לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

פאנפיקים


פאנפיקים שכתבתי, הרוב על MCR

כינוי:  fanfics etc

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2008

פאנפיק הארי פוטר [שיפ- פרד\ג'ורג'] מכיל ספוילרים לספר ה7! פרק 1


מצטערת שאני לא מעדכנת, ואני אצטרך לקטוע את רצף הפיק של MCR כדי לפרסם פיק שכבר פרסמתי במקומות אחרים, עקב חוסר מחשב ואמצעים להגיע לפיק שהתחלתי לפרסם.

הפיק הבא מכיל ספוילרים לספר 5-7, דגש על השביעי, ומערכת יחסים בין התאומים וויזלי. למי שיש בעיה כלשהי עם זה- שלא יקרא, וגם אם בחרתם לקרוא אל תעירו, אם אתם לא אוהבים אף אחד לא מכריח אתכם לקרוא.

יום טוב <:

 


 

ישבתי בחדר. יותר נכון,שכבתי במיטה שלנו ובהיתי בתקרה. כל האורות היו כבויים, אפילו שזה הפריע לאמא. אמנם אם חושבים על זה, מאז מה שקרה הכל הפריע לאמא. ולי? ממש לא אכפת לי יותר. מצידי לשכב פה ולבהות בתקרה עד סוף ימי חיי.

רון נכנס לחדר בצעד מהוסס, משתדל לא ליצור איתי קשר עין. אף אחד לא יוצר איתי קשר עין יותר. אני יותר מידיי זהה לו.

"אמא אמרה שתתקלח ותלך לישון. היא אמרה שהיא הכינה לך הכל ואם תרצה משהו רק תיגש אליה." הוא השתתק. "אז.. תבוא, אוקיי?" הוא חיכה קצת לתשובה שלא באה וסגר חזרה את הדלת. לפחות היה לו שכל לא לנדנד לי לענות.

אין שום סיכויי בעולם שאני ארד לשם ואבקש משהו מאמא. אחרי שהוא נהרג, ופרסי תלה את עצמו רגע אחרי שהפסיק להתכחש למשפחה וחזר למוטב, אף אחד לא התייחס אליי כמו פעם.

חיים שלמים, כל יום, כל רגע מהם העברתי עם מישהו, שנינו צמודים כאילו היינו בן אדם אחד. בכל סופת ברקים ישבתי מחובק עם האדם הכי קרוב אליי עלי אדמות, בדרך כלל קוראים את אותו ספר לאור אותו הנר. במשך 18 שנה השלמנו זה לזה את המשפטים, חשבנו אותן מחשבות, נראינו זהה, העמדנו פנים שכל אחד מאיתנו הוא השני.. ועכשיו, ברגע שאני הכי צריך אותו איתי- הוא אינו. ולא רק שהוא עזב והשאיר אותי כל כך לבד, בלי לשים לב לזה גם כל השאר עזבו.

אף אחד לא מסוגל לראות אותי יותר, ליצור איתי קשר עין, לקרוא לי בשמי.. אני בחיים לא אהיה ג'ורג' יותר. מעכשיו אני התאום-של-פרד-שמת, נעים מאוד.

התאומים וויזלי, תמיד יחד, תמיד משלימים זה את זה. אבל זה תמיד היה פרד וג'ורג'. אף אחד לא יכול להעלות בדעתו להגיד 'ג'ורג' ופרד' או בכלל 'ג'ורג'' בלי השם השני המזדיין צמוד אליו.

אבל זה בסדר. לי לא אכפת. אני לא צריך את הרחמים המסריחים של אף אחד, אני לא רוצה שאף אחד יגיד לי שהוא מצטער, שהוא מבין איך אני מרגיש ושגם הוא חווה אבדן דומה, אני לא רוצה שאף אחד יסתכל עליי ומיד יפנה את מבטו עם הבעה כאובה. אני לא אוכל לסבול את זה. כי אף אחד לא מצטער באמת, אף אחד בחיים לא יבין איך אני מרגיש. איך אי פעם הרגשתי.

