פאנפיקים

אז מה, גשם בחוץ.. כל מה שבטווח מטר מחלון פתוח מתמלא מים, ברקים שנראים כאילו מצלמים אתכם עם פלאש ממש ממש מקרוב, רעם שעושה לכם התקף לב, כל האורות בבית מהבהבים כל פעם, הפסקות חשמל אינסופיות..  [אווירה מושלמת לקריאת פאנפיקים לאור נרות]

ואיך לא, אני מצאתי את התזמון הכי מושלם שיש להיות חולה. [לא]

אז הנה אני יושבת פה עם חום שלושים ושמונה ומשהו וסחרחורת נוראית, ונזכרת פתאום שאני צריכה לפרסם את הפרק האחרון בסיפור..

תודה לכולם שקראו והגיבו, זה ממש מחמם את הלב לדעת שיש אנשים שאוהבים את מה שכתבתי. בקרוב אני אפרסם עוד פאנפיקים. <:

בכל מקרה אני אפסיק לחפור, והנה לכם הפרק השישי והאחרון:

~*~*~*~*~

"אני חושב שהוא מתעורר!"

"כן, הוא זז..."

"פרנק, אתה בסדר? דבר אליי." ראיתי שני ראשים רוכנים מעליי.

"בוב, תזיז את השיער שלך, הוא נכנס לי לעיניים.." מצמצתי, מתרגל לאור.

"מה עשיתי על הרצפה בכלל?" אמרתי וקמתי, נעזר בבוב וריי. לא הייתי מאופס כל כך. "איפה מייקי?"

"הוא נעל את עצמו בחדר. הוא לקח את זה קשה.."

"לקח את מה-" קטעתי את עצמי, נזכר במה שקרה, נזכר במכתב.

"פרנק, מה קרה? אתה מחוויר." בוב בחן אותי.

"אני.. אני חושב שאני אלך לאמבטיה. אני צריך.. להתאושש קצת." ברגע שהתרחקתי מהם פרצתי בבכי שוב. התקשיתי לנשום שוב.

הייתי במערבולת ענקית של רגשות, לא ידעתי מה אני אעשה את עצמי. הרגשתי שאני הולך להתפוצץ מהלחץ.

הוא אהב אותי. הוא פאקינג אהב אותי, ובגלל שחשב שזה לא הדדי הוא הלך והשליך את עצמו לכביש כשעברה פאקינג משאית. בגלל שלא ידע שאני אהבתי אותו. בגלל שלא היה לי את הפאקינג אומץ להגיד לו את זה, בגלל שלא הייתי מסוגל.

אבל הייתי כל כך קרוב! אם הייתי פשוט מפסיק להיות כזה פחדן ומוציא שלוש מילים מסכנות מהפה שלי, הכל היה פאקינג שונה עכשיו! הוא היה חי, הוא היה איתי, הוא היה אוהב אותי בחזרה.. הוא היה שלי.

הוא לא היה מתאבד.

"הנה אני, שוב בורח מהבעיות שלי.." בגלל זה הוא התחיל לשתות? בגללי?

אני לא מאמין, הכל קרה בגלל חוסר האומץ שלי, בגלל שלא הייתי מסוגל לגשת ולהגיד לו את מה שאני חושב בפרצוף.

נזכרתי בחיבוק שהוא נתן לי כשישנו באותו לילה שהוא התחיל להיגמל. החיבוק שחשבתי שהיה תמים, שהוא חיבק אותי באופן בלתי מודע. האומנם כך זה היה?

יצאתי מהאמבטיה וראיתי שבוב וריי הלכו. נשכבתי על המיטה שלו שוב ובכיתי. חשבתי על כל בזבוז הזמן הזה, השנים שבהן הוא יכול היה להיות שלי, להיות איתי, כל השנים ששנינו אהבנו זה את זה, עזרנו זה לזה, רצינו זה את זה, הכאבנו זה לזה.. אך לא היה לנו אומץ לגלות את זה. ועכשיו הוא מת.

