פאנפיקים

הייתם נחמדים [טרחתם לקרוא את העיוות הזה!! 0:]  וחזר לי המחשב, אז הנה עוד פרק <:

ייקח לי קצת יותר זמן לפרסם את הפרק הבא כי יש כמה דברים שאני רוצה לשנות, אבל אני אשתדל לפרסם מהר.

מכיל מערכת יחסים בין התאומים, גם אם תרצו אז אין ביכולתכם לשלוח אותי לבית חולים פסיכיאטרי, ספויילרים לספר השביעי ידה ידה ידה

 ~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

הרגשת השכרות נעלמה כלא הייתה. אמנם עדיין הרגשתי מסוחרר מאוד, אבל זה כנראה היה בגלל נשימותיי המהירות.

"תגיד משהו.", הוא אמר לבסוף. התחלתי לבכות. בכי שקט, אומלל. לא הבנתי למה, הייתי מבולבל עוד מקודם אבל התגלגלות העניינים בלבלה אותי עוד יותר ולחצה עליי, ועכשיו גם הבכי הזה מולו..

"פרד, אתה שיכור.", אמרתי לבסוף. הוא הסתכל עליי. גם הוא נראה פיכח כמו שאני הרגשתי.

"קצת. אבל גם אתה."

"זה לא משנה.." נאנחתי ועצמתי את עיניי. "נדבר בבוקר."

הוא לא ענה. פעם ראשונה בהיסטוריה שפרד לא מתעקש על מה שהוא רוצה.

התכרבלתי על הדשא ובלי לחשוב על כלום נרדמתי.

התעוררתי בשבע בבוקר, אלוהים יודע ממה. אולי בגלל מה ששתיתי אתמול. אלכוהול תמיד גרם לי להפרעות בשינה.

הקור הלח ששרר בחוץ לא הורגש, מפני שידו וגופו של פרד עטפו אותי בחיבוק כפית הדוק, מלווה ברגשות שמעולם לא הפגין כלפיי, שאף אחד מעולם לא הפגין.

אז זה לא היה חלום..?

קמתי, משתחרר בעדינות מאחיזתו, והלכתי לכיוון האגם. חייכתי למגע המים שנכנסו לנעליי ונספגו בגרביי. התיישבתי על סלע שנמצא בעומק שמגיע לי קצת מעל לברכיים.

הוא התכוון למה שהוא אמר אתמול בלילה? הוא בכלל יזכור משהו מזה כשהוא יקום? הוא בטח דיבר מתוך שכרות, בדיוק כמו שאני עשיתי. הוא רק ניסה לגרום לאחיו היקר להרגיש יותר טוב. זה לא יכול להיות יותר מזה. הוא לא יכול לאהוב אותי..

הבחנתי בחתיכת אבן קטנה לצידי וזרקתי אותה בתנועת יד מיומנת. היא פגעה בפני המים פעם אחת, פעם שנייה ובפעם השלישית היא שקעה. הייתי נוהג לעשות את זה במשך שעות כשפרד אהב את אנג'לינה, ונהייתי די טוב בזה. משעשע, מעולם לא תיארתי לעצמי שאהיה מוטרד ככה מזה שהוא יודה באהבתו כלפיי.

אבל זה לא הגיוני! הבנאדם סטרייט לגמרי, ובמשך שנים הוא עשה הכל כדי להבהיר לי את זה! ואיך הוא הגיע ליומן שלי בכלל? הוא היה אמור להיות חבוי מעיניי כל. ידעתי, ידעתי שאם הוא ירצה- הוא ימצא אותו. אבל באמת, מגירת הספרים ושיעורי הבית!!

הייתי שקוע במחשבות נסערות, מה שמנע ממני לשמוע את פרד מתקרב מאחורי. הוא התיישב לידי, וזה היה כל כך לא צפוי שכמעט נפלתי הצידה, למים.

"היי." הוא נראה לא טוב. הוא לא חייך את חיוכו הקבוע, מה שגרם לו להיראות עוד יותר עייף ומדוכא ממה שהוא. ופרד מעולם לא הראה חולשה. שתקתי. "שמע, בקשר לאתמול.."

