פאנפיקים

יצאנו החוצה, מזיעים ומסריחים אחרי הופעה, ג'רארד ומייקי שיכורים. זו הייתה ההופעה השלישית שלנו, וכולנו בזבזנו המון אנרגיה, כמו תמיד.

הלהקה שלנו נתנה הכל בהופעות.

מעריצים חדשים נגשו אלינו, רובן בנות. "היי, רק רציתי להגיד לך שאני ממש אוהבת את הלהקה שלכם.." אמרה לג'רארד מעריצה אחת.

מצד אחד, זה חימם לי את הלב שיש לנו מעריצים, מעטים אך מעריצים, מצד שני, עצבן אותי והציק לי שהיא נדבקה דווקא אליו.

"תודה.." הוא אמר והתנדנד מעט. "אני מעריך את זה."

"וואיי.." שמעתי לחישות נרגשות מאחוריי. "הנה מיי קמיקל.. נו, אלה עם הסולן הכוסון! מה הייתי עושה לו.."

"יוו, תראי איזה יפה הוא!"

"בואי נדבר איתו.."

"אני מתביישת, מה אני אגיד לא? דיי נו אני אמס.."

צביטת קנאה צבטה בי שוב ושוב עם כל מעריצה שבאה, שכן ידעתי שיש להן הרבה יותר סיכוי איתו ממני. לא יכולתי לסבול את זה והלכתי חזרה לקרוואן.

עברו כמה חודשים, והלהקה שלנו נהייתה כבר די מוכרת, 'מפורסמת בקרב הגיקים'. ג'רארד צבר הרבה מעריצות אוהבות, גרופיות בחלקן, ומסתבר ש, באופן מפתיע, גם אני. אבל לא היה לי אכפת, רק הרגיזו אותי מעריצותיו של ג'רארד. כל המעריצות האלה גורמות לי להתחרט לפעמים שכל עניין ה"להקה" הגיע עד לפה.

השתייה של ג'רארד נעשתה ממש חמורה. לא היה זמן שהוא היה פיקח בו, כמעט בכלל. ממה הוא מתחמק? מה הבעיות שלו? מה מפריע לו, שהוא התחיל לשתות בכלל? הכל אמור להיות טוב בשבילו, לעזאזל.

שכבתי בחדר המלון שלי ושל ג'רארד (ישנו בזוגות- אני וג'י, בוב ומייקי, ריי ובראיין. אף אחד חוץ ממני לא התלהב מהרעיון לישון עם האלכוהוליסט באותו חדר. וכל פעם צפיתי בו חוזר לחדר שיכור ונופל על הרצפה, כל פעם הרמתי אותו למיטה, סידרתי אותו והתאפקתי שלא לאנוס אותו. הוא נראה לי כל כך סקסי, מעולף באור הירח..). פתאום, דפיקות נשמעו על הדלת. שתי דפיקות, חבטה קטנה ושקט מוזר.

ניגשתי לדלת ופתחתי אותה. ג'רארד, שהיה שעון בכל משקלו על הדלת, נפל על רצפת החדר. ראשו נחבט בקול מפחיד ברצפה. הוא ניסה לקום, נתמך בקושי בידיו, והקיא על הרצפה. לאחר מכן, הסתובב על גבו, עיניו מגולגלות למעלה ופיו נוטף דם מהנפילה. חולני. הוא נראה כל כך מעורר רחמים, כל כך חסר אונים, שרציתי לבכות מרוב הכעס שלי עליו. תראה מה עשית לעצמך.

"בוא לפה.." הרמתי אותו וסחבתי אותו למיטה שלי, כי היא הייתה יותר קרובה. הוא נאנח.

"פרנק.." כנראה שהוא לא היה שיכור לגמרי.

"חכה פה רגע, אל תזוז." הלכתי לקחת משהו לנקות את פרצופו איתו. שנאתי את ג'רארד באותו רגע. שנאתי אותו כל כך. על זה, שלא נתן לי לעזור לו. שהדרדר עד למצב הזה ולא הסכים לנסות לצאת מזה לפני שזה נהיה כזה גרוע. על זה שבמשך כל כך הרבה שנים הוא מכאיב לי בלי הפסקה.

