הפלאפון שלי צלצל. קולו של ג'רארד בקע ממנו בשיר גוסט [השיר שלנו] והעיר את שנינו. "פרנק! שנה את הצלצול הזה! זה לא נחמד להתעורר מהקול של עצמי.."
חייכתי. "האאאאאאלו?"
"פרנקלין איירו?" קול של אישה בקע מהצד השני, אדיש ומצמרר.
"מדבר."
ג'רארד צפה בי מחוויר בעוד האישה בצד השני מדברת. "פרנק?", הוא אמר בלי קול. אני רק בהיתי בחלל.
"אוקיי. תודה. אני.. כן. בסדר." ניתקתי.
"מה קרה?"
"אבא שלי.." הרמתי גבה וצמצמתי את עיניי. "הוא נהרג אתמול, תאונה או משהו.. בטח שוב נהג שיכור.."
למרות שאני בחיים לא אודה בזה, לא הרגשתי עצב רב עליו. הוא לא היה קשור אליי בכלל, כאילו אני גר עם אדם זר בבית, ולא דיברתי איתו כבר במשך יותר משנה.
"אוי, אני.."
"ג'רארד.. אני יתום." הסתכלתי עליו ועיניי נמלאו דמעות. "למה כל מי שקשור אליי מת בסופו של דבר?"
הוא חיבק אותי ואני התפרקתי על כתפו, נרגע קצת. "אתה צריך לנסוע לשם או משהו?"
"כן. תודיע לבנים?"
"אוקיי. אתה רוצה שאני אבוא איתך אולי?"
"אני אשמח." הוא חייך וקם. "תודה, ג'י."
במשך שנתיים אחרי שחזרנו מהחופשה הקטנה שלנו, אני וג'רארד היינו קרובים יותר אפילו מג'רארד ומייקי. לא היססתי לדבר איתו על כל דבר שעולה על רוחי, כל דבר שמטריד אותי. חוץ מהעניין הקטן הזה שיש רגעים שבהם אני פשוט רוצה לקפוץ עליו ו..
הוא אמר שעדיין יש לו דחפים שכאלה לפעמים, שהוא מרגיש שהוא חייב לשתות או משהו, כי מה כבר יקרה? הוא מילא נגמל. אך הוא אמר שהכל טוב אצלו. שהוא לא ירשה לעצמו. שזהו, העניין הזה נגמר.
אך עדיין, היה משהו במבט שלו.. מעין ניצוץ תמידי של אומללות בעיניו. אולי זה בגלל האלכוהול ואני סתם מגזים, אך פחדתי שיש יותר מזה, שהוא מסתיר ממני משהו.
הלהקה שלנו מאוד התפרסמה מאז צאת האלבום השלישי- היו לנו הרבה מאוד מעריצים ונסענו לסיבובי הופעות בכל רחבי העולם. חיינו את החלום, הפעם באמת ובכנות. בלי שום פספוסים וחסרונות. אז מה כבר יכול להטריד אותו?
"ג'רארד?" שאלתי אותו לילה אחד, בחדרנו המשותף במלון בלוס אנג'לס. סוף-סוף תפסתי את האומץ לשאול אותו. "אתה ער?"
הוא הסתובב אליי, מפהק. "כן.. עכשיו כן. קרה משהו?" הוא ניגב את עיניו והסתכל עמוק לשלי, בוחן אותן. הסטתי את מבטי במהירות, לא מסוגל להסתכל בעיניו.
"בעצם.. זה מה שרציתי לשאול אותך."
ג'רארד נראה מבולבל במקצת. הוא קימט את מצחו. "למה אתה מתכוון?"
"אני לא יודע.. רק רציתי לוודא שהכל בסדר." שוב הבטתי בעיניו. שוב הבחנתי בניצוץ הזה של האומללות, הפעם חזק מתמיד.
"הכל כרגיל, פרנקי.. מה קרה פתאום? עשיתי משהו?"
"לא, לא. זה פשוט.." שתקתי, לא יודע איך להגיד את זה. הוא נראה עייף ועצבני מעט.
"פשוט מה?"
"לא יודע." נאנחתי. "אתה נראה כאילו משהו מטריד אותך."
הוא חשב במשך כדקה, מחפש מה לומר.
"תראה.." אמר בסופו של דבר. "אני מאוד מעריך את זה שאתה דואג לי ככה, פרנקי, אבל באמת שלא קרה שום דבר." הוא חייך אליי. השתרר שקט. חיכיתי. "הכל בסדר.. בזכותך."