"לא התכוונת לזה."

הוא נראה מופתע. "מה..? כמובן שכן! מעולם לא הייתי יותר-"

"אז מאיפה זה צץ פתאום? למה קראת ביומן שלי? ואם היית רציני והתכוונת לזה, למה במשך כל השנים האלה גרמת לי לרצות למות בגלל האנג'לינה המזוינת הזו שלך?!" הוצאתי הכל. זה הקל עליי. לא התכוונתי לצעוק עליו, שלא לדבר על להיות נמושה ולבכות לידו שוב, אבל זה פשוט קרה. כמו השיחה הקטנה שקיימנו אתמול.

"תראה, אני אידיוט מפגר ואני יודע את זה, ואם אני אי פעם אודה בחיסרון כלשהו בי זה יהיה בזה." פרד שוב היה פרד. גם בלי לשים לב, כשאח שלו מנסה להחניק יפחות לידו וכשדמעות מאיימות לצאת גם מעיניו שלו. התאפקתי שלא לחייך. "ואתה. אתה אהבתי אותי במשך כמה? שלוש, ארבע שנים? ולמה לא אמרת? כי-"

"חשבתי שתגיד לי שאני משוגע ומעוות, ושהיחסים בינינו יהרסו.", קטעתי אותו והוא הנהן.

"בדיוק. אז מה אמור למנוע ממני לצפות לאותה התגובה? אני לא יכול לראות כל מה שעובר לך בראש בדיוק כמו שאתה לא יכול. ואנג'לינה? מעולם לא אהבתי אותה. לא הרגשתי שום דבר כלפי אף אחת מהן. רק ניסיתי לגרום לעצמי להאמין שכן כדי לשכוח מהטירוף הזה.. אתה יודע. לא תיארתי לעצמי ש..." הוא השתתק, מסתכל עליי בציפייה לתגובה כלשהי. כשלא הגבתי, הוא אמר, "והיומן... אני מצטער, ג'ורג'. אתה התנהגת באופן מוזר יותר מתמיד ורציתי לדעת למה, וכשהלכת לשירותים כדי לשטוף את הדמעות הפיתוי להשתמש בדרך היחידה לחדור לראש שלך ולהבין מה קורה היה גדול מידי אז פשוט הוצאתי אותו מהמגירה וקראתי."

לא היה לי מושג שהוא יודע כל כך הרבה. אמנם זה לא הפתיע אותי.

"סוכריות, הא?" הוא חייך קלות, מנסה לשעשע אותי.

דמעות חדשות צרבו בעיניי ואמרתי, "אני שונא אותך, פרד."

וכשקמתי וחיבקתי אותו, שמעתי אותו ממלמל 'גם אני הייתי שונא אותי'.

"במשך כל כך הרבה זמן שנינו.. ואף פעם.." עמדנו במים, מחובקים, רגלינו מתמלאות בבוץ.

"שנינו זוג מפגרים", הוא אמר וצחקק. ”את המחשבות הנכונות אנחנו לא מסוגלים לקרוא." אני צחקתי והוא ניצל את ההזדמנות ואת שבירת האווירה העצובה, וקטע אותי בהצמדת שפתיו לשלי.

את הרגשות המעורבבים שהרגשתי אז לא יכולתי לתאר לעצמי שאי פעם ארגיש ברגע הזה שחלמתי עליו כל כך הרבה פעמים במשך כל כך הרבה שנים, שעכשיו הוא נראה אפילו פחות מציאותי מכל אותם חלומות, וההרגשה של הלשון שלו עוטפת את שלי ושזה רק שנינו, שנינו נגד העולם, רק הוא ואני קיימים והעצים מרשרשים סביבנו כאילו כדי ליצור סאונדטרק לרגע הזה, מנגנים מנגינה שלעולם בחיי לא אשכח. מעולם לא תיארתי לעצמי שהנשיקה הראשונה שלי תהיה עם האדם היחידי שאי פעם אהבתי, שאי פעם אוהב, שידיו יהיו אלה שישחקו קלות בשיערי ויעבירו בי צמרמורת כשהן עוברות על עורפי, שזו תהיה נשיקה מהסוג שרואים בה ניצוצות, ולא איזו הצמדת שפתיים עם חרשנית מרייבנקלו כמו כל הבנות שהוא יצא איתן כל כך הרבה פעמים.