נזכרתי בימים שבהם למדנו יחד. איך שראיתי אותו ביום הראשון, איך שהבחנתי בו מעבר לכל התלמידים. והוא התעלם ממני, היה אדיש אליי, ואני רדפתי אחריו כמו ילדה קטנה ומאוהבת. אבל אם הוא אוהב אותי, למה הוא כל כך טרח לתת לי את ההרגשה שהוא לא?

במשך כל כך הרבה זמן הכאבנו אחד לשני. במשך כל כך הרבה זמן אני הייתי אומלל בזמן ש, למרות שלא ידעתי על כך, אותו כאב בדיוק אכל אותו מבפנים. ולא עשינו עם זה כלום.

כנראה שאותו "אני אוהב אותך" בטלפון ההוא באמת היה אמיתי.

"המוות שלי רק ישפר דברים, בשבילי ובשבילכם." הוא ברצינות חושב שבלעדיו הדברים ישתפרו? הוא ברצינות חושב שעכשיו הכל יהיה יותר טוב? למה הוא לא דיבר איתי? למה הוא פאקינג לא אמר שום דבר?!

ובכן, אולי מאותה סיבה שאני לא אמרתי כלום.

"גם אני אוהב אותך, ג'רארד", לחשתי בבכי, נחנק מדמעותיי, "גם אני פאקינג אוהב אותך!" צעקתי, מקווה שהבנים לא שמעו. יופי, עכשיו יש לך אומץ להגיד את זה, הא? ובכן, עכשיו כבר מאוחר מידי.

אל תבכה עליי. שמעתי את קולו באופן כל כך ברור, כאילו הוא נמצא לידי. פקחתי את עיניי וקמתי במהירות. הוא לא היה שם.

כמובן שהוא לא יהיה שם, הוא מת.

התיישבתי על המיטה שוב והרכנתי את ראשי, תומך בו בידיי. הרגשתי יותר יתום מתמיד. איבדתי את כל מי ומה שהיה לי, כל מה שאי פעם רציתי הלך.

בכל זאת, הכרחתי את עצמי להפסיק לבכות. לא יכולתי להפסיק את ההרגשה של הבזבוז, של האכזבה, ההרגשה של המטומטם הכי גדול בעולם, ההרגשה שאיבדתי את הדבר הכי חשוב לי בכל העולם כולו, סתם ככה. כאב לי מאוד, אבל הוא ביקש.

אחרי זמן שנראה כנצח, שבו ישבתי והתאמללתי על כמה שאני מטומטם, קמתי, שטפתי את פניי החיוורות וההמומות והלכתי לחדר של מייקי.

"מייקי?" דפקתי על הדלת. מהצד השני לא הייתה תשובה. "מייקי.. פתח לי.." שמעתי אנחה מהצד השני של הדלת. "בבקשה.."

נשמעו צעדים, וכשהדלת נפתחה מייקי כבר צעד חזרה לכיוון המיטה והתיישב. הוא נראה נורא.

נעלתי את הדלת אחריי, התיישבתי לידו וחיבקתי אותו. להפתעתי, מייקי חיבק אותי חזרה. ראו עליו שהוא שבור.

"גם לי זה קשה.." התחלתי להגיד. לי זה הרבה יותר קשה ממנו, לעזאזל. "אבל אנחנו נעבור את זה."

מייקי שתק.

ההלוויה התקיימה למחרת. כל חברי הלהקה שלנו [הלהקה שלנו? זה לא נשמע כמו להקה, כשלא מתכוונים לחמישתנו.], צעדו קדימה, לכנסיה, בראשים מורכנים. זו הייתה הפעם הראשונה זה הרבה זמן, שהייתי לבוש כולי בשחור, רק בשחור. עבדתי הרבה זמן כדי לסדר את שיערי כמו שהוא אהב אז, כשהוא עוד היה חברי הכי טוב.. כשהוא היה בחיים.

