסר צומת לב , עם היו באמת שמים לב,אפשר למנוע הכל.

מולי המשיכה לישון, ומהמשחק זה נהפך להיות רציני יותר ויותר . עד שהיא נרדמה לחלוטין.

בחלומה ראתה מולי את כל קורות חייה בקצרה , את החלומות האבודים ואת כל מה שרק ציפתה , היא הרגישה כאילו הכל קורה כאן ועכשיו .

שאולי , החלום הוא המציאות? לרגע היה נדמה לה שהכל אמיתי , שמה שקורה זה כאן ובכדי להישאר . האם אי פעם היא תזכה להיות מאושרת ?

פטריק עדיין היה בביקור אצל רוס בעולם החופשי , ומולי הרגישה שהיא פשוט מתגעגעת .. למרות שהיא מבינה אותו , דמות האב המלווה את פטריק מהרגע שהוא הגיע לבית החולים חסרה לה  . שלא לדבר על העידרו של ד"ר לב-נפש-ון .

" אני חושששת שהכל הולך להשתתנות , שהכל יחזור למצב של פעם ומולי שוב .." , חשבה לעצמה האחות גר'סי .

-

לקחתי את תוספות השיער הארוכות הן מגיעות עד קן הטוסיק , (24 ס"מ ) ליתר דיוק . הן פשוט נותנות לי להרגיש תחושת ביטחון, הרגשתי כמו בובת ברבי שהרגע יצאה מהקפוסה , יפיפיה , מגשימה את כל חלומותיו של כל גבר , ( נראה את אדם מתנגד לזה .. ) , לבושה בגופיה לבנה וג'ינס קצר לא מאופרת עם עייני גיי'ד גדולות שמתסכלות בתקווה לקבל מעט אהבה . פשוט התאהבתי במה שראיתי באותו הרגע , הרגשתי כ"כוב ומצד שניכ"כ חוסר , הוא עדיין לא התקשר .. אפילו לא חשב עליי , אני מעריכה שפשוט יצאתי לו מהחיים , ובכל זאת מאחר לי המחזור גם בלי להיות איתו או עם אף גבר ואני בלחץ רציני .

" יש לי רק דבר אחד ..לומר לך הוא מכל הלב , אתה הכי טוב בעולם.." התנגן השיר של הלהקה הכ"כ מוצלחת הזאת , ' הפיל הכחול ' . אני כבר לא יודעת מה אני רוצה ובכל זאת אני נהנהת מאוד מהביקור של אבא אני מרגישה את העילות הזאת למרות שלעיתים אבל רק לעיתים אני רוצה לשבת קצת לבד בשאנטי שקיבלתי על עצמי , ברוגע ושלמוע שירים שעושים טוב בלב . נהייתי קצת שאנטית , עשיתי ראסטה ממש יפה ואני מרגישה בתוכי איך כל המזרח הרחוק נכנס לי לוירידים , איך אני רוצה ודורשת את השקט ואת המחשבה למצוא את עצמי..ובכל זאת מותר לי להיות אגוצנטרית לפעמים , הגיע הזמן לחשוב קצת גם על עצמי.

-

ד"ר לב-קר נכנס לחדר האחיות וחיכה עד שגר'סי תתפנה בכדי לשאול אותה מספר שאלות בנוגע למולי.

גר'סי ידעה שאין גכאן מקום למשחקים ושהיא כרגע קובעת את גורלה של מולי, בזכות הדו"ח שלה ,יהיה ידוע מה השיפור או המצב של מולי ובכך יהיה קל יותר לקבוע היכן להשאיר אותה , במחלקה של ד"ר לב-קר , או במחלקה הסגורה של ד"ר רוע-לב . שהיא בהחלט לא מחלקה מומלצת .

-

המסיבה בטרוף , כולם רוקדים ואני ..אני באקסטזה פשוט רוקדת עד שכל הכאב יעבור, ממש כיף לי ! (-) חלמתי לעצמי אתמול (-)

אני מעל כולם סוף סוף , עושה מה שבאלי ... והנה אדם מנסה לדבר איתי ואני לא מתחמקת אנחנו מדברים בצורה רגילה כאילו נשארנו ידידים בלי יותר מיידי משחקים , ולא לא קרה כלום אפילו לא חיבוק . לפתע המון אקסים הופיעו וניסו לרקוד איתי ואני רק חיפשתי שוב את המבט של אדם שנבלע בין האורחים הכללים של המסיבה . ועוד מישהי אטיופית מסתכלת עליי במבט של " ילדה ,תעשי את זה תוכיחי שאת יכולה .." ואני רוקדת בלי הפסקה , לא רואה בעיינים פשוט נהנהת ועוד משקה ... ועוד אחד ..