ובפתאומיות שבה זה התחיל- זה גם נגמר. עמדנו זה מול זה, מתנשמים, שותקים, נשימותינו מתאימות כאילו אנחנו בן אדם אחד.

"וואו", אמרתי. הוא חייך. "אין לך מושג כמה זמן חיכיתי לזה."

"גם אני, ג'ורג'. גם אני." וכשיצאנו מהמים הוא צחק, ודחף אותי אחורה בתנועה פתאומית שאפילו אני לא צפיתי. נפלתי על הדשא הלח באנחת הפתעה והוא נפל עליי, שנינו מתגלגלים על הדשא וצוחקים ומנשקים זה את זה כמו שלא חלמנו לנשק אף אחד אחר.

ושנינו ידענו שזה היה אסור, שזה היה מעוות, חטא, לאהוב את האח התאום שלך. אבל לשנינו לא היה אכפת בכלל, כי לעזאזל, אותו רגע לא הרגיש כמו חטא.

חזרנו הביתה, מקפצים בעליזות, דוחפים זה את זה וצוחקים, מחליפים נשיקה פה ושם. כשנכנסו לבית הגדול גילינו שכולם עדיין ישנים. ניצלנו את ההזדמנות כדי לעלות בשקט לחדר שלנו, שמחים ומאוכזבים באותה עת מפני שלא היינו צריכים לטפס דרך החלון, ונשכבנו כל אחד במיטתו.

בלילות הבאים כבר ישנו עם המיטות מחוברות, אני ישן על הצד עם הF שהוא חרט והוא על הצד עם הG.

"רפארו", לחשתי, והמראה חזרה להיות שלמה ומושלמת, שוב משקפת אותו. לא טרחתי לנסות לעצור את הדימום המאסיבי מכף ידי. יהיה נחמד אם אני אדמם למוות.

נכנסתי למקלחת, לא נהנה ממנה כמו שנהגתי ליהנות פעם.

למה הוא לא יכול היה לחזור כרוח? ניק אמר שזה עניין של בחירה כששאלנו אותו בשנה הראשונה שלנו בהוגוורטס. למה הוא לא יכול היה לבחור לחיות כצל של עצמו אך עדיין לחיות איתי? למה הוא המשיך ועזב אותי מאחור?!

צלצול בדלת ודיבורים נשמעו מהסלון. הגיעו אורחים. גלגלתי עיניים.

כשנכנסתי לחדר, הרמיוני הייתה שם. היא ישבה על המיטה של פרד עם עיניה הנוצצות כמו עיניו של גור כלבים עזוב שכלוא בכלוב של חנות חיות מלוכלכת ונטושה כמעט כמוהו, לא נינוחה בכלל אך עדיין מתעקשת לנעול את עיניה עם שלי.

התכוונתי לסלק אותה, להגיד לה שאין לי חשק לדבר כרגע, שתלך לחברים שלה, אבל עצרתי בעצמי.

כי אם יש מישהו שמסוגל איכשהו להבין, שאפשר לומר עליו שאכפת לו- זו הרמיוני.

התיישבתי לידה ולרגע שנינו שתקנו.

"אני כל כך מצטערת", היא אמרה לבסוף ודמעות כנות החלו זורמות מעיניה בקצב. היא חיבקה אותי. לא התנגדתי. "אחרי כל מה שעברתם.. הייתי מקריבה את עצמי כדי.. אבל אני לא גורמת לך להרגיש יותר טוב." היא השתתקה.

"שום דבר לא יכול לגרום לי להרגיש יותר טוב."

"אני יודעת כמה קשה לך.." היא הססה. "אני יודעת כמה אהבת אותו."

זה לא הפתיע אותי. הבטתי על הF שעל המיטה והסטתי את מבטי לרצפה.

היא המשיכה. "ג'ורג', אני לא יכולה לראות אותך עזוב ככה על ידי כולם. זה לא מגיע לך. אתה לא.. אם תרצה לדבר, או סתם להיות בחברת מישהו ולשתוק, אני פה. באמת."