יצאתי מהמקלחת בפיג'מה, שיערי הבערך-ארוך רטוב. ג'רארד ישב על המיטה וקרא ספר. כשנכנסתי, הוא סגר אותו מהר. למרבית השעשוע, הבחנתי שזה הספר "יומני הנסיכה" של מג קאבוט.

"מה מה, ג'רארד, לא ידעתי שעמוק בפנים מסתתרת נערה נואשת לספרי קומדיות רומנטיות של נקבות.." צחקקתי. הוא הסמיק.

"לא, פרנקי, זו סתם תוצאה של כמה שנים בחברתך." פערתי את פי במבט של נערה מטומטמת וזרקתי עליו כרית.

"היי!" הוא לקח את הכרית וזרק אותה בחזרה. היא פגעה בכוח בראשי.

"ככה? אז אני מכריז על מלחמה!" תפסתי כרית והרמתי אותה. הוא זרק את הספר הצידה ותפס כרית אחרת גם הוא.

כרבע שעה הכנו זה את זה עם הכריות וצחקנו, כמו שתי נערות מפגרות.

פתאום, נשמע צליל קריעה והכרית של ג'רארד עפה מידו בגשם של נוצות. שנינו התפקענו מצחוק. "אופס.."

זרקתי את הכרית שלי והפלתי אותו על המיטה. אולי? הוא קם והתחיל לגשת אליי בצעדים איטיים, עיניו מצומצמות.

כשהגיע אליי, ידיו הושטו במהירות לשיערי והתחילו לפרוע אותו. "אה?!" צעקתי צעקה של נקבה והושטתי את ידיי לשיערו.

דפיקות נשמעו על הדלת. "ג'רארד? פרנק? הכל בסדר? אני נכנס.."

הדלת נפתחה ומייקי נכנס לחדר. במשך כמה שניות, שנינו עמדנו קפואים, ידינו בשיער אחד של השני. בסופו של דבר עזבנו זה את זה והתרחקנו, מצחקקים, שיערנו פרוע.

"או.. קיי.. מה..? בעצם עזבו, אני לא רוצה לדעת." הוא הניד את ראשו, ידו מול פרצופנו, עיניו עצומות, ויצא מהחדר. ברגע שהדלת נסגרה אחריו, שנינו נפלנו על המיטה, צוחקים בכל הכוח.

אחרי שנרגענו קצת, החלקתי מעט את שיערי בעזרת ידי וקמתי. "זה באמת היה מוזר."

ג'רארד צחק. "לגמרי." הוא קם. "היי, אני אוהב את איך שהשיער שלך נראה."

ניגשתי למראה, הסתכלתי בה וחייכתי, מגחך.

"נו, אני רציני.! הוא נראה כזה.. פרוע בצורה מסודרת." זרקתי עליו כרית והקרב המשיך.

בתוך הכנסייה ישבו הוריו של ג'רארד, וכמה מעריצים רציניים שנכנסו לחלוק כבוד אחרון לג'רארד. רציתי לצרוח עליהם שילכו משם. עצבנה אותי העובדה שהם בכו. עצבן אותי זה שהם בכלל באו. הם לא קשורים אליו. הם לא הכירו אותו כמוני. הם לא הכירו אותו בכלל, למעשה.

כועס, עצוב ומבולבל, התיישבתי ליד בוב. מייקי הלך לשבת ליד הוריו, שמיררו בבכי. הוא לא בכה, רק נראה המום מעט, עדיין.

הסתכלתי על הארון הסגור. זה הכי קרוב שאני אהיה אליו עד יום מותי. הרגשתי גוש חונק את גרוני. נזכרתי במכתב, ושוב עיני נמלאו דמעות. עצרתי את עצמי מלבכות, נותן לדמעה אחת ויחידה לצאת לאוויר הקר של החורף. רק כיוון שהוא ביקש.

הוחלט שאחרי הלוויה, נופיע בפעם האחרונה. זו תהיה ההופעה אחרונה של MCR, והיא תתרחש על במה קטנה שארגנו ליד הכנסייה. הופעת כבוד לג'רארד. אני לא יודע מה יהיה בהמשך, אבל מה שבטוח- זה לא יהיה אותו הדבר בכלל בלעדיו.