-

מולי התעוררה והסתכלה מסביב, החדר נראה לה רגיל , היה בסדר..אבל היא ידעה שהדוח עוד מעט מגיע וזה הלחיץ אותה מאוד.

היא התיישבה על המיטה חסרת כוחות וניסתה באיטיות להגיע למחשב הנייד , היא נזכרה שבשיעורים של ד"ר לב-נפש-ון , הם למדו לכתוב ולהביע את רגשותיים , ריח הבושם" אופוריה" ופץ בכל החדר וגרם לה להרגיש אשליה . היא כתבה את הכל , את החלומות והציפיות שלה ואיך היא הייתה רוצה לראות את העולם ..

http://www.youtube.com/watch?v=Xp06K-m8fqs ( ממולץ לשמוע את השיר הזה עכשיו )

-

עוד נגיעה באוויר , הזמן לא זז, ואני מרגישה תמימה..

אני רוצה לרוץ אבל אני לא יודעת איך , אתה פצעת את ליבי עכשיו ..

אני מתעוררת , כשכולי מלאה בגעגועים יש לי יום חופש מהעבודה ולכן אני מרשה לעצמי לישון עד מאוחר .

נזכרת ולא רוצה לשכוח , אותך ..

הכל נראה לי כ"כ מוכר,כשבעצם הכל חלק מחלום , אני חושבת שהאהבה שלי פשוט מבולבלת.

ושאפילו אני לא סגורה על הכל,הרי אדם היה הפתרון שלי כשהייתי מאוהבת באחרים,ועכשיו ?כשאני לא יודעת מה אני רוצה פתאום

אני מבינה שכל מה שאני רוצה זה את אדם . זה נמשך קרוב לחודשיים , מריבות נוראיות,הודעות בוטות,והמון מבטים שנמחקו ואפילו לא נשארו בזיכרון .

זה הסיכום הכללי שלי,וזה מה שאני מרגישה כרגע . רייקנות,חוסר שליטה,חוסר חשק לתפקד ובעיקר,המון לחץ , והמון ציפיות.

-

כשמולי הסתכלה על עצמה במראה,היא הבינה לפתע איזה ברת מזל היא , ואיך שמחה שהיא נראת כמו שהיא נראת. היא מסוג האנשים שמשקפים בדיוק את מה שהם מרגישים גם במראה החיצוני,תכונות האופי תאומות לחלוטין את בחירות האופנה הנועזות ,והצבעים מדגישים את הקיצוניות שבה.היא נעמדה תוך שהיא מסתכלת על עצמה בהערצה וגוואה. זה לא קורה בדרך כלל. נדיר מאוד שהיא באמת יושבת וחושבת על עצמה דברים טובים,היא משווה את עצמה בעקביות לאחותה נרי,ומשתדלת להימנע מלהביט במראה במשך דקות ארוכות אלה רק לצורך הסתדרות . הרבה בקבקבוקונים קטנים של אליינר מונחים על השידה ,צללית בצבע סגול עם נצנצים , שפתון שחור עבה , ועפרונות שחורים ולבנים מפוזרים לאורך כל השידה  . היא ממשיכה להביט ונזכרת ברגעים היותר מאושרים שלה, לפני שהיא הגיעה לבית החולים,החברות שלה,שהיא הבינה שהן לא בדיוק מה שחשבה,ושהן ממש ילדות קטנות וחסרות טאקט ,אז היא הצליחה לפרוץ את הגבולות ולהפסיק להיפגש עם האנשים שעושים לה רע,ובעצם פעם אחת להחליט לעצמה מה היא רוצה לעשות . האהבה שלה,שהיא הרגישה פעם אחת בחייה מהי אהבה אמיתית,ומאז הכל זה משחקים ,

הפחדים שמעולם לא היו לה והרצון שלה להוכיח לכולם שהיא תנצח את העצב. היא חושבת לעצמה "איפה זה עכשיו?",האם הכל נשבר?.