חייכתי אליו. אולי זה באמת רק אצלי בראש?
"טוב, בסדר.. מצטער שהערתי אותך." תהיתי מה יקרה, אם אני פשוט אגיד את זה באותו רגע. ושוב ה'אולי' הזה בראש.
מה יש לי להפסיד?
הוא צחקק וקטע את מחשבותיי. "זה בסדר.. זה מכוונה טובה. לילה טוב, פרנקי." הוא הסתובב שוב עם גבו אליי ואני ויתרתי על זה. אני פשוט לא מסוגל.
"לילה טוב, ג'י."
"אני אוהב אותך.", הוספתי בסופו של דבר בלחישה שקיוויתי שהוא לא שמע. "יותר ממה שאתה יכול לתאר לעצמך.. יותר מתמיד." ושוב, דמעה קטנה ירדה במורד לחיי. עצמתי את עיניי ונרדמתי.
התעוררתי בבוקר, שמח. עדיין הכאב הקטן הזה חפר בי, קדח והכאיב בלי הפסקה, אך שמחתי שהכל בסדר איתו עכשיו, ושהוא אמר לי את כל מה שאמר אתמול.
"בוקר טוב ג'רארד.. ג'רארד?" הוא לא היה בחדר. השמיכה והסדינים על המיטה שלו היו מקומטים ולא מסודרים, והפיג'מה שלו שכבה על הרצפה. הסתכלתי על השעה. עשר וחצי בבוקר.
התלבשתי מהר וירדתי למטה, מחפש אותו בחדר האוכל. בוב, מייקי וריי היו היחידים שישבו שם, בין שאר האנשים ששהו במלון. "בוקר טוב, פרנק!", נופף לי מייקי. "בוא, שב. איפה ג'רארד?"
זה הטריד אותי. לא מתאים לג'רארד לצאת לטייל בלי להודיע לאף אחד. "אני לא יודע.. אני אתקשר אליו."
"אוקיי. אה, ופרנק! הפלאפון שלך אצלנו בחדר. הוא היה בג'ינס שהשאלת לי.." עליתי לחדר והתחלתי לחפש את פלאפון. לא שמתי לב בכלל לטלוויזיה הדלוקה.
בסופו של דבר הבחנתי בו, שוכב באחת הפינות. לקחתי אותו, מצחקק, וחיפשתי את שמו של ג'י בפלאפון שלי. חייגתי אליו. צלצול. שניים. שלושה. שישה. "היי", קולו הקפיץ אותי. "אני לא יכול לענות עכשיו. תשאירו הודעה ואני אחזור אליכם יותר מאוחר." ניתקתי את הטלפון והתיישבתי, תוהה איפה הוא לעזאזל.
אולי הוא רצה לצאת קצת לבד, לחשוב, או משהו כזה. אולי אני צריך להניח לו. פתחתי את הפלאפון וחייגתי שוב.
"ג'רארד, לאן נעלמת? תתקשר אליי, אוקיי?" אמרתי לתא הקולי וניתקתי. התיישבתי על המיטה של בוב ובהיתי בחלון, בשמי לוס אנג'לס הכחולים שנשקפו ממנו.
בלי לחשוב על כלום, העברתי מבט לטלוויזיה. היא דלקה על חדשות הבוקר של LA. "רג'ינה ווד נאנסה באכזריות ונרצחה, גופתה נמצאה הבוקר ביער.. נגנבו עשרה מליון דולר מהבנק הבוקר, הפושעים ברחו.." שמעתי את החדשות רק במטושטש, חושב על ג'רארד.
"החיפושים אחר מתילדה מור נמשכים.." כמה פשע בעיר אחת, אלוהים.
נאנחתי בשקט. איפה ג'רארד?
"נמצאה גופתו של ג'רארד וואיי, סולן להקת הרוק המפורסמת, מיי כימיקל רומנס. המעריצים בשוק. אנשינו מנסים ליצור קשר עם חברי הלהקה ברגע זה." בהתחלה, חשבתי שאני מדמיין. קפאתי ובהיתי בטלוויזיה, מחוויר מרגע לרגע. תמונה של הכביש המהיר הקרוב ביותר למלון שלנו הופיעה על המסך, עם המון אנשים משוטטים סביב משהו שנראה כמו גופה ששוכבת בתוך שלולית דם, שהייתה מונחת על הכביש. לא שמעתי מה הם אמרו בכלל, רק קמתי ורצתי בכל המהירות לאותו כביש, חיוור, המום ובוכה, תוהה למה בחדשות באזורים כאלה מראים ומספרים הכל, ללא צנזור.