התיישבתי על ברכיי ליד המיטה, מנגב את פרצופו החיוור, מסיט שיער ממצחו. עיניו הוא עצומות והוא נאנח מדי פעם. הוא נראה כל כך יפה ככה, כל כך טהור.. למרות שהוא רחוק מלהיות כזה.

"פרנקי.." הוא פקח את עיניו והסתכל אל שלי. דמעה זלגה על לחיו, ואני לא ידעתי מה לעשות. "תעזור לי.. אני לא יודע מה לעשות, תעזור לי, בבקשה.." הוא התחנן, בוכה.

"כמובן שאני אעזור לך.. אני אעשה הכל כדי שזה ישתפר, אתה רק צריך לתת לי ו-"

"לא, אתה לא מבין..!" קטע אותי ג'רארד. הוא נשמע נואש. "זה כבר לא רק אלכוהול.. זה לא רק אלכוהול!"

הרמתי גבה. לרגע לא הבנתי כלום. לא רציתי להבין כלום. "למה.. למה אתה מתכוון?"

הוא הושיט לי את זרועו וראיתי את החורים הקטנים, מלאי הדם הקרוש, בזרועו. "הו, אלוהים." כיסיתי את פי עם ידי וצנחתי למצב ישיבה. הייתי בהלם טוטאלי, מלא בשנאה. שנאתי אותו, שנאתי את העולם שבו אני חי, אבל יותר מכל שנאתי את עצמי, על זה שנתתי לו להידרדר לזה, על זה שהסתכלתי עליו מדרדר ולא עשיתי כלום. ועכשיו זה הגיע לסמים..

"מה עשית לעצמך, ג'רארד?" אמרתי, בוכה גם אני עכשיו. הוא לא ענה.

אחרי כמה דקות, בהן חשבתי מה לעזאזל אני אעשה בקשר אליו, איך נצא מזה, ג'רארד דיבר בשקט, שאל שאלה שפגעה בי כמו מכה מתחת לחגורה. הוא כאילו ביטא בקול את מחשבותיי. "פרנק, אתה שונא אותי?" הרמתי את עיניי מהרצפה אל עיניו כל כך מהר, שחטפתי סחרחורת.

לפני שקלטתי מה אני עושה בכלל תפסתי אותו בחיבוק מוחץ. "מה פתאום, ג'רארד. אני בחיים לא אהיה מסוגל לשנוא אותך." אמרתי לו במהירות, והייתה כנות מסוימת בדבריי. התחלתי להתעסק לו עם השיער שוב, כמו תמיד. "אני רק לא מבין.. למה? אתה לא מאושר? עשינו משהו לא בסדר?"

הוא שוב התחיל לבכות. "לא, פרנקי.. אני מאושר איתך. אני מגשים לאט-לאט את החלום שלי. ואתם לא עשיתם כלום.. אני פשוט.." הוא השתתק, גנח בכאב ושם את ידו על ראשו.

"אולי כדאי שתלך לישון. לילה טוב, ג'רארד, אני אדבר איתך בבוקר. ותזכור, שאם משהו קורה, אתה יכול לספר לי." ברגעים אלה התחלתי לתהות, האם הוא יזכור את השיחה הזו בבוקר בכלל?

"פרנק?" הרמתי את ראשי. "אל תספר לבנים.." הוא הסתובב ונרדם, משאיר את המילים תלויות באוויר. כיסיתי אותו, מתאפק שלא לנשק אותו קלות על המצח כמו אמא אוהבת, ונשכבתי גם אני במיטתי. כצפוי, לא הצלחתי להירדם.

"ג'רארד, קום.." טלטלתי אותו בעדינות. השעה הייתה 12 בצהריים, ואני כבר הכנתי הכל וסיכמתי עם השאר שאנחנו יוצאים ל"חופשה קטנה". הוא נאנח, ניגב את עיניו והתיישב, ידו על ראשו.