 

 

הוא נכנס לחדר, שיערו האדמוני הארוך נוטף מים, גופו החסון חשוף ורק מגבת מכסה את איזור חלציו. הרמתי את מבטי והסטתי אותו הצידה במהירות שגרמה לנקודות שחורות לרצד מול עיניי. הרגשתי את לחיי בוערות באדום-עגבנייה-בשלה-מאוד כשמיהרתי להכניס את המחברת שכתבתי בה לפני רגע אל מתחת למזרון, בתקווה שהוא לא ישים לב. אבל פרד אף עם לא מאכזב...

""מה אתה מחביא שם?" נאלצתי להכריח את עיניי להינעל עם שלו. פחדתי שאתחיל לרעוד מהמאמץ. משכתי בכתפיי, מנסה להתחמק מלענות.

"טוב....", הוא אמר בטון חשדני וצמצם את עיניו. אני צריך להחביא את היומן במקום אחר, חשבתי וחייכתי. פרד בינתיים הסתובב והתחיל להתלבש, מוריד את המגבת ועומד מולי עירום בביטחון מלא ובלי שום בושה, כמו בכל פעם.

גופו היה חסון, עורו עבה, שלא כמו גופי שלי, שהעור החיוור מתוח עליו כמו שקית ניילון נצמדת. בעוד אני הייתי חיוור באזורים שלא נחשפים לשמש, צבע עורו שלו היה כהה עד רמת המינימום, כאילו השמש מצליחה לעבור דרך בגדיו ולגרום לו להשתזף..

"ג'ורג', אתה שוב בוהה לי בתחת?", קפצתי, מסמיק עד שורשי שיערותיי, והסטתי את מבטי, גורם לנקודה מסוימת על הקיר ממול להיראות מעניינת ביותר. הוא המשיך בטון קצת פחות תקיף. "אני יכול להבין אותך, גם אני במקומך הייתי בוחן ובוהה, אבל זה לא מצדיק את מה שאתה עושה."

הוא שוב עושה את זה. עם הביטחון העצמי והכריזמה המטורפת שלו, והיכולת לדעת כל מה שקשור אליי, למה שאני עושה או הולך לומר, הוא מצליח להביך אותי אפילו בעמידה עם הגב אליי. הוא סיים להתלבש והסתובב, הפיג'מה הישנה (הזהה לשלי, כמובן) תלויה עליו כמו וילון. "מה כל כך מעניין שם?" הוא התיישב לידי, נצמד אליי וגורם לצמרמורת לעבור בגופי.

"אני לא יודע..", אמרתי והוא הנהן כאילו דבריי הם הדבר הכי רציני ונכון שאי פעם שמע. שנינו שתקנו ובהינו באותה נקודה, ואני השתדלתי בכל כוחי להסתיר את הגיחוך שנובע מעצירת פרץ צחוק מהשעשוע של המצב. פרד אמנם נראה רציני ביותר, וזה עוד יותר הצחיק אותי.

אם מישהו היה נכנס לחדר באותו רגע, הוא בטח היה חושב שהתאומים וויזלי השתגעו. או נכנסו לטרנס כלשהו.

"טוב", הוא אמר לבסוף, "אתה מעייף אותי. לך לישון." הוא נשכב במיטה שסודרה במקור בשבילי וחיכה שאקום ואלך למיטה שליד.

במשך זמן ארוך לא נרדמתי, רק שכבתי והקשבתי לנשימותיו שלאט-לאט נעשות עמוקות. זה הרגיש קצת נרקיסיסטי, לאהוב אותו, אבל זה לא היה העניין. מעולם לא אהבתי את עצמי כמו שאהבתי אותו.

כי אף פעם לא היינו זהים. איך אף אחד לא יכול להבדיל בינינו כשאנחנו כל כך שונים? כשהוא כל כך הרבה יותר מוצלח ממני? למשל האופי הקליל שלו, או גומת החן הקטנה שמעטרת את פניו בכל עם שהוא מחייך, והוא עושה את זה הרבה, או איך שעיניו מצטמצמות כשהוא צוחק, או שיניו הלבנות שנראות כאילו נבנו על ידי בהאים בהשוואה לשלי, שנראות כמו הבניינים האמנותיים השונים ב.. איפה זה היה? איטליה? ספרד? אני כבר לא זוכר. עבר המון זמן מאז שנהגנו לקרוא על אתרים ותרבויות מוגלגיות יחד.