הגעתי לשם, מתקשה לנשום, והשוטרים חסמו לי את הדרך. "אני פרנק! החבר שלו!.. החבר הכי טוב שלו.." בכיתי. "בבקשה, בבקשה תתנו לי לעבור.."
הרגשתי את עצמי גוסס לאט-לאט, מת מבפנים, יחד עם ג'רארד. לא האמנתי שהוא מת. לא רציתי, לא הסכמתי להאמין. השוטר שעצר אותי החליף מבט עם שותפו והם נתנו לי לעבור, חוסמים ודוחפים את כל המעריצות הבוכות והנדהמות שניסו לעבור גם הן.
"ג'רארד!", צרחתי כשראיתי את גופתו המוטלת על האדמה. כולו היה מלא דם, וניכר היה עליו שנדרס. "לא, ג'רארד.." מיררתי בבכי ונפלתי על ברכיי לידו. "זה לא.. אתה לא מת.. אני אוהב אותך!" כיסיתי את עיניי בידיי והתייפחתי. מי הבן זונה שדרס אותו?!
"אתה קרוב שלו?" שאלה אחות שהתקרבה. אנשים מסביב צילמו תמונות של הגופה המרוסקת בינתיים. אם מפרסמים את זה באתר כגון אוגריש, אני בעצמי אמצא את מי שיעשה את זה. נקמה.
"כן.." עניתי בקושי, קולי חנוק מדמעות. יותר ממה שאת יכולה לתאר לעצמך.
"יופי. תמלא את תעודת הנפטר הזו.." היא הושיטה לי באדישות דף נייר. "הוא נדרס על ידי משאית. הנהג המשיך לנסוע ולא עצר, אך אנחנו די בטוחים שנוכל להשיג את המספר של המכונית בזכות המצלמות." יופי, הם יוכלו לראות את ג'רארד נדרס בשידור חי.
בקושי הצלחתי למלא את הטופס, לא הצלחתי לראות כלום מרוב הדמעות. אחרי שסיימתי, הגשתי אותו לאחות ופתחתי את הטלפון שלי.
"הלו?" אמר בוב מצידו השני של הקו.
"בוב?"
"פרנק, מה קרה?!" בוב נשמע מבוהל מבכיי ההיסטרי.
"בוב.. בוא ל.. בוא לכביש המהיר הקרוב.. אל תספר למייקי."
"מה קרה, פרנק?"
"פשוט בוא!" צרחתי בבכי. הייתי צריך מישהו איתי, ולא יכולתי ללכת סתם ככה. התיישבתי שוב ליד ג'רארד והסתכלתי עליו. "אוי, ג'רארד.. מה עשית.." בכיי התגבר. פרצופו היה מלא דם, אך זה לא הרתיע אותי. הסטתי את שיערו ממצחו, בפעם האחרונה.
פתאום, משום מקום, פגעה בי המחשבה, שהפעם שבה שמעתי את קולו במשיבון הסלולארי תהיה הפעם האחרונה שאני אי פעם אשמע את קולו, ושהוא לעולם לא ישמע את ההודעה שלי.
אני לא יודע כמה זמן ישבתי שם ובכיתי. בסופו של דבר, ראיתי צל מעליי, הבטתי וראיתי את בוב, עומד ופיו פעור, עיניו הכחולות דומעות. "מה.." הוא ניסה להוציא מילים.
התנפלתי עליו בחיבוק ובכיתי. "אוי, אלוהים, בוב.. אלוהים.."
"אני לא מאמין.. זה לא קורה.." לחשתי שוב ושוב. הוא חיבק אותי חזרה.
כל כך כאב לי, כל כך רציתי להחזיר את ג'רארד, כל כך רציתי לנקום. ההרגשה שפספסתי את ההזדמנות להגיד לו איך אני מרגיש (המחשבה על כך שאני בחיים לא אעשה את זה, שאני לא מסוגל, די נמחקה מזיכרוני) גרמה לי כל כך לרצות למות איתו. במקומו.
רציתי שיחזור לשכב לידי בלילות, רציתי לדבר איתו שוב על כל דבר בעולם, רציתי לצחוק איתו, רציתי להופיע אותו מול קהל של אלפים, רציתי שיקרא לי פרנקי שוב, רציתי לקבל טלפון מאוחר בלילה ולשמוע את הצחוק שלו מהצד השני של הקו.. רציתי אותו.
