פאנפיקים

במשך תקופה ארוכה, כשנה שנמתחה לעשרות שנים מאושרות שהיינו בהן רק שנינו, שנינו נגד העולם, והאם זה לא מה שציפיתי עוד בהתחלה?

חיינו בתעלומה. חוץ משני מכתבים- אחד מהארי, רון והרמיוני והשני מהרמיוני וג'יני (מכתב קצת פחות.. עסקי), לא הייתה לנו שום חוליה מקשרת לחיים הקודמים שלנו. תהינו אם היא סיפרה למשפחה, אמנם אחרי זמן מה כבר איבדנו עניין.

מצאנו מקום מעולה בסמטת דיאגון, כאילו מישהו שם למעלה רצה שנתחיל חיים משלנו, ופתחנו שם את החנות שחלמנו עליה מגיל צעיר כל כך. השקענו בה המון ואחרי עבודה של חודשים היא יצאה יותר יפה ממה שאי פעם תיארנו לעצמנו שנהיה מסוגלים לעשות. קוסמים צעירים זרמו לחנות כמו הדמעות של אמא עלינו ואפילו נאלצנו לשכור עוזרת.

וריטי. אני רק שומע את השם ומתחלחל. היא רק עוד בן אדם שנכנס בינינו. כמה שלא יכולתי לסבול אותה מהרגע שנכנסה לחנות.. וכל מבט שלה בו ושלו בה, וכל מילה שהם החליפו, וכל פעם שהם השתכשכו אחד בשנייה בדרכם למוצר כלשהו, וכמה פחדתי שפרד פתאום.. אבל זה לא יקרה. אני לא אתן לזה להתרחש. פרד הוא שלי, הוא תמיד היה, וכך הוא יישאר.

בסוף הקיץ קיבלנו ביקור מהלקוחות הכי לא צפויים שיכלו להתעניין בחנות הקטנה שלנו, ואפילו אם פרסי היה נכנס בצעד גאה לחנות היינו פחות מופתעים ממה שהיינו אז.

"שלום, פרד, ג'ורג'", אבא חייך אלינו. בעקבותיו נכנסו כמעט בריצה רון והארי, שניהם פעורי פה, הרמיוני וג'יני מחייכות והולכות מאחוריהם בשלווה. לא ענינו (היינו עסוקים מדי בכיווץ שפתינו כדי למנוע מהפה שלנו להיפתח בשוק) והוא המשיך. "המון זמן לא שמענו מכם. עזבתם לחנות בכזו פתאומיות.."

"התכוונו לשלוח לכם משהו, אבל לא רצינו להפריע לכם", רון נכנס לשיחה, כבר מחזיק בידו חבילה שחטף ממדף הסוכריות בכניסה.

"אה.. וואו.." פרד ניסה לבנות משפט. החלפנו מבט מהיר וידעתי ששנינו חושבים על אותו הדבר. היא לא אמרה להם.

"איפה אמא?", שאלתי. פרד הביט בי במבט מסוכן.

"היא הלכה לקנות לנו קדרות ואביזרים שחסרים לנו. היא אמרה שתקפוץ לפה אחר כך.", אמרה ג'יני והחלפנו מבט שוב.

"אה.. ובכן, כנסו. אתם אורחי כבוד. תרגישו חופשי להעיף מדרככם כל לקוח. וריטי, תטפלי בשאר הלקוחות, מיד נחזור." פרד אמר וחייך. וריטי השיבה חיוך קורן. לקחתי נשימה עמוקה כדי להירגע. זה כלום, ג'ורג'. אין לו שום סיבה או מניע.. אתה סתם מקנא.

הלכנו לעשות לכולם סיור- פרד מוביל את ג'יני והרמיוני לסקשן הבנות ואני עם הארי.

כשהם יצאו לבסוף מהחנות, נכנסנו לחדר הצוות.

"מה תחשוב על זה.", אמר פרד וקימט את מצחו.

"איזו הפתעה."

"היא לא גילתה להם-"

"כמו שחשבתי."

"אז לא איבדנו הכל בסופו של דבר."

"כמובן שלא, פרד. אף פעם לא נאבד הכל."