אני לא זוכר מתי שמתי לב לזה בכלל, לזה שאני אוהב אותו. תמיד הסתכלתי עלי בהערצה, אך השלב בו ההערצה הפכה לאהבה לא זכור לי.

הוא הסתובב במיטתו וקפצתי. כל כך פחדתי שישמע את מחשבותיי  כמו שהוא תמיד עושה איכשהו ויבין למה אני מתנהג כל כך מוזר אליו כל הזמן.

זה הזכיר לי שאני צריך להחביא את היומן. הוא לא יכול לקרוא בו. אסור לו לגלות.

קמתי במהירות ופתאומיות שעשו לי סחרחורת. הרמתי את המזרון מעט, משתדל לעשות את זה כך שהמיטה לא תחרוק, והוצאתי את היומן. צחקקתי. אני כזו נקבה.

שעה ארוכה חיפשתי אחר מקום להחביא בו את המחברת המסכנה הזו. כל מקום שחשבתי עליו נראה לי צפוי ומגוחך- הרי אנחנו חושבים באותו ראש. וחוץ מזה, אין מקום מחבוא בעולם הזה שלא השתמשנו בו יחד. אפילו בכיכר גרימולד, שהשתכנו בה רק קצת יותר מחודש. אם הוא ירצה- הוא בקלות ימצא את היומן, לא משנה איפה אני אדחוף אותו.

אבל אני סתם פרנואיד שחי בסרט. הוא לא יתעניין בכלל, שלא לדבר על לחפש את היומן המפגר. למה לו?

דחפתי אותו למגירה האחרונה של השידה המאובקת שעמדה שם תמיד אך אף פעם לא ייחסנו לה חשיבות (היא הכילה את ספרי הלימוד שלנו, למה שנחשוב עליה בכלל?) בתקווה שהוא ימשיך להימנע ממנה כמו שעשינו שנינו מתחילת הקיץ.

כשחזרתי למיטתי, עצמתי את עיניי ושקעתי בשינה עמוקה ברגע שראשי פגע בכרית.

 

 

מה שלא ידעתי אז, היה שלא הייתי התאום הער היחיד בחדר, ועל אף שנשימותיו העמוקות נשמעו משכנעות, גם פרד שכב ער והקשיב לנשימותיו של אחיו הישן, מסתכל על צל גופו המואר קלות באור הירח ללא כל חשש שיתעורר ויבחין בו, לא אחרי החיפושים הארוכים והמתישים שלו אחר מקום להחביא בו את יומנו.

 

 

בבוקר אני נכנסתי למקלחת. הסתכלתי על אחי בדרך לחדר האמבטיה (חדר המקלחות, יותר נכון. לא יכולנו להרשות לעצמנו להשתמש באמבטיה). הוא נראה כל כך שליו, מחייך קלות כאילו חולם חלום טוב. חייכתי למראהו. מלאך.

נכנסתי לחדר והסתכלתי בסלידה על המקלחת הצמודה לאמבטיה שהעלתה אבק מרוב חוסר שימוש. אם רק הייתה לנו אפשרות להשתמש באמבטיה הזו לא הייתי מתעצל להתרחץ בכל ערב, במיוחד באלה שאחרי ימים ארוכים שבהם אני הכי מסריח.

פעם אני ופרד התגנבנו לאמבטיית המדריכים בהוגוורטס. התפשטנו בלי בושה ונכנסנו אליה שנינו, מתפרעים עם הסבונים הריחניים. הריח החזק נשאר על שנינו במשך שבועות. זה היה בשנה השלישית שלנו, וכמה תמימים היינו אז?

כל השטויות שעשינו, פרד וג'ורג', הבדחנים של בית הספר, התאומים המצחיקים ששום דבר אינו עומד מעבר לבדיחותיהם. הלוואי שהיינו שטחיים כמו שתופסים מאיתנו.

