למחלקה הסגורה של ד"ר רוע לב , נכנסים רק אלו שסובליפ מדיכאון קליני וקשה במיוחד.
הכאב,הפחד,הבדידות,הרוע,הצער כולם מוכרים כאן במחלקה . כולם שם מטופלים חסרי ישע , חסרי כיוון ,כולם עברו את מה שהשתיקה יפה לה.אנשים שהדיכאון הוא חלק בלתי נפרד מנשמתם ,דברים שאף אחד לא רוצה לדעת , להקשיב,שקשה שמצמרר להרגיש .
החתכים,הורידים המנוטצים,התחושה שסוף סוף יהיה פשר לדמעות , "ורק ככה אפשר להרגיש דמעות אמתיות , דמעות של דם",חושבת לעצמה אחת המטופלות. בחדר חשוך , מיטה במצעים שחורים, מבטים מפוחדים,של מטופלים המאופרים בשחור כבד,ובחורות שמאופרות בשפתון אדום זועק במיוחד.
שיער שחור גזור בדירוג משוגע ,כעס ופחד בעיניים , המון כאב וחששות ,כולר של ניטים על אחד הבנים,פרסינגים בכל מקום אסטרטגי עפ"י הכאב האישי. בחורות שוכבות על המיטה עם אוזניות באוזניים , שרוולונים על הידיים לכסות את מה שנותר משאריות הורידים שלהן . חוסר הידע יכול למותת , נסיון לתקשר עם מטופל הוא בגדר בלתי אפשרי,הם כבר לא רוצים לדבר,לא רוצים לשתף,הם לא בחרו בחיים החיים הם בגדר כפייה בשבילם. הם מרגישים מנותקים, הם לא חלק..הם כבר לא רוצים לדעת שום דבר,אין חשק בכלל לקום בבוקר,מירמור אין סופי ויותר מיידי שחור וגוטי אוטף אותם.
" אתם מכירים את מאי?"שאלה קלי העיתונאית בקול חלש .
' עם אנחנו מכירים את מאי ?, זאת בדיחה נכון ?' ענה אחד המטופלים שישב על כיסא שחור במסדרון לפני חדר האחות שהשלט עליו ברקע שחור ובאותיות לבנות וברורות כתוב ' העזרה בדרך ' .
" אני מתנצלת עם זה נשמע לך כמו בדיחה..אני באמת רצינית , היי אני קלי, כתבת מעיתון הפסיכולוגיה החדש..ואני בסה"כ עושה כתבה על בית החולים הזה, יותר נכון על המחלקה הזו. אני אחת מכותבות הספר של ' היומן של מאי , אתה בוודאי מכיר.."
' אל תדברי איתי כאילו שאני מטומטם או שיש צורך להתנצל בפני על כל מילה שנייה שאמרת,אני לא מהנפגעים,אני כאן מהסיבות הלא נכונות,אז תעשי לי ולכולנו טובה את כתבות התחקיר שלך תשמרי לעצמך לנו נמאס מכל הבול שיט הזה, את שומעת?! ' ענה המטופל בכעס.
" ובכן , עם אתה רוצה לקבל יחס הולם תצטרך לענות לי על השלות אני יתחייס אלייך בדיוק כמו לכל אדם אחר ,ואין בכוונתי לוותר לך!" ענתה קלי וחייכה חיוך קטן.
המטופל הדהד בראשו וגיחגח ' עברת את המבחנים עלמתי , את מוזמנת לחפור עכשיו מי יודע אולי תמצאי נפט ' צחק וקרץ עין .
" אתה מצחיק גם בנוסף לכל אה ? אוקיי .. אז ספר לי כל מה שאתה יודע על מאי פרץ . "
' אני מייק, ואני בן 18 תודה ששאלת, ואני כאן כי אני נשבר לי מהמערכת שאני נמצא בה, ניסתי להתאבד ואנשים הבינו שאני משוגע אז אני כאן בכדי להשתגע עד הסוף, ממש good time תאמיני לי ממש גן עדן , כל הזמן אנשים רוצים להגיע לשם , אנחנו רק תחנת מעבר..' ענה המטופל.