אחרי הרבה זמן שעמדנו חבוקים, אני ובוב, הוא אמר, "הם לקחו את הגופה שלו. בוא, צריך לחזור, צריך לספר לכולם.." הבטתי אחורה בפחד וראיתי שאכן הוא לא שם.
"לא! ג'רארד!" רציתי לראות אותו שוב. באותו רגע הבנתי עד כמה אני באמת אוהב אותו, עד כמה אני לא יכול בלעדיו, עד כמה הוא יחסר לי.. אבל באותו רגע הכל כבר היה אבוד.
"בוא, פרנק.. הוא הלך." המילים האלה כל כך פגעו בי. רציתי לתת לבוב סטירה, על כך שהוא משלים על המצב כל כך בקלות, שהוא כל כך אדיש לגבי זה. אך לא הייתה לי ברירה- נתתי לו להוביל אותי הביתה.
"פרנק, בוב, מה קרה?" שאל מייקי, מודאג, כשנכנסנו לחדרו עם ריי ההמום והחיוור.
"מייקי.. ג'רארד.. ג'רארד עבר תאונה."
עכשיו גם מייקי החוויר. "תאונה..?"
"הוא נדרס.." לחשתי והתיישבתי על המיטה, קובר את ראשי בידיי ובוכה.
"מה?!" לא ידעתי אם מייקי אמר את זה כי הוא באמת לא שמע מה שאמרתי, או ששמע וחשב ששמע לא נכון, או ששמע וזו סתם שאלה רטורית. אבל גם לא היה לי אכפת. ג'רארד אינו, וזה הדבר היחידי החשוב בכל המצב.
"הוא נדרס על ידי משאית." פלט ריי. איזו זכות יש לו כדי להצהיר על זה כעובדה? הוא בכלל לא מבין, הוא בכלל לא היה שם!
שנאתי את כולם באותו רגע. הרמתי את ראשי וראיתי את מבטו האומלל והמופתע של מייקי, את הבכי של בוב ואת פרצופו החיוור של ריי. לא יכולתי לשאת זאת יותר ויצאתי מהחדר בצעדים מהירים.
נכנסתי לחדר שלנו והדבר הראשון שראיתי הייתה המיטה שלו. הסדינים מבולגנים כמו קודם, כאילו מיהר לאנשהו. לאן הוא הלך? איך לעזאזל הוא נדרס? מה לעזאזל קרה שם?
ספר היה ליד המיטה. "קוג'ו" של סטיבן קינג. הספר האהוב עליי, שהמלצתי לג'רארד לקרוא ולקח הרבה זמן עד שהוא התחיל. ניגשתי לשם, לקחתי את הספר ופתחתי אותו במקום שבו הוא הפסיק לקרוא וקיפל את קצהו העליון של העמוד, כמו שהוא תמיד עושה, וקראתי כמה שורות.
פתאום, הכתה בי ההכרה, שהוא בחיים לא יסיים את הספר הזה, שהוא בחיים לא יזכה לדעת את ההמשך, את הסוף. שוב פרצתי בבכי וזרקתי את הספר בכל הכוח על הקיר.
הלכתי לאמבטיה לשטוף פנים ולהירגע, ומבטי נתקל בקרם הלחות לשיער, במסרק, באיפור ובמברשת השיניים שלו, שבחיים לא יזכו להיאחז על ידיו שוב.
הוא היה בכל מקום.
שטפתי את דמו מידיי, מנקה את שרידיו האחרונים ממני. לא יכולתי להפסיק לבכות. הייתי כל כך שבור, כל כך כועס.
נשכבתי על המיטה שלי, וראיתי ממנה את מיטתו. נזכרתי איך כל לילה, כל הלילה דיברנו, צחקנו זה עם זה וזה על זה, סיפרנו דברים יותר-מידי-מביכים, נזכרתי במה שהוא אמר לי אתמול..
קמתי בזעם, בכאב, ונשכבתי על מיטתו. קברתי את ראשי בכרית הלבנה. אחרי כדקה של בכי לתוך הכרית, הבנתי שהריח הטוב שאני מריח הוא של ג'רארד, הבושם שהוא שם, קרם הלחות..
התיישבתי על המיטה, לקחתי את הכרית וזרקתי אותה בזעם, מטיח גם אותה בקיר. נשכבתי חזרה, ומשום מה ראשי פגע בדף נייר. קמתי והסתכלתי בהפתעה על המחברת הישנה, המקומטת והקרועה שלי. אותה מחברת שירים, שהוא לקח לפני כמה..? חמש שנים?
פתחתי אותה, דמעות ניגרות בעיניי.