כל אחד עלה בתורו להגיד כמה דברים על ג'רארד, אך כשהגיע תורי לא הייתי מסוגל. ידעתי יותר מכולם, הרבה יותר, על סיבת ודרך המוות של ג'רארד. מה אני כבר אגיד עליו? שהוא מת גיבור? שהוא היה כל כך צעיר, שהוא לא היה אמור למות עכשיו? שאני הייתי נותן הכל כדי שה"תאונה" הזו לא הייתה מתרחשת והוא היה חי עכשיו?

כמה שלא אכפת לי ממנו, וכמה שאני לא רוצה שהוא יחזור, הוא עדיין בחר למות. זו אשמתו בלבד. למה שאני אעלה לשם ואגיד עליו כמה טוב הוא היה בחייו, כמה טוב היה לו, אם הוא היה זה שבחר לסיים אותם?

סימנתי לבוב שאני לא עולה. הוא הנהן ברצינות ואמר לכומר. הכומר אמר תפילה אחרונה, וההלוויה הסתיימה. כל היושבים בחדר התקרבו לארון ועמדו לידו זמן מה, בוכים.

אני יצאתי משם, רגוע מבחוץ, מבפנים בעיקר מאוכזב. גם ממנו וגם מעצמי. הרגשתי מת, אפילו יותר מת מג'רארד.

הכנו את הבמה שהייתה ליד הכנסייה ועשינו בדיקות סאונד אחרונות, מחכים למעריצי הלהקה שיגיעו.

בסופו של דבר, עלינו על הבמה. בהתחלה בוב התיישב על התופים והנהן למייקי, כאילו אמר לו שזה בסדר. מייק עלה לבמה ונעמד במקומו הקבוע, ראשו מורכן ועיניו נמנעות מלהביט בעיני המעריצים. ריי יצא אחריו ואני יצאתי אחרון עם פנסי, אותה גיטרה ישנה וסדוקה, שג'רארד כל כך התלהב ממנה פעם. נזכרתי בתנועת ידו העדינה, כשפרט על המיתרים ואמר לי שהיא מדהימה..

האווירה החורפית הקודרת רק הוסיפה לעצב ששרר במקום. עדיין לא ירד שלג, אבל הלחות מהגשם הייתה מורגשת באוויר, יחד עם הריח החזק שבא אחרי כל מבול. תמיד אהבתי את החורף, יותר מכל עונה אחרת. אני זוכר איך היה לי חלום להופיע עם הבנים בחוץ, במזג אוויר כזה.

אבל, כמה אירוני, רק עכשיו יש לי את ההזדמנות.

ההרגשה הייתה כל כך שונה, כל האווירה של MCR, הלהקה שלנו, הלכה. הסתכלתי על כל המעריצים. כולם בכו, נשענו זה על זה, כאילו כולם אחים.

אני אתגעגע למעריצים שלנו. לכבוד שקיבלנו מהם. אני אתגעגע לזמן שבילינו יחד עם הלהקה, באוטובוסים ובמטוסים ובצילומים ובחזרות ובהופעות ובבתי המלון.

הסתכלתי על כל מעריץ ומעריצה, אוהב כל אחד ואחת מהם, מצטער על מה שקרה. בסופו של דבר, הרגשתי מוכן לכך, וסימנתי ללהקה להתחיל.

חיכיתי בעיניים עצומות, בזמן שבוב, ריי ומייקי ניגנו את פתיחת השיר. כשהגיע הזמן, נכנסתי בעצמי, עם הגיטרה והשירה. היה לי קשה לשיר, אבל התגברתי. קולי יצא נקי, לא חזק מידי, לא חלש מידי.

Long ago"

Just like the hearse,you die to get in again

"...We are so far from you

הסתכלתי אל הקהל שוב, בוחן אותם. היה ניכר עליהם שלא נהנו מההופעה הזו, רק התייסרו מהידיעה שזו הפעם האחרונה שהם רואים אותנו מנגנים את השירים שלנו, שזו הפעם האחרונה שהם רואים משהו שהוא קרוב לMCR. עצמתי את עיניי שוב, מרגיש דמעה זולגת מהן, והמשכתי לשיר, רגוע.