כשהמים הקפואים פגעו בגופי עצמתי את עיניי. לא היה דבר בעולם (חוץ מפרד אולי), שאהבתי יותר מהתחושה הקרה של מקלחת על הבוקר, הרעננות של האוויר שמורגשת פי חמש אחרי שהמים הקפואים דבוקים לעורי והצמרמורת שמעבירים בי משבי הרוח מהחלון שאני אף פעם לא טורח לסגור.

כשיצאתי לחדר, גם אני עטוף במגבת, פרד ישב ער על המיטה. כשעיניו נפגשו עם שלי הוא חייך אליי את גיחוך הבוקר-טוב המפורסם שלו. גיחכתי חזרה, מנסה לחקות את הבעתו באופן זהה, והסתובבתי לארון.

ראיתי מזווית העין שהוא עדיין מסתכל עליי. "אפור-שחור או אדום-זהב?" שאלתי והוצאתי שתי חולצות מהארון.

הוא לא התמהמה בחשיבה בכלל. "אדום זהב."

"גריפינדור תמיד, אה? כן, צודק." החזרתי את האפורה לארון וזרקתי לו זוג ג'ינס ואחת מהאדומות. חייכתי למשמע מלמוליו המהוסים של 'כמו תמיד' וגלגלתי עיניים קלות. הוא כל כך.. עצמו.

"מה קרה, פרד? למה אתה כל כך זורח היום?"

הוא משך בכתפיו. חיכיתי, מחייך עד שזוויות פי כאבו. הוא נכנע. "אנג'לינה שלחה ינשוף היום. היא חזרה מהולנד." החיוך נמחק משפתיי ונעלם כלא היה. הרגשתי פתאום ממש קטן בחדר שכמו קרס עליי.

"אתה בסדר, ג'ורג'?"

כל כך שנאתי את אנג'לינה. בשנה הראשונה שלושתנו הסתובבנו יחד. היא נראתה לשנינו חמודה בהתחלה, במיוחד לפרד. למעשה, היא נראתה לו כל כך חמודה שהוא נדלק עליה עוד בשנים הראשונות של בית הספר. ומאז זה רק 'אנג'לינה אנג'לינה, אנג'לינה הלכה לשם אנג'לינה עשתה את זה אנג'לינה בישלה אנג'לינה ביקשה אנג'לינה אמרה'. הוא לא היה פרד ליד אנג'לינה, הקסם האישי והביטחון והאהבה העצמית שלו כמו נמוגו.

האהבה המוגזמת שלו אליה גרמה לי לשנוא אותה. לתעב אותה כל כך, שהפסקתי לדבר איתה. ומאז זה רק נהיה יותר גרוע. שניהם התחילו להסתובב יחד, בלעדיי, וראיתי איך שניהם מרכלים עליי, מדברים על ההתנהגות ההו-כה-לא-מוצדקת שלי אליה. והוא, עיוור מהקראש המפגר שלו, הנהן והסכים, שיתף פעולה וריכל, ובמשך כל השנים האלה כל כך נפגעתי, כל פעם שהוא נעלם לחצי לילה וחזר איתה או דיבר עליה איתי ואני עדיין נפגע, כי זה לא נגמר וזה גם אף פעם לא ייגמר אם אני לא אשים לזה סוף.

אבל אני בחיים לא אהיה מסוגל. אז כל מה שעשיתי היה להנהן ולהגיד,

"כן, פשוט נזכרתי ששכחתי כמה מהסוכריות שלנו בסלון, ואם אמא תקום ותגלה אותן, שוב, לא יהיה טוב." הוא גיחך ויצאתי מהחדר, אך במקום ללכת לסלון הלכתי לחדר האמבטיה שוב, מרגיש את הדמעות שמילאו את עיניי גם מקודם מתחילות לזרום בלי שליטה. ולמה אני בוכה בכלל? למה אני בוכה כמו נקבה מפגרת בכל פעם שזה קורה?

"בן זונה מסריח", מלמלתי בשקט ושטפתי את עיניי. לקלל תמיד גרם לי להרגיש יותר טוב. אני שונא לבכות, זה עושה לי כאב ראש ועיניים.

ברגע שנרגעתי נזכרתי באנג'לינה שוב, תמונה שלה הולכת יד ביד עם פרד בנשף חג המולד עולה בראשי, וגל חדש של דמעות זרם בלי שליטה מעיניי.