"אתה חושב ש-"

"נשלים?לא ידע. לא נראה לי". הוא הנהן. תמיד כשדיברנו זה היה כמו מרוץ מי יגיד את הדעה המשותפת או את אותה מחשבה שעוברת באש של שנינו ראשון. וזה רק התעצם ככל שהתקרבנו זה לזה יותר. במיוחד מאז.. מה שקרה.

"אמא לא באה..", אמרתי.

"היא גם לא תבוא."

"היא לא יכולה להתגבר." משכתי בכתפיי. "אבל זה שווה את זה."

"אנחנו צריכים להפסיק להגיד את המחשבות אחד של השני בקול ולהיאבק כמו במרוץ על כל משפט."

צחקתי בקול, רק אני מבין למה מה שהוא אמר משעשע אותי כל כך, והוא פשוט הסתכל עליי. הנהנתי לשלילה, מנסה להירגע. "בדיוק."

חיבקתי אותו. נישקתי אותו. העברתי את ידי בשיערו החלק כמו שכל כך אהבתי לעשות.

וכמו התנגדות, או סימן, וריטי דפקה בדלת. "אדון וויזלי ואדון וויזלי? הכל בסדר שם? אני לא אוכל לעמוד בעומס עוד הרבה."

"אנחנו באים, וריטי", פרד אמר והתחיל ללכת לכיוון הדלת אך תפסתי אותו.

"לא סיימתי איתך."

"ג'ורג'.." הוא צחק.

"לחץ זה טוב. שוריטי תחכה." הוא המשיך לצחוק.

"אתה יודע פרד.." התחלתי לומר והשתתקתי. זה יותר מידי.. סיסי..

"ג'ורג'..?" פרד נראה מודאג.

מה מדאיג אותך כל כך? תמיד היית הנשי בין השניים. ועם כל עניין וריטי אתה צריך להביע עמדה.

נאנחתי. "אני כל כך אוהב אותך. אין לך מושג כמה.. ולא משנה מה נעבור ומי יתכחש אלינו אני אשמח כי אני אדע שיש לו סיבה ושאתה שלי." גמגמתי. הרגשתי את לחיי בוערות.

הוא ליטף את שיערי והעביר את ידו הקרה על הלחי שלי. עצמתי את עיניי.

"איזה פרץ רגשות פתאומי, ג'ורג'", הוא חייך. "תאר לעצמך מה היה קורה אם אנג'לינה הייתה שומעת אותך עכשיו." התחלחלתי לשמוע את שמה מפיו שוב.

"זה היה יכול להיות נורא.." תשקר, ג'ורג'. "משעשע. היא בטח הייתה נכנסת להלם ומפתחת פוביה לתאומים או משהו. אתה יודע..", מיהרתי לשנות נושא, "עכשיו שאתה מזכיר את זה, אף פעם לא הבנתי את הקטע איתה, בכלל. במשך שנים חשבתי שאתה ה-סטרייט, היית כל כך.."

"לא הייתי." קימטתי את מצחי. "בהתחלה רק ניסיתי לשכנע אותך, אך בשלב כלשהו עברתי לנסות לשכנע את עצמי. לפחות השלב הראשון הצליח.."

"אני לא מבין אותך. נראית כל כך מאוהב."

"תמיד אמרו שאני שחקן טוב."

"זה היה חתיכת פספוס." שתיקה מביכה של כמה דקות. "למרות שבזכותה הבנתי עד כמה אני באמת אוהב אותך."

"אווו ג'ווג'י, קינאת?" הוא צבט לי בלחי וגלגלתי עיניים.

מלמולים נזעמים נשמעו מהחנות ווריטי התחילה לדפוק על הדלת שוב.

"עם כל השטויות שלנו אנחנו צריכים עוד עוזרת." פרד אמר והתחיל ללכת לכיוון הדלת, מניד בראשו.

"תשכור את אנג'לינה." גיחכתי.

"לך תזדיין, ג'ורג'."

"בשמחה, פוודי" הלכתי בצעדים מהירים לכיוון הדלת והפלקתי לו בתחת בדרך. הוא קפץ בהפתעה אך לא החזיר.