האחות גר'סי קטעה את מחשבותיה,התיישבה בכיסא שהיה צמוד לשידה "מולי..? מה שלומך חמודה?".

מולי הביטה באחות גר'סי בפליאה היא בכלל לא שמה לב שהיא נכנסה לחדר,"אה..הכל בסדר...מה איתך?".

ענתה בחפיזות , מולי  .

" הכל ..בסדר,את רוצה לשבת לדבר קצת?",שאלה האחות.

" האמת..ש..אני רוצה לשבת קצת לבד,עם אני ירצה לדבר אני יקרא לך בסדר?" ,אמרה בנימוס מולי.

" אוקי..",ענתה האחות ועזבה את החדר.

אז האם הכל נשבר?,או שכאן החוויה והמבחן האמיתי?, האם כל מה שמולי עברה זה כ"כ קל ביחס למה שקורה לה עכשיו?.

" בוודאי!" צעקה מולי לפתע. ," הרי באותה התקופה הייתי חותכת את עצמי בסתר,הייתי בוכה מכאב,הייתי נגעלת מהדם ומהצלקות הנוראיות ברגע שהייתי קמה בבוקר ומגלה את שהוללתי,למה בלילה אני מסוגלת להכל?,אני מרגישה שרק בלילה אני יכולה לבטא את ריגשותי ?, שרק בלילה אני יכולה לחתוך את עצמי בלי רגשות אשמה,אבל הבוקר..הבוקר גורם לי לחשוב,מאיר אור על פצעיי וכאילו אומר לי " תסתכלי מה את עושה לעצמך! כן כן את עשית את זה מרוצה?!",כמו אימא עצבנית שמאירה בלי להגיד כלום בעצם ע"י הארה בדיוק באזורים,כשהיא מסתכלת על הפצעים והיא רואה ולא יכולה להגיד כלום,אז היא מלמדת אותי לקח ע"י השתיקה שלה. ואולי דווקא זה מה שגורם לי לרצות לחתוך יותר?" . בנתיים זה דיי עוצר אותי,ואני חושבת שזה הרבה בזכות בי החולים הזה , המון!בית החולים הזה גרם לי להשתנות מהקצה על הקצה הוא הוביל אותי על דרך הישר,זה לא גבר שאני לומדת עליו זה החיים!,וזאת הפואנטה שלי בעצם , לא הגברים ובעלי ההשפעה בחיינו הם רק אלו שמובילים אותנו,זה המקומות המוסדות והחינוך ! זה הכל יחסי,מצד אחד יש את אלה שגוררים ואת " החבר'ה הרעים ". אבל מצד שני, יש את המוסדות שמרחיקים אותם מהם,וגורמים לנו גם עם זה בתת מודע לדעת שאנחנו טועים. אסור לי להישבר אסור לי לצאת מכאן!"חשבה מולי לעצמה .

-

ד"ר לב-קר חסר ושאל את האחות גר'סי עוד מספר פעמים על המצב של מולי בכדי להשלים את הדוח .

אבל היא התחמקה וניסתה להגיד במילים אחרות שהכל בסדר,שהמצב השתפר ושמולי מצליחה .

אבל אז בדיוק מולי יצאה מהחדר,ודיברה עם ד"ר לב-קר לבד . "אני ארצה לדבר עם ד"ר לב-קר לבד עם זה אפשרי",אמרה מולי.

"כן ,זה אפשרי בואי למשרד שלי בבקשה מולי",אמר ד"ר לב-קר. ושניהם נכנסו למשרד.

-

"אז אתה מבין ד"ר לב-קר,הבנתי את הטעות שלי ואני לא יחזור עלייה בשנית אני הבנתי שהמוסד הזה ובית החולים הזה נועד לעזור לי ולא לפגוע בי אני מבטיחה לעשות הכל בכדי להישאר ולעבור את הטיפול המתאים. "

"אני שמח לשמוע את זה מולי,אני מבטיח שמבחינתי את כאן כל עוד תוכיחי שאת מסוגלת להישאר כאן, ובנתיים בהצלחה".

ד"ר לב-קר ליווה את מולי לדלת והיא יצאה לכיוון החדר שלה.