"תרסן את עצמך, ג'ורג'", לחשתי. "או שמישהו ישמע אותך."

יצאתי מהחדר, מקווה שעיני לא אדומות כמו שאני מרגיש שהן, ובמקום לעלות לחדר שלנו ולרדת לאכול יחד עם פרד, הלכתי ישר לכיוון השולחן.

"ג'ורג'יקינס!" אמא באה אלי וסידרה לי את הצווארון. 'איזו מין אמא את? אני בכלל פרד.' עמד לי על קצה הלשון, אך החלטתי לא לעשות לה את זה הפעם.

"איפה פרד?", שאלה הרמיוני. היא הארי ורון כבר סיימו את הארוחה שלהם אך עדיין ישבו ליד השולחן. היא תמיד שמה לב להכל..

"הוא למעלה. מה שלומך, סיריוס? אתה נראה קצת מדוכא." ראיתי את מבטה המודאג והשואל ננעץ בי ואז בסיריוס, אך לשמחתי היא לא הוסיפה כלום. סיריוס הנהן בחוסר סבלנות ושתק.

כשאמא סיימה להעמיס על צלחתי מכל הבא ליד (ויתרתי על המאמץ לנסות להגיד לה שאני לא רעב, זה חסר טעם), פרד נכנס לחדר, מסתכל סביב ומחפש אותי. השפלתי את מבטי מיד, מתעניין פתאום במה שיש לי בצלחת. מזווית העין ראיתי אותו מתיישב לידי. ניסיתי להירגע.

"לאן נעלמת? חיכיתי לך למעלה." הוא חייך ולקח קצת אוכל. מבט אחד באמא, והוא לקח עוד קצת. לא משנה מה, הוא תמיד היה במצב רוח כל כך טוב. ותמיד הגיחוך הזה שלו..

"אמא תפסה אותי למטה. הצלחתי להחביא הכל, אבל לא הייתה לי ברירה אלא לבוא לאכול. אתה יודע איך אמא.." לחשתי לו וחייכתי חזרה. אם הייתי כועס עליו בכל פעם שזה קורה, לא הייתי מדבר איתו כבר לפחות שלוש שנים.

הוא הבחין במבטו הסקרן של רון. "מה קרה, ווני?"

אוזניו של רון האדימו והוא שקע בשיחה נמהרת עם הרמיוני.

במשך כל הארוחה פרד שתק. בדרך כלל אנחנו מרכז העניינים בשולחן, אך הפעם כל מה שהוא עשה זה להסתכל על צלחתו במבט מהורהר, וכל מה שאני עשיתי היה להסתכל עליו באותו מבט, ושקט מביך, אפילו מכאיב, שרר בכל הארוחה.

חוץ ממני ומפרד, רק הרמיוני נראתה מוטרדת מהעניין. עיניה עברו ממני לפרד וחזרה כל כך הרבה פעמים שחשבתי שההברגה של ראשה תשתחרר והוא ייפול.

 

 

העברתי את הפקק האדום בין אצבעותיי. אותו בקבוק ששינה הכל. אם רק הייתי יודע שזה הולך להתגלגל ככה, הייתי מקשיב לנורה האדומה בראש שלי ולא מסכים לזה. לאבד אותו לא היה פאקינג מכאיב לי כל כך.

השארתי את הפקק על המיטה והלכתי לכיוון המקלחת.

הורדתי את הסוודר שאמא סרגה בחג המולד לפני שנה, סוודר אדום עם האות F רקומה עליו בגדול, משתדל לא להסתכל לכיוון המראה. אך כמו בכל ערב לא הייתה לי ברירה, כי כדי לצחצח שיניים או לשטוף פנים אני חייב להיתקע בדיוק מולה. ושוב, הנה הוא עומד לפניי, כאילו מעולם לא נהרג, לא מגחך כמו תמיד אלא חיוור, כועס ועייף, והנה אני שוב מתעצבן, שגם אחרי שהוא מת הוא רודף אותי בלי שארצה, בלי שיהיה לי את הכוח להתגבר עליו, ואני צריך להסתכל על הפרצוף המזורגג שלו כל פאקינג יום, והפעם לא ריסנתי את עצמי כמו תמיד. אגרופי פגע במראה, שובר אותה, שובר את הפרצוף המזדיין שלו לרסיסים, צועק "בן זונה מפגר" ונופל על ברכיי.