דף נפל על ברכיי מבין הדפים. זה היה דף שורות ממחברתו של ג'רארד, מקופל לארבע, עליו רשום FRANKIE עם לב מעל הI.
ניגבתי את דמעותיי, משכתי באפי ופתחתי את הדף, מנסה להירגע מעט. כתבו הילדותי אך ברור של ג'רארד מילא את כל הדף. התחלתי לקרוא.
דבר ראשון, אל תאשים את עצמך בזה, פרנקי. אני מכיר אותך ואני יודע שזה מה שתעשה. זו באמת לא אשמתך, זו אשמתי, בגלל היותי דפוק ומעוות.
דבר שני, בבקשה אל תראה את המכתב הזה או תספר עליו לאף אחד. זה חשוב לי שאתה תדע את זה, לא אף אחד אחר. במיוחד לא מייקי.
קשה להודות בזה, אבל המוות שלי יהיה- או יותר נכון, היה- מכוון. זה ייראה כמו תאונה, או לפחות, כך אני רוצה שזה ייראה. כמה פתטי- הנה אני, שוב בורח מהבעיות שלי. זה כבר הפך להרגל. אני יודע שאמרתי אתמול שהכל בסדר, ואני מאוד מצטער ששיקרתי לך, פרנקי. לא הייתי מסוגל לספר לך את האמת. אבל עכשיו זה כבר לא משנה, זה כבר לא חשוב.
אבל הכל לא יכול להיות בסדר, כשלמעשה שום דבר לא בסדר. איך הכל יכול להיות בסדר, אם כשאני מסתכל עליך, אני חושב מחשבות שאני לא אמור לחשוב, רוצה דברים שאני לא אמור לרצות, דברים שאני בחיים לא אוכל לקבל? איך הכל יכול להיות בסדר, אם אני חושב עליך בלי הפסקה, אם יש רגעים שאני פשוט רוצה לתפוס אותך ופשוט לנשק אותך עד ששנינו לא נוכל לנשום יותר?
נמאס לי לאהוב אותך, פרנקי, ולדעת שזה לא הדדי, שזה לא אפשרי. נמאס לי להסתכל עליך ולרצות אותך. נמאס לי להרגיש את הכאב הזה בפנים, הורס אותי באיטיות, נמאס לי להיות הומו דפוק שמאוהב בחבר הכי טוב שלו.
אבל זו לא אשמתי, נכון? וזו בהחלט לא אשמתך.
רק רציתי שתדע, שאני אוהב אותך. אני פאקינג אוהב אותך, כמו שלא אהבתי אף אחד לפני זה. ואם זה היה בסדר, אם זה היה אפשרי, הייתי עושה הכל כדי להראות לך את זה.. כשהייתי בחיים. אבל זה לא ככה, ודברים רק הסתבכו עם הזמן, ולא יכולתי יותר. אני מצטער, פרנק.
אני מצטער שאני נמושה, שאני פתטי, שאני בורח מהבעיות שלי. אבל אין לי דרך אחרת לשרוד. סליחה ששיקרתי לך.
תודה לך, שהיית חבר כל כך טוב, שעזרת לי כל כך הרבה, שסבלת את החרא שלי במשך יותר מחמש שנים. אתה פאקינג שינית לי את החיים.
אני משער שאתה אולי חושב על להפסיק עם המוסיקה, אך אני מבקש ממך- אל תעשה את זה. תמשיך לנגן וליצור, אתה כל כך מוכשר, אתה לא יכול להפסיק עכשיו.. בגללי. אל תיתן לחסרוני להפריע לך.
ועוד דבר. אל תבכה עליי, פרנק. אני לא אוהב שבוכים או מרחמים עליי. המוות שלי.. זה רק ישפר דברים. בשבילי ובשבילכם.
תעזור למייקי. הוא בטח ייקח את זה קשה.
אה, וקח את המחברת הישנה שלך חזרה.. מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן להחזיר אותה.
אני אוהב אותך. ואני מצטער. על הכל.
ג'רארד.
הנייר נשמט מידי. לא האמנתי שזה מה שהטריד אותו, שזו הייתה הסיבה שעיניו הכילו את הניצוץ התמידי הזה של סבל, שזו הייתה הסיבה שעכשיו הוא מת. הרגשתי מסוחרר והכל התחיל להשחיר. הרמתי את המכתב, מסרב לתת לעיגול השחור לסגור עליי, קיפלתי אותו והכנסתי אותו לכיסי, מקווה שאף אחד לא ימצא ויקרא אותו. אחרי זה, אני חושב שהתעלפתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