"את יודעת.." אמרתי להרמיוני אחרי שתיקה ארוכה. היא הרימה את ראשה ושוב נעלה את עיני השקד שלה עם שלי. "תמיד רצינו שמישהו יבין. או לפחות יידע. אחרי אמא קצת ירד לנו מזה, אבל עדיין. אין לך מושג כמה אני מעריך את זה שאת-"

"גיליתם למולי?!?" היא הזדעזעה. "בגלל זה היא התנהגה כל כך מוזר והפנתה את פרצופה הצידה כשהזכירו אתכם, בגלל זה לא חזרתם לגור פה, בגלל זה לא שמענו מכם, בגלל זה.. מה חשבתם לעצמכם?!"

"תירגעי, הרמיוני. לא גילינו לה. היא מצאה אותנו.. בחדר.. את יודעת." הקליק שתמיד היה ביני לבין פרד בכל שיחה היה כל כך חסר לי. השיחה איתה כאילו התנהלה בסלואו מואושן. "אבל זה כבר לא משנה."

"אבל איך יכולתם אחר כך.. זאת אומרת.. לחזור.. ולהביט לה בעיניים.. אם היא ראתה אתכם.. נו.." היא הסמיקה עד שורשי שיערותיה, מתבלבלת במילים ונבוכה, כנראה מהתמונה של שנינו בחדר, מתעסקים ב'... נו'.

"זה היה קשה. מביך מאוד. אבל זה היה כשהתחילו כל הצרות עם מותו של דמבלדור והתכניות להעברת הארי למחילה, לא הייתה לנו ברירה אחרת. השארנו את וריטי לבד בחנות במחשבה שלא יהיו המון לקוחות במצב הנוכחי והלכנו למקום הזר שפעם נהגנו לקרוא לו בית. אמא לא התקרבה אלינו בכלל ואף אחד לא הבין למה. ריחמנו עליה, והערכנו את זה שהיא לא סיפרה לאף אחד כלום, אבל לא היה לנו מה לעשות. ואז התחילה המלחמה והיו לנו כל מיני 'מבצעים' שהוציאו אותנו מהבית והרחיקו אותנו ממנה.."

"כמו תכנית הרדיו של לי." הופתעתי שהיא ידעה.

"כן, בדיוק. ואחר כך היה הקרב בהוגוורטס ו.." השתתקתי. שוב, אותו לחץ בקנה הנשימה והדמעות נאבקות לצאת ואני נאבק בהן כי לא בכבוד שלי להישבר, במיוחד לא מולה.

"למה לא הייתם יחד?"

"אני לא יודע.. בכל ההמולה נפרדנו, עזבתי את ידו לרגע כדי לעזור לג'יני וברגע הבא הוא פשוט לא היה שם."

חיפשתי את פרד בכל מקום, מתעלם לחלוטין מהכאוס סביבי. אימה מילאה כל חלק בגופי.

אחרי התקופה הצמודה ההיא, שנים שנמתחו לעידנים שבהם לא נתנו אפילו לקיר בין שני חדרים להפריד בינינו ליותר מכמה דקות, נראה היה כאילו אף פעם לא נפרדנו זה מזה. וכשהוא היה במקום לא ידוע, במיוחד בכל הבלגן הזה, הרגשתי כל כך לבד פתאום. ידעתי, פשוט ידעתי שאם לא אמצא אותו מיד- משהו נורא יקרה.

ולכן דחפתי אוכלי מוות על ימין ועל שמאל, מתחמק בקלילות מהקללות שעוברות סנטימטרים מפרצופי, וחיפשתי אותו, מפחד כמו שלא פחדתי בחיים.

"פרד?", צעקתי, וכל כך רציתי לשמוע תשובה ממנו שלרגע שמעתי את קולו וראיתי את שיערו זורח באורות האדומים והירוקים של הכשפים. אבל כגודל הציפייה כך גודל האכזבה- הוא לא היה שם, ואני המשכתי לרוץ ולחפש אותו, עכבר הפאניקה מכרסם את דרכו בתוכי במהירות הולכת וגוברת.