 

 

במשך המון זמן הוא לא הזכיר את אנג'לינה בכלל. זה היה מוזר, שכן מקודם הוא דיבר עליה ללא הפסקה, אך הסיבה לשקט הזה לגביה לא עניינה אותי במיוחד. הייתי כל כך שמח שהסבל הזה עבר, ואפילו תקווה קטנה שיש לי סיכוי.. אבל לא. אני סתם מגזים.

היה זה חג המולד, שבו גיליתי בדיוק למה היא לא מוזכרת יותר.

ישבנו ליד שולחן האוכל, מתמוגגים מכל הריחות מהמטעמים של אמא. אבא בדיוק חזר מהקדוש מנגו וכל השיחות והעניינים סבבו סביבו. הייתה לנו הזדמנות לדבר בלי שיצוטטו לנו.

"הייתי בסמטת דיאגון אתמול בערב", אמר לי פרד ופערתי את עיניי.

"מה? למה? מה היה לך לעשות שם?", למה לא לקחת אותי איתך?, חשבתי. אנג'לינה הייתה שם?

"כדי להשיג לנו את זה." הוא הרים את חולצתו וחשף בקבוק ויסקי אש  גדול. הוא חייך חיוך רחב וכך גם אני, למרות שזה לא מצא חן בעיניי. בכלל. "אנחנו ילדים גדולים, מגיע לנו ליהנות קצת בערב חג המולד." צחקתי.

"למה לקחת את הדבר הזה לפה אבל?"

"כי זה היה מאבד מהקסם של זה אם הייתי מספר לך למעלה." הוא גיחך.

"אתה פשוט כל כך.."

"אידיוט? צפוי? אני יודע."

"בדיוק."

"אז שנמצא חדר עזוב ב.. טירה הזו, או שנתגנב החוצה?"

שתקנו רגע, ואז שנינו החלפנו מבט ואמרנו יחד, "החוצה."

"אני חושב שיש פה איזה עמק או אגם בסביבה, ראיתי אותו כשחיפשתי מקום להתעתק ממנו. שווה לבדוק.", הוא אמר והנהנתי.

מבטי לכד את עיני הרמיוני, מסתכלת עלינו במבט הכל יודע שלה עם חיוך קל, שמח בכנות נדירה שכזו. חייכתי קלות בחזרה, רק כרפלקס, והסטתי את מבטי.

באחת עשרה בלילה כבר היינו בדרך לאגם. חביות היין שכולם שתו עייפו אותם והרדימו אותם לפני הזמן. אבל הלילה שלנו רק התחיל..

בסוף התברר שזה אכן אגם. ועוד איזה אגם..

חלקה גדולה של דשא הקיפה אותו ועצי אקליפטוס שהתנועעו ברוח הקפואה כמו בסלואו-מואושן עמדו בצורה מאיימת בכל מקום אליו יכולתי להביט. הירח השתקף במים ויצר שביל כסוף.

"יפה פה..", אמרתי.

"זוכר איך אמא נהגה לספר לנו שהשביל הוא בעצם פנינים שבני ים מחביאים?"

"איך אפשר לשכוח. פעם נהגנו ממש להאמין בזה."

"כמה מביך."

צחקתי והנהנתי. "כמה תמימים וחמודים היינו אז..", אמרתי והוא צחק בקול.

"ילדים קטנים ומתוקים שהופכים את הדובי של אחיהם הקטן לעכביש וגורמים לו לפוביה."

"מה אתה רוצה, עשינו את זה בצורה תמימה וחמודה."

שנינו התיישבנו על גבעה קטנה, מתחת לעץ גבוה (אפילו שלא היינו צריכים צל שיגן עלינו מאורו המסנוור כל כך של הירח), ונשענו על השיפוע.

"ועכשיו הילדים הקטנים והתמימים של אמא בורחים החוצה בלילה ושותים ויסקי אש.", הוא אמר וצחקקתי קלות. רוח קרה העבירה בי צמרמורת.