-

בנתיים כל המטופלים ישבו בחדר המרכזי , ברובם היו בפייסבוק,מתארים את ה"חופשה שלהם בח"ול" , או סתם גולשים באתרים להנאתם ,חלק רואים טלוויזיה וחלק בדיוק מנשנשים בייגלה . מולי מתיישבת על הפוף הסגול בפינה ומתחילה לקרוא ספר שמעולם לא ראתה קודם במדף הספרים , " היומן " .זה שם הספר והוא מספר את סיפורה של ..מאי.

במהלך הקריאה מולי נחשפת לאחת הדמויות המרכזיות ביותר בעיסוק בני הנוער במצוקה , מאי .

הספר מספר את סיפורה ע"י מבט מהצד,מהיחידות שהיו צריכות לפקח על מצבה של מאי,תוך הוספת קטעים אישיים מתוך הבלוג שלה. בין האנשים שנמצאים בספר , גם בתי החולים בעירה, והרופא הצמוד שלה. ד"ר לב-קר. כמובן שאחרי שקיבל הספר צו איסור פרסום ,שמו של ד"ר לב-קר,אינו הוזכר בספר,אך נרמז שישנו רופא אישי ועל מהות תפקידו.

ובכל זאת , למרות שבל שנה הנושא עולה הפרק ישנה עצרת זיכרון למאי וכו' , עדיין מולי אף פעם לא באמת הצליחה להבין מה בדיוק קרה שם עד ש..היא החלה לקרוא את הספר שמותח ביקורת גם על הצד השני ובעיקר על אימא שלה.

תוך שהיא קוראת היא מדיימנת לעצמה את מצבה של מאי,וזה נראה לה כ"כ מתאים..כ"כ נכון , היא הייתה בחורה מאושרת פעם!.

זה הכעיס אותה עד שהיא פשוט קמה ולקחה איתה את הספר לחדר והמשיכה לקרוא . בחדר שלה , היא לא  הסתכלה הרבה מסביב,רק הביטה שוב באוסף התמונות שלה , ואז חזרה לקרוא שוב .

-

לירון התיישבה בחדר והביטה באוסף הברביות שלה,אוסף מרשים שכולל לא מעט ברביות עם המון סטייל , גלאם וחיוכים . היא הביטה בבות שמביאות לה כ"כ הרבה השארה,השלמות,הגזרה , הכל נראה לפתע כ"כ אמיתי,כ"כ נכון,כבר לא בשמיים להיות "מושלמת" וברבי ?,היא הדוגמה לכך. על השולחן מונחת בובה שלבושה בבגדי גיבורת על שכוללים גם גלימה,היא לא ברבי אלא בראץ' בייבי , שיערה ארוך ושופע ומתולתל כ"כ הרבה ביטחון בבובה אחת . לירון התחילה לחשוב לעצמה "האם גם לי יש את הביטחון הזה?או שהכל נמצא בגדר חלום ?חלום שעד לא מזמן היה האמת של חייה של לירון , עולם השלמות "הדוגמנות". בתור אייקון אופנה אפשר לומר שהיה לה הכל,גם בפרופיל שלה בפסייבוק יצא לה במבחן "האם את מתאימה להיות דוגמנית?" , " ג'יזל מאחוריך " , הוצגה התשובה בגוואה. זה קרע אותה לגזרים לחשוב שאולי היא השמינה?או שמא אף קמפיין לא יקרא לה שוב , היא הרגישה על הפנים,הסתכלה ונגעה בעצמה בנגיעות צביטות היא בדקה כל חלק וחלק מגופה,כל חלקיק עור היה נראה לה מוזר,מוזר בעיקר כי היא שומרת על הגזרה יותר מכולן . בערך (200 קלוריות ליום ) ,שזה שום דבר . זה באמת כלום היא שכיפה רזה,עם ציצי. בדיוק גוף של דוגמנית . אז מה כאן הבעיה בדיוק?, מסתבר שיש כאן בעיה,לירון מודאגת , אולי קלריס לקחה את כל הקמפיינים השנה ,ובכל זאת , המרוץ לשלמות אף פעם לא היה קשה יותר . היא נזכרת בבית ,במריבות עם אימא על האוכל ,בזה זאימא החליטה לקחת צעד אחד קדימה לפני שאנה תכנס לתמונה ופשוט הנה,לירון כאן בבית החולים. תיבת פנדורה נפתחת , המצב של לירון האמיתי,שאף אחד לא ידע ולא נגע בו בעבר נפתח. וזה הסיפור האמיתי שלה :