במשך רגע ארוך שתקנו. לבסוף פתחתי את פי, מחליט לא לוותר על ההזדמנות שניתנה לי. "תמיד דחו אותנו והעיפו אותנו, שנאו אותנו וחשבו שאנחנו לא שפויים, אבל זה היה בסדר אז כי היינו שנינו." דמעות החלו לזלוג גם מעיניי. "ועכשיו.. אחרי שגם הוא הלך.. מה נשאר לי חוץ מאותה חבורת אנשים? מה נשאר לי?"

היא בכתה איתי. "באמת אהבתי אותו, הרמיוני. כמו שלא אהבתי אף אחד מעולם. ובמקום להרוג מישהו חסר ערך, כמו אמא שלי למשל, לקחו לי דווקא אותו."

"אני יודעת, ג'ורג'", היא אמרה לבסוף ונשענה עליי, מלטפת קלות את שיערי. זה כל מה שהייתי צריך לשמוע. מישהו שידע, מישהו שיבין ולא יירתע, האין זה מה שרצינו תמיד?

" מתי גילית?", שאלתי.

היא הסמיקה. "כשיצאתם באותו לילה.. בחג המולד. חזרתם עם ניצוץ זהה בעיניים. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת, אבל עם כל מה שקרה בהמשך.."

"אז ידעת מההתחלה. לא הייתי חושב אחרת."

זה קרה כמה חודשים אחרי, קצת לפני חופשת הקיץ. אחרי שפרד רב עם אנג'לינה סופית, והתרחקנו מכל העולם, ואנשים החלו לשמור מרחק ואף לפתח אי-חיבה אלינו, החלטנו לעזוב את בית הספר בבום.

לא היה לנו לאן ללכת, לכן אחרי היציאה המפוארת שאף אחד לעולם לא ישכח הלכנו הביתה כדי לתכנן את התכניות האחרונות לחנות שרצינו לפתוח. אמא קיבלה אותנו בזרועות פתוחות (אחרי כל מה שקרה וכל מה שהלך בבית הספר אפשר היה להבין אותה) וכך מצאנו את עצמנו חיים בכיכר גרימולד עם שאר המסדר.

"תנסה להוסיף לזה קצת בומסלנג.", אמר פרד והושיט לי חתיכת עור שחורה. "זה מרכיב של פולימיצי, אולי זה יעזור לשנות את ה-"

הכל נראה מאוד הגיוני, אך ברגע שהעור נגע בשיקוי הכל התפוצץ.

ישבנו שנינו, מכוסים בשיקוי צמיגי ופיח, וצחקנו זה על זה. השיער של שנינו היה שחור מפיח וזקור בצורה קומית שכזו, כמו בסרטים.

"וואו פרד, זה היה רעיון מוצלח."

"סתום."

"תגרום לי." לא יכולתי לעצור חיוך.

הוא הרים גבה. "בשמחה." הוא התקרב, עוזב את כל מה שהחזיק, ושפתינו נפגשו. בתנועה מהירה ומיומנת הוא הוריד לי את החולצה והחל לנשק את צווארי, נושך אותו קלות, ידיו הקרות נעות על חזי. נאנחתי בשקט וקברתי את ידי בשיערו.

"פרד! ג'ורג'! אתם שוב מתעסקים עם השטויות של החנות הזו שלכם?!" נשמעה צעקה זועמת ולפני שהספקנו לזוז, הדלת נפתחה בפתאומיות על טבעית כמעט ואמא עמדה בפתח. אימה שיתקה כל איבר בגופי (כולל איבר מסוים שבדיוק קם לתחייה).

"פרד?", שאלתי לילה אחד, כחודש אחרי אותו לילה בחג המולד. "פרד."

"מה?", הוא גנח מתוך שינה.

"אתה חושב שכדאי לנו לספר?" הוא התיישב. הבעה מופתעת הייתה נסוכה על פרצופו.

"לספר מה?"

"אל תיתמם פרד. מה כבר יש לנו לספר?"