"תראה, הירח מלא. מעניין איך רמוס שם."

"בדיוק מה שחשבתי, ג'ורג'."

השתתקנו. במשך דקות רבות בחנו את האגם החשוך שעל אף אווירת איזור הדמדומים שהייתה בו לא נראה מאיים כלל. הקשבנו לעלים הנעים ברוח ולמים שגלים קטנטנים נוצרים בהם ונשברים על האבנים שסביבו, עד שפרד פתח את בקבוק בפּק קולני שהקפיץ אותי.

"הרסת את הדרמה", אמרתי במרמור.

"שתוק ושתה." הוא לגם לגימה ארוכה, בעוד אני מעצבן אותו בבדיחה הקבועה של 'וולדי וולדי וולדי וולדי וולדי..' שמונעת ממנו להפסיק לשתות עד שאני אומר 'מורט', והושיט לי את הבקבוק.

כעבור חצי שעה כבר שכבנו זה לצד זה על השיפוע, בוהים במבט ריקני בשמים. הבקבוק הריק צף במי האגם.

"יפה פה", אמרתי. הוא שתק במשך כדקה לפני שענה.

"כן..... זוכר איך פעם אמא נהגה לספר לנו שהשביל שהירח עושה על המים זה.. מה זה היה?"

"אני חושב שכבר דיברנו על זה היום."

"באמת?"

"כן. כשהגענו לפה." וכעבור רגע שנינו צחקנו כאילו זה הדבר הכי מצחיק שאי פעם שמענו. אחרי שנרגענו דיברתי, בלי שליטה על מה שיוצא מפי. הייתי לי סחרחורת נוראית והרגשתי כאילו החלק הממושמע שמבין מה אסור לומר של המוח שלי הלך לישון.

"אז מה פרד, למה לא שומעים מאנג'לינה יותר?" רציתי להוציא ממנו את זה. רציתי שיודה בעצמו שהוא מסתובב איתה מאחורי הגב שלי. בלי שאצטרך לברר. כי אם הוא מסתובב איתה בלי לספר לי, זה יפגע בי אפילו יותר מהסיפורים הנלהבים האינסופיים שלו עליה. ברגע שזה יצא מפי הצטערתי על זה שאמרתי משהו. הוא שתק.

"לא יודע, פשוט.. התרחקנו. לא הסתובבתי איתה מאז שהיא חזרה לאנגליה."

זיק של שמחה ניצת בליבי. "למה?" רבתם?

"כי זה פגע בך שהסתובבתי איתה.", הוא אמר בהחלטיות ואני השתתקתי. הייתי בהלם טוטאלי. הוא לא יכול...

ניסיתי כמה פעמים להגיד משהו, אך ריאותיי בגדו בי. האוויר כמו נלכד בתוכן.

"קראתי את זה", הוא הוסיף כאגב. "ביומן שלך."

החוורתי. הרגשתי את ליבי דופק בקצב מטורף, הרגשה שכל רגע הוא יצא מחזי. לא אמרתי כלום. לא יכולתי לדבר, כל העצים הפסיקו לנוע, כאילו גם האגם השתתק כדי לראות מה יקרה.

גם הוא שתק. הוא חיכה לתשובה שאני לא הייתי מסוגל אפילו לחשוב על להגות. השקט הפתאומי אחרי הצחוק המטורף והממושך, שהזכיר לי סוביטו פיאנו ביצירות של המוגלגים שאבא תמיד השמיע וכל כך אהבנו, העיק עליי.

"זה קצת נרקיסיסטי מצידך, אתה יודע. לאהוב מישהו שאתה זהה לו לחלוטין. זה התפקיד שלי." הוא שבר את המתח עם קלילות-הפרד האופיינית לו ושמחתי על כך.

"אתה יודע", הוא אמר לבסוף, ואחרי שסוף סוף נרגעתי קצת ליבי האיץ את פעימותיו שוב. הוא משך את המילה האחרונה כמו בכוונה, 'יודעעעעע'.

"גם אני קצת אוהב אותך."

נכתב על ידי fanfics etc , 24/2/2008 21:54  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לfanfics etc אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על fanfics etc ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)