ההופעה הזו סגרה מעגל בדרך כלשהי. אדישות נפלה עליי, אלוהים יודע מאיפה. לא היה לי אכפת משום דבר יותר. וגם אם כן, לא הראיתי את זה.

אבל מה יהיה בעתיד? אנחנו נשמור על קשר? החוליה המקשרת העיקרית הייתה ג'רארד. האם עדיין נשאר כמו אחים? ומה עם המוזיקה? נעשה להקה אחרת, או שזה יהיה כואב מדי? כל כך הרבה סימני שאלה.

?Can you hear me"

?Are you near me

Can we pretend to leave and then

"?We'll meet again, when both our cars colide

נזכרתי בפעם הראשונה שדיברנו. כשקראתי את השיר הזה כשהוא עוד היה בגדר טיוטה. כמה קשקושים על חתיכת נייר. "לא, אל תקרא את זה.. זה סתם דפוק.."

"אתה עוד תהיה סלבריטי בזכות השיר הזה, אני אומר לך." ובכן, צדקתי, לא?

נזכרתי בחזרה הראשונה שלי איתו (אם אפשר לקרוא לזה חזרה), כשהלחנו שנינו את גוסט. כשבכיתי על אחי. מייק נראה כל כך חסר משמעות עכשיו...

Well, if you carry on this way"

Things are better if i stay

So long and goodnight

"...So long, not goodnight

נתתי לדמעה האחרונה לזלוג במורד לחיי, וירדתי מהבמה, עוזב את הבנים מאחור. הצליל האחרון שהם נגנו עדיין התנגן ונשמע לי כמו צפירה במלחמה. העפתי מבט אחורה. הקהל לא רצה לזוז, לסגור את האירוע הנוראי הזה ולשכוח ממנו. זו באמת תחילת מלחמה..

 נכנסתי לכנסייה שוב, כדי לראות את הארון בפעם האחרונה, בלי לשים לב לאן אני הולך בכלל. עדיין הרגשתי מת. רק שעכשיו יחד לזה התלוותה אותה הרגשה של אדישות, שלא היה לי מושג מאיפה היא באה. ובמקום ליפול על הברכיים ולרצות למות, במקום לבכות בהיסטריה עד שהראש שלי יתפוצץ, פשוט נגעתי בארון עם הבעה מוזרה על פניי ופניתי ללכת.

המוות שלו הרג גם חלק ממני, ושינה לחלוטין את התפיסה שלי והעולם שבו אני חי.

לא ידעתי מה אני אעשה, מה יהיה איתי, עם כולם, איך אני אסתדר בלעדיו.

לא ידעתי איך אני אחיה עם המחשבה שהוא התאבד בגללי, בגלל שהוא אוהב אותי, בגלל שלא היה לי האומץ להודות, אפילו שהייתי כל כך קרוב לזה. אפילו נישקתי אותו בראש שלי..!

לא ידעתי איך אני אחיה בלי הצחוקים איתו. בלי השיחות היותר-מידי-מביכות בלילות איתו. בלי הנוכחות שלו, המבטים שלו, הקול שלו, הצחוק המתגלגל שלו..

לא ידעתי איך אני אחיה בלעדיו.

נאנחתי ויצאתי מהכנסייה, ראשי מורם, מוכן ומזומן להתחיל הכל מחדש. מתעלם מגלי הקור מקפיאי העצמות שגורמים לי לרעוד ולשפתיי להכחיל ומתכונן להתחיל חיים חדשים- בלעדיו. להתחיל להתרגל לעובדה, שהוא לא נמצא איתי יותר, ובחיים גם לא יימצא.

לחיות בנחת עם העובדה, שהוא יכול היה להיות שלי, אבל בגלל ששתי מילים מסכנות לא נאמרו, לעולם לא יהיה.