" אני מצטערת שהייתי ישירה מיידי ולא התעניינתי בך פשוט אתה מבין אתה..לא נתת לי אפשרות אחרת אז שאלתי לעניין ." אמרה קלי וחייכה .
' זה בסדר , אז מה אני יודע על מאי ?, אני יודע שהיא סבלה המון,שאימא שלה לא ידעה איך להתמודד איתה,שגם אימא שלה סבלה לא מעט, שהיא כל הזמן הרגישה שהיא לא מבינה את העולם , בורחת מסתובבת מחפשת , ובסוף במחזה חייה היא מתאבדת ' . ענה מייק.
" אתה חושב שזה הפתרון.?,שמאי הייתה צריכה לעשות את זה?" , שאלה קלי בעדינות .
' מי יודע .. לא היה לה קל , אני אישית הכרתי אותה' , ענה מייק
. " אני..קצת בהלם לא זכור לי שהיא הייתה בקשר עם אנשים מהמחלקה",אמרה קלי.
' מי אמר שהיינו בקשר?,אני פשוט הכרתי אותה,היא ברחה ושוב הייתה חוזרת,היא..הייתה סוג של אווט סדיירית,אפילו כאן היה קשה להבין אותה,רק כשהכרנו את היומן שלה הבנו מי זאת ' מאי האמיתית את מבינה? ' . אמר מייק.
על הספר של מאי יש צו איסור פרסום , במחלקה הסגורה ,אסור להזכיר בכלל את שמה,ובכל זאת קלי מנסה להגיע לנקודות הכואבות ביותר,בכדי להבין מזאת המחלקה הזאת מי הם המטופלים, וכיצד ניתן למנוע את סיפור 'מאי' הבא.
היא נכנסת לחדר האחות,ומקבלת ממנה תיקים רפואיים של שתיי בנות שהפסיקו לתקשר עם הצוות לפני 5 ימים.
והן כותבות בלי הפסקה בבלוג שלהן "בישראבלוג" ,הן מספרות על כל קורות חייהן, ומקוות שילמדו עליהן,שידברו עלייהן,שתהיה להן תועלת בעולם,ממש כמו..מאי .
לילדות קוראים מעיין (19) , שני (18) .שתייהן עסוקות בחוויות הקשות של חייהן , מכות , התעלוליות , ורשימה ארוכה של מקרי אישפוז בעקבות עודף אלכוהול . שתייהן חיו ביחד בתחנה המרכזית הישנה בת"א שכולנו יודעים מהם תנאי החיים שם , הם ברחו לא פעם מסרסורים ומשודדים,שרצו גם את המעט של על גופן בכדי לקנות עוד סם הכרחי .
עמוק בתוך התחנה המרכזית מסתתרות שתיי בנות אז מעיין (15) , שני (13) , מתחת לבניין מגורים מוזנח מלא באבק ובריח של טאבק .