"אוך.. פרנק, יש פה בירה?" הרמתי גבה.

"אתה זוכר על מה שדיברנו אתמול?"

"כואב לי הראש, אני צריך לשתות משהו, פרנק.."

"אין פה בירה, ג'רארד!" צעקתי בייאוש והוא קפץ מעט. קיוויתי שהוא זוכר את השיחה אתמול. לא ידעתי איך להגיד לו את זה שוב.

"אז אני אלך לקנות, חכה שנייה." הוא קם, מכניס יד לכיסו, ואני הושבתי אותו חזרה. ידעתי שזה לא קל לו, אבל תהליך הגמילה מתחיל היום. "אבל אני מרגיש חרא..!"

"לא, ג'רארד. אני מצטער, אבל קודם אתה מתקלח, מחליף בגדים ואורז מזוודה." הוא נראה מעוצבן, כאילו שבלי אלכוהול ייהרס לו כל היום. ובכן, אולי זה נכון, אבל עם אלכוהול לא יהיה יותר טוב.

"מזוודה..? אנחנו נוסעים לאנשהו?"

"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך. אתה זוכר את אתמול בערב?" הוא חשב על זה לרגע, מנסה להיזכר, ופתאום לחייו האדימו. הוא זכר. "חשבתי על זה, ואני לא רוצה לקחת אותך למכון גמילה כלשהו, כי זו תהיה התעללות. כל עוד יש ברירה, אני לא אעשה לך את זה. אבל תעזור לי לעזור לך, אוקיי?" רעיון דפוק.

פיו נפער. הוא ניסה להגיד משהו, וויתר על זה.

"כמה זמן אתה..? אתה יודע." סימנתי אם ראשי לעבר ידו. הוא היה ממש לא נינוח, נראה כאילו הוא רק רוצה ללכת ולקנות בירה, או למות. אבל אני לא אתן לו, מהיום המצב הולך להשתנות.

"לא הרבה.. שבוע. קצת יותר."

"אתה מכור?"

"אני.. אפשר לומר." הפסקה קצרה. "כן." הוא השפיל מבט.

"יופי, להשלים עם זה שיש לך בעיה זה חלק מתהליך הפתרון. עכשיו אנחנו נוסעים לחופשה קטנה, חופשה מהלהקה, מכולם, חופשה מאלכוהול וסמים. ארוז מזוודה, תתקלח ובוא."

"מה זאת אומרת, חופשה מ..?"

"אתה רוצה להיגמל. אתה תנסה. אני צודק?" הוא הנהן.

"אבל, מה זה יעזור? אחר כך אני אחזור ושוב אתחיל-"

"אני לא אתן לך להתחיל, ג'רארד." הוא השתתק, נהיה כולו רציני. הוא עצם את עיניו, הנהן והלך להתקלח. "או לפחות, אני מקווה שלא.." לחשתי לעצמי.

פחדתי שזה לא יצליח, שאני לא אוכל להשתלט עליו, שהוא יתחיל לפרכס ויאבד הכרה או משהו. כי מה אני כבר אעשה אז? פחדתי לאבד אותו לגמרי. אבל בכל זאת, אני לא אשלח אותו למוסד סגור, כל עוד לא ניסיתי לעזור לו בעצמי.. למרות שידעתי שזה חסר סיכוי וטיפשי.

אבל עשיתי את זה כדי להרגיש טוב עם עצמי, להוכיח לעצמי שבאמת ניסיתי, לא כי חשבתי שיש הרבה סיכויים שאני אוכל לעזור לו.

אחרי כארבע וחצי שעות של ניסיון להתרכז בכביש כשג'רארד מתלונן שרע לו והקלה עצומה כשהוא נרדם, היינו בבקתת הקיץ של אבא. אפילו שלא הגעתי לפה כבר כחמש שנים, לא הסתכלתי על הנוף אפילו, כמו שהייתי עושה בכל פעם שהייתי מגיע לפה. הייתי עסוק בלדאוג לג'רארד, שהרגיש רע ומלמל לעצמו.