"אנג'לינה!", קראתי לה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאפשר לומר ששמחתי לראות אותה. היא הסתובבה ונראתה מבולבלת. "ראית את פרד?"

הריב בין שלושתנו כאילו נשכח. רגשות הסלידה נעלמו כלא היו. הדבר החשוב היחיד היה פרד.

"לא, ג'ורג', אני מצטערת. קרה משהו?" לא עניתי לה. הייתי בהמשך דרכי, מחפש מישהו שראה אותו, ואיך אף אחד לא יכול לשים לב לאדם הכי חשוב בעולם?

הגעתי למסדרון ריק, שאווירה מפחידה שוררת בו. קולות בכי שקטים היו הדבר היחידי שגבר על השקט המכאיב. האטתי את צעדיי.

"רוז.." ילדה שזיהיתי מהשכבה מתחתיי, אך לא זכרתי מי היא, ישבה וליטפה את שיערה השחור החלק של חברתה, דמעות קטנות זורמות מעיניה. "רוז..", היא חזרה, אך חברתה הפצועה לא ענתה, לא תענה..

ושיערה של רוז התקצר פתאום, מבנה גופה השתנה פתאום למבנה גופו של גבר. הילדה המתה נעלמה, ובמקומה הופיע פרד. עיניו עצומות, לחייו מלאות דם כאילו בכה דמעות אדומות. והילדה ליטפה את ראשו ובכתה, ממלמלת שם שלא יכולתי לשמוע מפני ששום קול לא בקע משפתיה. היא הרימה את ראשה אליי, עיניה נפגשות עם שלי וקליק של הסכמה על מה שהולך להתרחש עם אחי עבר בינינו. אבל אני לא יכול לתת לזה לקרות, לא לפרד. התחלתי לרוץ, עוזב את הילדה מאחור, מתפלל בייאוש אנוכי שאני לא אגיע למצבה.

"איפה אתה, פרד?", לחשתי והמשכתי לרוץ במסדרון הריק האינסופי הזה, בכי הילדה עדיין ממלא את ראשי. תמונות מטושטשות מהעבר רצו במוחי, כאילו מכינות אותי לדבר הנורא עימו אצטרך להתמודד. כאילו במקום לראות את חיי שלי עוברים לי מול העיניים לפני שאני מת, ראיתי את חייו של אחי.

פניתי פניה חדה ועצרתי. היה זה המסדרון שבו נמצא חדר הנחיצות, גם הוא ריק.

אחד הקירות היה מפורק וחלקיו מילאו את הרצפה. אבק ריחף לכל אורך המסדרון, עושה אפקט של ערפל. בכי הילדה השתתק בראשי בבת אחת, והדבר היחידי שנשמע עכשיו היו התנשמויותיי הכבדות. משהו לא בסדר, חשבתי. לא, ידעתי.

התקדמתי בצעדים איטיים ומהוססים בהמשך המסדרון, כל מה שאני רוצה באותו רגע זה לרוץ אחורה, להתיישב איפשהו ולצרוח בזעם וייאוש, כי אני לא מסוגל לשאת את המסתורין בשקל תשעים הזה, ואת הלחץ שחייו של אחי נתונים על הכף, אני לא מסוגל לחפש שום דבר בלי לדעת בוודאות שהכול יהיה בסדר, שהאור בקצה המנהרה לא יבוא מרכבת.

דמות לכדה את עיניי. כשזיהיתי מי זה היה, וזה לקח קצת זמן לקלוט, החדר התחיל לסגור עליי. לרגע קיוויתי שזו עוד אחת מהאשליות האלה, הוא לא פה, אני רואה אותו רק כי אני רוצה כל כך לראות אותו, כמו שרואים מעיין במדבר, הוא לא..

הוא שכב בלכלוך בתנוחה מוזרה, לבדו, עזוב מאחור כמו צעצוע שבור, עיניו פעורות ושפתיו מתוחות בצל של גיחוך.

"פרד?" לחשתי בקושי. נפלתי על ברכי לידו, מכאיב לעצמי, חיוור, עיניי פעורות. "פרד.." טלטלתי אותו קלות עם ידי. "מה מצחיק, פרד?"