מזרון מצ'וקמק ארוך שמוכסה בסדין שחור מונח על קרשי עץ שאמורים להזכיר מבנה למיטה . שחלקם שבורים בסוף,מקרר ישן שמיועד אח ורק לאיכסון דברים ,ושידה שמלאה בסמרטוטים ישנים שפעם היו "הצעקה האחרונה"בתחנה. הצבעים השולטים הם,"אדום וזהב", וכל הדוכנים מלאים בחולצות שמזמן היו עוברות גריסה או שריפה אצל המעצבים הנחשבים. אבל כאן,הם להיט,והן נמכרות כמו לחמניות במחירים שמגיעים בגג ל -30 ש"ח . בגלל הדפס זול של "בריטני ספירס או כריסטינה אגילרה" ואם יש לך מזל ונתקלת בחולצה של "ריאנה" זה יעלה לך משהו כמו 25-30 ש"ח תלוי במצברוח של המוכר. המוכרים ברובם עובדים זרים ,מבוגרים,אנשי שוק לשעבר.בפינות הבניניינים מחכות לך בחורות שלבושות בצורה הכי מנימאלית שאפשר לתאר ומציעות לך את שירותיהן תמורת תשלום. מסתתרות הייטב שחלילה המשטרה לא תעבור ותערוך פשיטה. לאור יום מסתררות להן הבנות בתוך חדרון שהיה אמור להיות ' מקלט בטיחות ' ( בשנות ה -60 אולי זה היה שיא הבטיחות היום זה מינימום לברוח מהמשטרה) ,מפחדות מכל רגע שלא יגיע סרסור או סוחר סמים שיפתה אותן לעבוד עבורו ולהרוויח "מליונים" , מחכות שיגעו המבוגרים טובי הלב, שמסתירים אותן מתוך דאגה.רזות,מפוחדות,ועצובות ישבו שם במשך 4 ימים מבלי לזוז,את הצרכים הן עשו בשירותים של המבוגרים שהחזיקו בהן,בלילה,התאפקו במשך כל היום . הדמעות מזמן לא משחקות כאן תפקיד מעיין הסבירה לשני 'הבכי הוא לחלשים ושעלייה לשמור על קור רוח , הן לא בבית' . לכן היה עלייהן להיות צמודות אחת לשנייה,לאט לאט הן הכירו זו את זו טוב מיידי אפילו. "אנחנו בסה"כ קורבן של החיים, ברחנו מהמציאות מהמשפחה המתפרקת,מהרגשות,מזה שהאהבה מאכזבת,מהפחד".
הן מספרות באיטיות . לאחר פשיטה שנערכה במקום ( קיץ 2008 ) , הן נכנסות ל' בית השאנטי' בית לילדים שברחו מכל המסגרות ובה למטרת שיקום.
גם משם בלילה אחד ברחו מעיין ושני וידעו כי לתחנה כבר לא יכולו לחזור,יודעים עלייהן ויש חשש לחייהן וחשש על המבוגרים שיאכלסו אותן. ולכן הן העדיפו לברוח למקום אחר,ושם תפס אותם במקרה , ד"ר לב-נפש-ון. שהעביר אותן למחלקה הסגורה ב'. וכעת הן כאן ,מנסות לשרוד את המעט שנשאר להן בתור בחורות צעירות - שלפי החווית שלהן יכולות להיות מינימום בנות 38 .
" האם הכרתן את מאי?", שאלה קלי בתמימות .
" כן .. אפשר לומר שכן..שמענו עלייה אבל אסור לדבר עלייה", ענתה שני .
" הוראות מהרופא.?"שאלה קלי.
"משהו כזה.. אני לא בדיוק יכולה להסביר לך ,זה לא מקום טוב לעשות בו תחקירים על מאי,עם את רוצה לדעת משהו תלכי למחלקה א'". ענתה מעיין בלחץ.
קלי הבינה שהיא יכולה לקבל כאן הכל חוץ מתשובות , סיפורי חיים מדהימים,וכתבות נהדרות על בנות שעברו המון,אבל את הציבור מעניין רק סיפור אחד .
הסיפור של כותבת הבלוג " מאי SOOoO" כשבמציאות אלפי בנות עוברות את אותן הדברים מיידי שעה, מיידי יום(ואף קשים יותר מבלי לזלזל כן )?,הסיפור של מאי קשה שלכל עצמו אבל בכל זאת היה לה את הפרטיות שלה ,כאן אנשים נלחמו שעה שעה על חייהם.
הן רואות מראה ובה ילדה ממוצעת לא מוצלחת לא מיוחדת שכ"כ רוצה לברוח אבל קבולה באזיקים,לא יכולה לזוז..מפחדת קפואה, מלאה בשחור ועיניים שחורות וגדולות מסתכלות במבט שזועק לעזרה , דמעה מלוחה שזולגת על הלחי, והמון רגשות אשמה על כלום.