"פרנק.. הכל אדום.. אני חייבת לשתות משהו! פעם אחרונה! הכל אדום!! אני לא יכול לראות!" הוא התעוות ונאבק בזרועותיי, מנסה לברוח. תפסתי את ידו חזק יותר, אומר לעצמי שוב ושוב שזה רק לטובתו.

"אין פה שתייה, ג'י. אין פה שום דבר בסביבה, שום דבר קרוב לאלכוהול או סמים." אמרתי בטון רגוע. הוא שתק והמשיך ללכת, בוהה בסביבה בשנאה. הוא לא הסתכל עליי, אבל פחדתי שאם הוא כן היה, מבטו היה מלא בשנאה בדיוק כמו שהוא היה כשג'י הסתכל על הבקתה.

הוא נכנס ונשכב על המיטה של אבי, ידיו על ראשו. נעלתי את הדלת אחרינו והתיישבתי על ברכיי לידו. "אני מרגיש ממש רע..", אמר ג'רארד. סביר להניח, חמש שעות של פיכחות אחרי שבועות שלמים של שכרות.

"אני יודע, ג'י. אני יודע." אמרתי לו בקול מרגיע. הוא הנהן, עיניו עצומות. כל רגע בדקתי שהוא נושם. כמה מטומטם שזה לא יהיה, פחדתי שאני אאבד אותו, שהוא ימות לי, ככה פתאום. אפילו שבשלב הזה לא הייתה אפשרות. עדיין.

הסתכלתי סביב. פתאום, שמתי לב עד כמה הנוכחות של מייק מציפה את המקום. הוא היה בכל מקום, בכל פינה. שם הוא שכנע אותי להיכנס למים. שם הוא שיחק אותה טובע. פה הוא נפל. פה הוא זרק כדור והוא פגע באבא הממורמר שלנו. פה הוא שיחק אתי קלפים. פה הוא הצחיק את אמא עד דמעות.

צמרמורת עברה בגבי, בעוד פלאשבקים תוקפים אותי שוב ושוב בעוצמה על טבעית פשוט.

גל של געגועים לאחי תקף אותי, ולא יכולתי לעצור את עצמי מלבכות. ג'רארד לא השמיע צליל.

אחרי רבע שעה של בכי חסר אונים, שקט, ג'רארד נאנח. הסתכלתי עליו ובבת אחת מייק נשכח ממני.

עיניו היו מגולגלות מעלה, והוא לא נח במקום. פתאום, קולות מוזרים של חנק התחילו לצאת מפיו. ידו תפסה בשלי בכוח כשהוא התחיל לפרכס ולהתעוות.

אוי, אלוהים, יש לו התקף פרכוסים.. אוי, אלוהים, לעזאזל, אוי אלוהים.

הייתי בפאניקה מוחלטת, לא ידעתי מה לעשות. איבדתי שליטה על עצמי. "ג'רארד, תנשום! הכל יהיה בסדר, ג'י שלי, תנסה לנשום!" הוא רק המשיך להתעוות ולפרפר. הייתי קפוא במקום, לא היה לי מושג מה אני אעשה. "לעזאזל, ג'רארד, למה היית חייב לשתות?!"

הוא פרפר עוד כדקה וגופו נרפה. דמעות זלגו על לחייו והוא נאנח בכאב. "פרנקי.." הוא לחש, לחישה כה כואבת ומעוררת רחמים שכל מה שרציתי באותו רגע היה לרוץ ולהביא לו בקבוק בירה. "אני לא יכול יותר.."

"אל תדאג, ג'רארד, אני פה, נעבור את זה ביחד. אתה תהיה אדם נקי אחרי זה, לא תשתה יותר! אתה רק צריך לסבול את זה קצת, ואז הכל יעבור." הרגשתי כמו אמא שמשכנעת את בנה הקטן והבוכה שלגזור ציפורניים זה לא עד כדי כך נורא. הוא לא ענה.