"ג'ורג', אתה לא רציני." הסתכלתי עליו. "לא, אסור לנו לספר..!" הוא נראה מבוהל פתאום. "אסור שאף אחד יגלה, ג'ורג', זה לא היה חלק ממה ש... למה אתה צריך מישהו שיקמט את מצחו וישלח אותנו לפסיכיאטר, ג'ורג'?"

"אני לא.. סתם חשבתי ש... אבל לא משנה."

הפחד שלו הבהיל גם אותי. לא הזכרתי את הנושא יותר. פחדתי לאבד את פרד בגלל משהו קטן כמו זה.

אך מעולם לא תיארתי לעצמי שמישהו יגלה את זה... ועוד ככה. וכאילו כדי להוסיף מכה, זו הייתה אמא. אמא, מלכת ההומופובים הידועה.

היא בהתה בנו בזעזוע, עיניה עוברות מפרד אליי, אל ידיו שעדיין נחו על חזי החשוף וחזַרה.

"אמא.." הוא קם והחל ללכת אליה. זה לא כמו שזה נראה, חשבתי. כמו בסרטים. אבל אם זה נראה לך כאילו שנינו יושבים זה על זה אחרי הפסקה נבהלת של אקט מיני שהתחלנו, אז זה בדיוק כמו שזה נראה.

"מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים?" קולה היה מהול בשוק, והיא לקחה צעד אחורה. "זה... זה מגוחך.." היא החלה להניד את ראשה מצד לצד, הולכת אחורה לאט-לאט, מגזימה כמו תמיד בתגובתה.

פרד המשיך בעקשנות ללכת לכיוונה. "אמא, תני לי להסביר.. תנסי להבין, א-"

"להבין? להבין?! הדבר היחידי שאני מבינה הוא שאתם לא הבנים שלי יותר!!!" היא התנשמה, הצרחות גורמות לפניה לעטות גוון אדום. "הילדים שלי! אני גידלתי אתכם, אני האכלתי אתכם, אני חינכתי אתכם, ואתם עושים.. את זה! איפה טעיתי לעזאזל?!?! הבנים שלי...!!"

"אמא, בבקשה.." עכשיו גם אני קמתי, מבין באיחור עד כמה המצב רציני.

היא התעלמה ממני. "יש לכם שתי אפשרויות", טון הדיבור שלה היה רגוע בצורה מפחידה אפילו יותר מהצרחות מלפני דקה. "להפסיק עם ה... עיוות הזה שלכם", היא עצרה כדי להעביר עוד מבט מזועזע בשנינו. "או לעוף מפה ולא להראות את הפרצופים ה... זהים שלכם בבית הזה, לעולם. תבחרו."

הניסיון למנוע מעצמה לקלל ברגע האחרון היה גורם לנו לצחוק בכל רגע אחר, אך עכשיו זה לא נשמע משעשע אפילו קצת.

היא פנתה אליי, "פרד", והסתובבה אליו, "ג'ורג'". זו הייתה הפעם הראשונה שהיא אי פעם טעתה בין שנינו. "נסו לחשוב בהיגיון. משפחה, או חטא?"

הניסוח שלה כמו פתח פצע מגליד. חשבתי שהתגברנו על כל עניין החטא, אך מבט אחד בפרצופו של פרד הראה לי שזה פגע בו, מאוד. "פרד", אמרתי. הוא הסתכל עליי. "אני חושב שהתקופה שבה היינו רצויים פה עברה." ראיתי את הבעתו משתנה להבאה משועשעת, אסירת תודה כמעט. אמא פערה את עיניה וניצוץ של טירוף ריצד בהן, מעיף גיצים כמו להבה.

"בדיוק מה שעבר לי בראש, ג'ורג'. שנאסוף את דברינו?"

"מה!" אמא שוב התחילה לצעוק. הנחמדות הרגועה שהפגינה מקודם נעלמה כלא הייתה. היה ברור שציפתה לתשובה אחרת.

"מה ששמעת, מולי.", אמרתי.

"אנחנו הולכים-"

"לא יודע אם אי פעם נחזור-"

"נמסור ד"ש לפרסי.", סיים פרד. הוא ידע בדיוק לאן לכוון.

היא טרקה את הדלת והלכה בצעדים כבדים למטבח. יכולנו לשמוע אותה בוכה אפילו דרך כל הקירות שהפרידו בינינו.