-
פחד , שיגעון ,חוסר שליטה,להתאהב במגע. פשוט אהבה למישהו שיגע, שיאהב ,שבעזרת המגע ישכיח את כל הפחדים.
' רצון שאי פעם מישהו יגיד אפילו סתם "אני אוהב אותך" . "אני זקוק לך..ורק לך" , המון מילים שיכולות לשנות כ"כ הרבה תחושות. '
כותבת ליהי בת 18 מירושלים . ' אם הייתי יודעת לאן אני נכנסת אולי לעולם לא הייתי נכנסת , אבל מי יכול להאשים בחורה שהתאהבה.?,
לא הייתה מאוהבת בבחור,או באישה, אלא מאוהבת במגע, מגע של אדם ספציפי שעשה לה טוב,נתן לה הזדמנות לדבר,ובנוסף גם לברוח.
קבר יחד איתה רסיסי חלומות, וטיפח בה רעיונות חדשים,ולפתע החליט להעלם ולמחוק אותה.לא עזרו המריבות והקללות, לא עזרו ההודעות והמכתבים הוא נטש אותה ברגעים שהיא הייתה זקוקה לו. לא לא הקריטים ביותר,אותם היא עברה יחד איתו, הוא הציל אותה לא פעם ממוות. ( גם לא התאבדות מוות מהמקומות בהם הייתה ) , גם היא הייתה בת"א אחרי שברחה מהבית,התמכרה לויטמין B12 והייתה מערבבת בין רטלין לאלכוהול. הכירה בחורים, ואף אחד מהם לא היה קרוב למה שהרגישה עם הבחור הירושלמי השקט.הם נתנו לה הכל,מקום לישון,אפילו אחד מהם היה איתה במשך כמה חודשים,היא הרגישה אליו משהו אבל שום דבר לא כמו התחושה שלה עם הבחור הירושלמי. כן , כל פעם שהיא הכירה מישהו חדש,היא כל הזמן שכחה לשכוח אותו . את הבחור הירושלמי שכבש לה את הלב בשניות . ' ההנאה היא בדברים הקטנים ' , חשבה לעצמה.
המבט בעיינה היה מבט קפוא אין יותר ברק או מרץ רק מבט קפוא חסר מעצורים שלא נותן לה מנוח. אינטלגנטית ברמות שאי אפשר לתאר במילים,בחורה יפיפייה עם שיער שטני נוטה לבלונד,עיינים ירוקות גוף יפה במיוחד,קלועה בין הרגשות שלה ,לבין זה..שהיא מתחילה לעכל שהיא מתאהבת בבחור הירושלמי שלה.
' לסיפור הזה לא מגיע להתפרסם?'חשבה קלי.
בעודה שומעת סיפורים נוספים ומפתחת עוד ציפיות. אולי לא מאי אבל חומר טוב ואנושי שלא נחקר,ויכול להיות מועיל הרבה יותר עם יצא לאור.הסיפור של מחלקה ב'.
ועוד גבר שמתעניין בחנונית של הכיתה,שומע שיר קצבי ממנה ומבקש ממנה בתמימות להעביר לה אותו דרך ה'בלוטוס' , במכשיר המוטורלה K1 שלו , כשהיא מצויידת במטורולה K3 , היא מעבירה בשמחה ועוקבת אחריו לאחר ששואל אותה עם היא גרה קרוב ,שם היא מגלה את "מקום המפגש של המקובלים" היא מסתובבת שם הרבה, ומתחילה אפילו להתנחל שם, גורמת לאנשים לדעת שהיא כאן בכדאי להישאר ושום דבר לא יעצור אותה. עד שהיו כאלו שקיבלו אותה,והיו כאלה שהבינו אותה,והיום..אף אחד לא יכול לערר על מעמדה , והכל בזכות השיר Rihanna - Umbrella ft. Jay-Z .