לירון הייתה נכנסת הבייתה אחרי הבית ספר,ופשוט מתיישבת ישר ליד המחשב . כל הודעה קטנה בפייסבוק או במקושרים גרמה לה להיראות עסוקה,וכשההורים נכנסו היא בדיוק דיברה על "הארוחה הטעימה בארומה",בכדי שיחשבו שכבר אכלה. אבל הטריק הזה לא עבד יותר מיידי פעמים ולירון נתפסה בכך שבכל פעם הורידה ממשקלה. היא נעשתה קטנה יותר ויותר 50 ק"ג ,זה המשקל האידיאלי. כרגע היא 54 , 4 קילו מפרידים ביינה לבין החלום , ובנמקום לתת לאנה להיכנס ,אנה שלחשה לה ש"הכל יהיה בסדר עם היא רק תתן לה הזדמנות " , לירון הרחיקה את המחשבות עלייה. המחשבות שלא הפסיקו לבוא ,בכל פעם שלעסה כל פרור אוכל , ובכל פעם שחשבה על ספורט או עמדה מול המראה. את אימא של לירון המודעות למצב לא הרגיעה. והיא החליטה לקחת צעד אחד קדימה ולעקוב אחרי מצבה של לירון . אחרי שהיא הרחיקה את כל המשקלים וסרטי המדידה, החליפה את ארונות המטבח בפריטים שלא מזכירים את  המילה "דיאטה" , לירון כל הזמן שיננה לעצמה את המילים שהיו אומרות לה החברות הקנאיות שלה,ובניהן גם קלריס. " אוח הבטן שלך עוד תגרום לאסון ! מזה? " , או "תשמעי..את לא שמנה, את גם לא רזה יש לך .. בטן" , המילים הללו פתאום נראו לה כמו קללות נוראיות, יותר גרועות מההשתקפות במראה, גרמו לה להשתגע,להסתגר בתוך עצמה ולהחליט שמעכשיו שינוי !

כשהמשפחה התחילה להעיר לה על המשקל הירוד , היא החליטה לנסות לדבר על זה עם ידיד קרוב, אבל לשווא. הוא במקום להבין היה אומר לה "הכל יהיה בסדר" , אף אחד לא באמת לקח את המצב שלה ברצינות,הרי היא לא הייתה רזה מיידי,ז"א היא עדיין לא הגיעה לקצה , רק ברגע שהיא תגיע לקצה כולם יבינו?אי אפשר לפני כן?,למה באמת אף אחד לא מבין .. מה עד שהיא תגיע לתל השומר אף אחד לא ישים לב ? . " זה פשוט הבל הבלים!!" חשבה לירון לעצמה, והחליטה לאשפז את עצמה בבית החולים של ד"ר לב-נפש-ון . כי עם כל היופי שלה, היא לבד..כ"כ לבד ,אף אחד לא באמת מבין...אני בספק עם מישהו בכלל מנסה להבין,כולם חושבים שזה בדיחה,זה לא הגיוני,היא יותר מיידי מושלמת בשביל להיות ' אנורקסית' . כל מה שזיעזע אותה פעם,נראה לה פתאום אמיתי . נראה לה "כאן ועכשיו" ,זאת היא! ומתי כולם יבינו שהיא בסה"כ רוצה שטום יאהב אותה?,שיסתכלו עלייה ויחייכו , ולא .. יגנבו לה את התפקידים בדוגמנות,רק בגלל שהיא לא מספיק רזה .

-

המחזור הגיע , ביום שבת ,והרגשתי כ"כ מאושרת!, אלוקים שמע אותי , ועכשיו הכל בסדר שוב..