דמעות שקטות זרמו מעיניי בלי הפסקה כשעטפתי את גופו הקר בידיי וישבתי לידו, רועד ובוכה, מתנדנד קדימה ואחורה כמו אמא שמנסה להרדים את תינוקה. סירבתי להאמין שזה באמת קרה, שזה באמת הוא, והכל באשמתי כי השארתי אותו מאחור, כי הלכתי לעשות דבר כל כך שולי כמו לעזור לג'יני והשארתי אותו לבד להילחם מול מי שזה לא היה שהולך למות היום מוות מלווה בסבל רב שנגרם על ידי שרביטי, ובגלל זה איבדתי את הדבר הכי חשוב בחיים שלי, החצי השני שלי, האח התאום שלי, המאהב שלי.

ושנינו נכנסנו לפארק השעשועים הענק שאבא התעקש לקחת את המשפחה אליו, נפרדים מכולם באופן מידי ואינסטינקטיבי, הולכים למתקן הכי רחוק מהכניסה.

התיישבנו על הנדנדות, לא מבינים מה לעזאזל הולך לקרות עכשיו ומה המטרה של כל זה, אך זורמים.

"פרד, יש לך מושג מה לעזאזל אנחנו עושים?"

"לא." הוא צחק.

"נזרום, אה?"

"כמו תמיד."

הסתכלנו על המוגלגים לידנו, שהתיישבו על הנדנדה והורידו מעין מוט ברזל בתור חגורה, וניסינו לחקות אותם.

"טוב, זהו?"

"אני לא יודע.."

נשמע קול מכאני מוזר שכזה והנדנדות עלו בתנועה חדה שהקפיצה את שנינו. תפסנו זה בידו של זה כשהתחלנו להסתובב.

"זה מתחיל להיות מעניין", הוא צחק.

הנדנדות עלו יותר ויותר גבוה, כל אחת מתרחקת מהשנייה. עזבתי את ידו של פרד והוא עף אחורה ואני קדימה. צחקנו בקול שאפילו האנשים שקנו כרטיסים בכניסה שמעו, כאשר הנדנדות עפו חזרה והתנגשו זו בזו.

רגליו של פרד ננעצו בגב הנדנדה שלי וצעקתי בהפתעה משועשעת. "פרד! מה  אתה עושה?"

הוא צחק. "אני לא יודע!"

ואחרי שירדנו מהמתקן הקסום הזה, רצנו ונעמדנו בתחילת התור.

"זה הדבר הכי קרוב לקסם שאי פעם ראיתי. אני נשבע בזאת שלעולם לא אצחק על חיבתו של אבא למוגלגים יותר לעולם.. טוב, לא."

וכך העברנו שעות רבות, עולים למתקן שוב ושוב, מתעלמים מהסחרחורת, מרגישים תמימים וצעירים יותר ממה שאי פעם היינו, בועטים זה בזה ותופסים ומכים זה את זה וצוחקים ונהנים, הנאה טהורה שלא נהנינו כבר המון זמן ביחד, ועם האירועים שיבואו אחרי זה גם לא ניהנה.

והכל היה שקט פתאום, כאילו רק שנינו היינו בטירה, ולא רציתי לחשוב על הרגע שבו אצטרך להיפרד ממנו כי פשוט לא אוכל לשרוד להיות לבד, לא אחרי כל מה שעברנו. וטיפות הגשם שטפטפו עלינו לקראת הסוף של אותו יום בלונה פארק טפטפו על פניי גם עכשיו, והאורות הנוצצים זרחו מול עיניי, רק שהפעם זה לא היה סימן לאושר עילאי אלא דמעות, והאורות לא היו אלא אוכלי המוות שהתקרבו יותר ויותר לאזור שבו ישבנו.

ליטפתי את שיערו, מסיט אותו מעיניו, מנגב ומורח את הדם על גבתו, והוא רק ישב, בוהה בשום דבר, אותו שריד של גיחוך מהבדיחה היחידה שבחיים לא נחלוק עדיין חרוט בפניו.