"זה היה אכזרי", אמרתי והסתובבתי אליו, מחייך. חיוכי גווע כשראיתי שהוא הסתובב עם הגב אליי. אפילו שעשה את זה בשקט מופתי, ידעתי שהוא בוכה. "פרד?" ניגשתי אליו בצעדים מהירים. כמו שחשדתי, דמעות נזלו במורד עיניו. לראות אותו בוכה (פרד! בוכה! זה צריך להירשם בהיסטוריה..!) עשה לי כל כך רע. הכל נשכח ממני וכל מה שרציתי היה שהוא יפסיק לפני שאתחיל לבכות איתו.

"פרד..", הנחתי את ידי על כתפו ונשענתי עליו מאחור. "אתה בוכה?"

"לא", הוא נרתע ממני ודיבר בטון מתנשא וממורמר שמעולם לא חשבתי שאשמע ממנו. "השארתי סוכריות למטה." הוא הרים את שתי גבותיו כדי להדגיש את הציניות בדבריו. הבנתי מיד למה הוא מתכוון.. הוא לא היה צריך לומר את זה. "אתה זוכר את השיחה שלנו, נכון? שהסכמנו בינינו שלא נגלה לאף אחד, במיוחד לא למשפחה. כי אף אחד לא יסכים לזה, אף אחד לא יקבל את זה. אף אחד לא יוכל ולא ינסה להבין."

דמעות מילאו את עיניי. "פרד.."

"וזה בדיוק מה שדיברתי עליו. עכשיו אין לנו איפה לגור. המשפחה שלנו העיפה אותנו. למה לעזאזל היינו צריכים.."

"פרד."

"ועכשיו אמא שלנו.. מה יהיה איתה? ראית איך היא הלכה מפה. זה הרס אותה. היא בטח תספר לאבא, ולכולם, ובחיים לא נהיה התאומים וויזלי יותר. איזה כיף, עם החטאים הקטנים שלנו הרסנו את כל המשפחה."

"פרד.."

"מה?!" הוא זרק. כשהרים את ראשו מהרצפה אליי וראה שהוא גרם לי לבכות, שוב, נרגע מיד. "אני מצטער."

"אנחנו לא חוטאים. כל זה בולשיט שהכניסו לנו לראש. ואתה יודע מה? אני מעדיף שלא תהיה לי משפחה כל עוד אני איתך. לא אכפת לי להישאר לבד בעולם. לא אכפת לי מי ישנא אותי, אני לא שם זין על כמה פגום ומקולקל נולדתי."

הוא חייך קלות. "אני אוהב אותך, אתה יודע את זה?"

"תזכיר לי?"

אחרי כרבע שעה התעסקנו באיסוף הבגדים והדברים שלנו. היה לנו כסף, בזכות הארי, ותכננו ללכת לסמטת דיאגון לנסות את מזלנו במציאת מקום לפתוח בו את החנות.

"אתה חושב שהיא תספר לכולם?", הוא שאל והסתכל עליי במבט מודאג.

"לא נראה לי. היא תעדיף להירקב עם זה. ואני בהחלט מקווה שזה מה שיקרה. הלוואי שזה ישגע אותה עד לאי שפיות. אבל היא לא תספר. זה לא משהו להתגאות בו."

מאחורי כל הבגדים שהוצאנו היו מוחבאות שתי חולצות בצבע אדום-זהב ושני זוגות מכנסיים זהים. הם היו מלוכלכים בבוץ ודשא, וכשנזכרתי מה זה עושה פה הרגשתי צביטת נוסטלגיה קטנה בלב ולא יכולתי למנוע מעצמי לחייך.

"היי פרד." הוא הסתובב מהמזוודה אליי. "זוכר?" הרמתי את החולצה והמכנס. הוא לא הספיק לחייך ונפל משהו על הרצפה. הוא רכן להרים את זה, והגוש של הנוסטלגיה והשמחה וההתרגשות והעצב הנוראי שהרגשתי באותו רגע התעצם בגרוני.

"הפקק.", הוא צחק. "כמה אירוני שנמצא את זה עכשיו."