טקס יום הזיכרון הגיע , והיום הזה גרם לי להרבה מחשבות , על הצבא ,על המדינה,על אותם חבר'ה בני 20-18 , שחרפו את נפשם בשביל שהיום יהיה לנו איפה לחיות בחופש ובעצמאות . אחרי שטבחו אותנו כמו צאן לטבח בשואה,עכשיו סוף סוף אנחנו מדינה! , אי אפשר להגיד שגם לא חשבתי עליו..החייל שלי ,שכל הזמן דיבר איתי על הנושאים האלו , ותמיד , דיבר איתי על החשיבות של הצבא . הרגישות שלו ליום הזה,אפילו מיוחדת יותר מהרגישות שלי ליום השואה. הוא כ"כ אמיתי כשהוא מדבר על הצבא הצבא נותן לו המון כוח ( 555 ) , ובאמת אני מקווה שהכל יהיה בסדר,ושבעז"ה הוא יהיה בסדר תמיד ,  ואני כ"כ גאה בו ! וכ"כ מתגעגעת . היום כשהייתי בטקס בבית הספר הישן שלי,הרגשתי איך פתאום הרוחות של פעם נוגעות בי.זה נכון שהפעם אני הרבה יותר חזקה, מנוסה, יש לי את כל הכלים להתמודד עם כמות הקנאה מסביב,אבל..בכל זאת,כשאני רואה שם את כולם זה לא תמיד עושה לי טוב . ראיתי גם את ליאל,ואת עדי חברה של מאי (ז"ל) , הסתכלתי על הטקס הוא היה מרגש ,אבל לא ציפתי שיקרה משהו מיוחד. ברגע שהטקס נגמר וכולם יצאו ראיתי את אותו! הוא יצא כשהוא מביט בי בהלם ושנינו מנסים להתרחק אחד מהשני,הוא מסתכל עליי מרחוק ואני בורחת נבוכה ועם חיוך מטופש על הפנים, הוא נכנס לאוטו ומוריד את החולצה של המדים ונשאר בגופיה לבנה, ואני..אני ממשיכה ללכת בדרך הכביש והוא , הוא נוסע לאט יותר .. ומסתכל ואני. ?אני פשוט מיישרת מבט קדימה ומתעלמת. כשהגעתי לבית,פשוט הייתי בהלם! ברגע שאני הכי פחות יצפה לשיחת טלפון או לפגישה זה יגיע.. זה פשוט יבוא מעצמו,ואני כ"כ מתגעגעת ! :( .  אני רוצה לראות אותו,לחבק אותו לא יותר...רק חיבוק , אחד קטן ארוך .

-

הסיפור של מאי, לא הפסיק להדהד בראשה של מולי,היא פשוט לא הצליחה לעכל. "מה הם חיכו שהיא תמות בשביל לאבחן שהמצב שלה קשה?" ,

" איזה מין רופאים אלו אני לא מבינה ! ",כעסה לעצמה. מאי פשוט דיברה מהלב,לא חיפשה תרוצים ולא ניסתה להתרחק , היא כתבה בדיוק את כל התחושות שלה , ובסוף העלתה מחזה שמתאר את החיים שלה,האהבה והמרדף האין סופי ליחס אמיתי. "כולנו מחפשים יחס",חשבה לעצמה מולי.

היא סגרה את הספר,והחליטה שזה גדול עלייה בנתיים אבל היא לא רצתה להחזיר את הספר עדיין מדף הספרים היא הניחה אותו מתחת לכרית הסגולה הגדולה בחדר. וחשבה שוב על פטריק שכ"כ חסר לה, והוא הבטיח לחזור מחר בערב,"מקווה שהוא יעמוד בהבטחה שלו",חשבה מולי.

בסה"כ הכל דיי בסדר במחלקה,טל מרגישה קצת יותר טוב ומגיעה מיידי פעם לחדר של מולי,יושבת איתה ומנסה ליצור נושאי שיחה,ומולי..סוף סוף נפתחת ומדברת עם מישהי כמו עם חברה אמיתית .

-

" תמיד אתה חוזר ונעלם מה עוד נשאר לי ? , רק חלק ממך .. " , ההתעסקות הבלתי פוסקת שלי באדם גרמה לי לאבד ריכוז בעבודה,כבר המון זמן שהעבודות שאני מגישה הן ברמה גבוה,אבל לא ברמה שאני יכולה להגיע אלייה,אני יכולה כ"כ יותר מזה. כואב לי,שאני לא מצליחה לפתוח מסך טקסט בלי להתחיל לכתוב על המצב בייני לביינו . אבל זה עשה לי טוב לראות אותו ולכן אני יכולה עכשיו לעבוד בצורה יותר מדויקת , מאמר על קטינים ועל אלכוהול.

מועד הגשה, בעוד 3 ימים. נקווה לקבל עוד ציון לשבך , ולא רק כי אני העובדת החביבה על הבוס ;) .

-