אבל את מי אני מנסה לשכנע? אותו או את עצמי?

את כל שאר היום ביליתי בלהסתכל עליו, לחשוב על כמה שאני אוהב אותו ואעשה הכל בשבילו. שמחתי שסוף סוף יש לי הזדמנות לבהות בו באופן לא חשוד, למרות הנסיבות, למרות שהוא נראה כל כך חסר אונים, למרות שהוא נראה.. גוסס. יותר מתמיד.

ושוב הכאב הזה, אוכל אותי מבפנים.

עד הערב, לא היה לו התקף פרכוסים יותר. ההתקף הבא, שהתרחש בערך בעשר בלילה, היה הרבה יותר ארוך ורציני. הפעם קולות החנק שהוא השמיע היו רבה יותר חזקים ותכופים, כמו צלילים שבוקעים מעמודי חשמל ראשיים. החזקתי את ידו חזק ושוב פחדתי שאני אאבד אותו, שהוא ימות מההתקף. לא הייתי צריך להביא אותו לפה. מה ניסיתי להוכיח? שאני יכול לטפל בזה בעצמי? ובכן, הוכחתי את הדבר ההפוך, ורק גרמתי לו לסבול.

הוא בטח שונא אותי עכשיו.

אחרי שגופו נרגע מעט, חיבקתי אותו חיבוק ממושך וחזק. מבין ידיי הוא לחש, "פרנקי, תגרום לזה להפסיק.."

הוא סירב לכל האוכל והשתייה שהצעתי לו, ואמר שהוא רק רוצה משהו לשתות, קצת אלכוהול שיחמם אותו ויעביר את הכאב.

"אלכוהול זה מה שגרם לכאב שלך, ג'רארד.." ניסיתי לשכנע אותו, קולט כמה עלוב אני נשמע רק אחרי שהמילים יוצאות מפי. "הוא לא יעזור לך לצאת מזה.."

הוא נאבק, ניסה לקום, ניסה לברוח. לא נתתי לו.

בסופו של דבר, כיסיתי אותו, הצמדתי את מיטתי אל שלו, בדקתי שהדלת נעולה ונשכבתי לידו. עצמתי את עיניי ונרדמתי כמעט מיד. זה כנראה קרה כי לא ישנתי אתמול.

בערך בשתיים בלילה, העיר אותי מגע. בהתחלה הייתי לגמרי בטוח שזה מייק, שבא לראות אותי שוב. התעוררתי בבהלה ורק אחרי כמה שניות קלטתי שזו בעצם ידו של ג'רארד, שעטופה סביבי בחיבוק. הוא קירב אותי אליו, חזק, מסרב להרפות. לו רק היה עושה את זה באופן מודע..

ושוב שקעתי במחשבות, על מה שאני אעשה איתו, על איך נטפל בזה, על אחי, אל אמי.. המחשבות האלה הפכו בסופו של דבר לשינה חסרת מנוחה.

אחרי כשעה שוב התעוררתי, שוב בגלל תנועה לידי. פקחתי את עיניי וראיתי את ג'רארד יושב על המיטה עם עיניים פעורות, מביט בבהלה סביב, מחפש משהו. "ג'י?", לחשתי לו והוא קפץ.

"פרנק.." קולו היה מבוהל, מפחיד. "איפה הבירה?"

"אין פה בירה, ג'רארד. אין פה שום דבר שדומה לפחית או בקבוק. חזור לישון, ג'י-" שמתי את ידי עליו וניסיתי לגרום לו לחזור לשכב. הוא התנגד.

"לא, אני לא יכול.." הוא נאבק בי. "הם קוראים לי, פרנק. הם קוראים לי!" הוא נראה כמו ילד קטן שמפחד מהמפלצת שנמצאת מתחת למיטה. "תגרום להם להפסיק, בבקשה.." הבנתי אותו לגמרי, ידעתי שהתנהגותו כרגע היא לא כל כך בשליטתו.