היא מדיימת את עצמה יוצאת איתו,והיא הבחורה הכי מאושרת בעולם כשהיא מגלה שהוא ילמד איתה באותה כיתה בתיכון עד שהיא אומרת לו את זה,אבל לאורך כל הדרך יש לה חברה טובה שתומכת בה והיא פשוט מצליחה . ( סיפור עם סוף טוב,תאמינו לי אף פעם לא מזיק).
-
"ומי שיעז לבקר את הסיפורים,לא יודע דבר מחייו , לא יודע להעריך את זה שיש לו" כותבת לבסוף קלי.
-
אתמול בסיבוב הנוסטלגיות של קלי, באזור הסיפורים הכי חמים היא מוצאת את הדבר הכי יקר לרוס, את דודו ואחיו של אדם יושבים לשתות בדיוק באזור שהיא הכי עברה בו דברים,שום דבר לא כמו פעם, אולי עכשיו הם יבינו..הם הבינו את הערך,ראו את זה בהבעות פניהם " את חייה?" ,כשראו שוב את פנייה. ועכשיו שום דבר לא רחוק יותר מהאהבה ,מההתרגשות,ולשבת לבד זה לדעת שיש לך כוח להתמודד עם הסביבה אתה לא חייב את כל העולם איתך בכדי להיות בןם אדם מוצלח , "פופלארי" בחברה, אפשר גם לקבל את זה ע"י הערכה של החבר'ה בסופו של דבר מתיישהו ברגעים שאחרי התפילות." כי לא היה בוקר שלא התפללתי , ולא היה בוקר שבו לא ביקשתי וכשקיבלתי אין רגע שאני לא מודה בחזרה על ההצלחה שלא סתם כך נחתה עליי עבדתי מאוד קשה עלייה , כן אני לא סתם כתבת , אני הרבה מעבר .. " מסכמת קלי.
ובחזרה למחלקה, כאן הדברים רק מחמירים, ואיפה , איפה התקווה?. אותה התקווה שאמורה להחזיק אותם נעלמת באור הזרקורים של הסיפורים הקשים .
ועוד בחורה שברגע האחרון מגלים שהיא כתבה במשך כל יום את מה שעובר עלייה,אפילו פרוט מתוכנן של הרגעים בהם פגעה בעצמה הכל בכדי שאולי מישהו יום אחד יציל אותה, אבל..הכל נשאר בגדר הזיכרון . שום דבר לא יעלה על הפופולאריות של הילדה מאי,שההיסטוריה שלה,עולה על כולן.בגלל כל מה שהיא עשתה בכדי לצאת מהמצב הזה,היא לא רצתה להישאר בדיכאון לנצח , היא בהחלט רצתה לנצח. ואיפה היא היום?עדיין מכבכבת בכמה סדרות דקומנטאריות , ואחרי הכל, אימא שלה עדיין עסוקה בכאב שלה, בתהילה ובמכתבים שעשו לה כ"כ טוב פעם,כשעוד יכלה לעמוד על הרגליים ולחייך. ולא לשבת במטבח קטן עם אור קטן , ולהסתכל על כתמי הזמן שנשארים על הדף , לראות את הצבהבות שנהפכת לכתום זועק,והאותיות שנשארות שלמות ומותירות בכל זאת דמעות מלוחות,שאין דרך להימלט,אין דרך לברוח,וכולם רק רוצים לאהוב..ומה היא רוצה.? היא מאבדת את כל הדברים היקרים לה ביותר,איפה הילדה שלה? .
בקופסה הגדולה בחדרה של מאי,שנשאר בדיוק באותו מצב,אפילו הפוסט שעמדה לכתוב לאחר המחזה , פתוח במסך ריק של WORD שלעולם לא יכתב בו דבר. ישנהם מספר פרקים קצרים מתוך חייה , ואיפה כל היקרים לה?נבעלו בזכרונות , באפלוליות העבר, בדיוק כמו המכתבים,כבר את טעם לסקר את מה שמזמן הפך להיסטוריה . ( מומלץ להקשיב עכשיו Tokio Hotel - Monsoon )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