"אל תדאג, ג'רארד, מחר אני אביא אותך למכון גמילה, הם יביאו לך שם משהו שדומה להם." השכבתי אותו על המיטה, חיבקתי אותו ולחשתי לאוזנו, "הם לא יקראו לך יותר. אף פעם. לך לישון.."

חודשיים אחרי זה, הוא היה נקי. חודשיים של סבל וייסורים שלו בלי אלכוהול, בשבועיים מהם- שהייה במכון הגמילה, שבועיים של ביקורים, שבכל אחד מהם הוא נראה יותר ויותר טוב..

בזכות כוח הרצון שלו, הוא הפסיק לשתות ולקחת סמים. הוא חזר לעצמו.

"היי ג'רארד!" חייכתי אל חברי הכי טוב שהרגע התעורר ושפשף את עיניו בחיוך. "איך אתה מרגיש? איך זה להיות נקי כבר חודשיים בדיוק?" הוא עזב את עיניו וחייך אליי. אפילו שאני מכיר אותו כבר כל כך הרבה זמן, בכל פעם שהוא מחייך אליי אני מרגיש משהו בתוכי משתתק, מפסיק לעבוד.

"אני לא יודע.. זה די.. מוזר. אני מאוד שמח שהפסקתי, אבל  יש הרבה פעמים שבהן אני פשוט מרגיש שאני פשוט חייב להשיג משהו לשתות.. אני מפחד שאני אאבד שליטה פעם." הוא קם מהמיטה ופתח את הארון, מחפש בגדים. שתקתי, לא ידעתי מה להגיד לו.

"פרנקי..?" הוא סגר את הארון והביט בי. הסטתי את מבטי מהחלון אליו, ליבי פועם במהירות.

"תודה שעזרת לי לעבור את זה. תודה.. על הכל. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך." הוא ניגש אליי וחיבק אותי. חיבקתי אותו בחזרה, מרגיש דמעות עולות בעיניי. מה כבר ציפית שהוא יגיד?

"אני שמח שעזרתי, ג'רארד.." ליטפתי מעט את שיערו ועצמתי את עיניי. "אני תמיד פה.. אם אתה צריך." הוא חיזק מעט את החיבוק והרפה. המחשבה, 'אולי?', קפצה לראשי שוב, אך הדחקתי אותה. אין סיכוי שיהיה לי את האומץ. אבל.. אם אני אנשק אותו? פשוט אנשק אותו.. ואברח. מה הוא כבר יעשה?

לקראת הערב, ארזנו מזוודות ויצאנו החוצה, מביטים בנוף של היער והאגם בפעם האחרונה. אחרי חופשה של כחודש וחצי במקום הזה, שמטרתה למנוע מג'רארד לשתות, היינו צריכים לחזור הביתה.

בחנתי את הסביבה, ומבטי עצר על ג'רארד. הוא עמד שם, קצת מלפניי, רוח אחר הצהריים קרירה מבדרת את שיערו הארוך והגלי. הוא עמד בעמידה האופיינית לו, קצת נטוי על הצד, ידיו משולבות, ובחן את הנוף.

נזכרתי בלילה ההוא, לפני חודשיים. שבו הוא עטף אותי בחיבוק מתוך שינה. התגעגעתי להרגשה הזו, כל כך רציתי שיעשה את זה לא מתוך שינה.. בסופו של דבר, עצמתי את עיניי, לקחתי נשימה עמוקה וניגשתי אליו, רועד מעט.

"ג'רארד.." הוא הסתכל עליי. "אני.. אני צריך לדבר איתך."

"על מה?" הוא חייך קלות, מסוקרן. הרגשתי את ידיי מזיעות, ופחדתי שאני רועד קצת.

"אני.." אוהב אותך. "אני.. אני.." אוהב אותך. אוהב אותך, דאמט! תגיד את זה כבר!

הוא נראה קצת מבוהל, מופתע. "פראנק?"

התקרבתי אליו. יכולתי להרגיש את נשימותיו על פניי. הבטתי בעיניו ופתחתי את פי לדבר, רועד מעט ועל סף בכי.